הוא היה עורך דין נאה, עם חיוך שהזכיר לי את טום קרוז, חכם רגיש ומתחשב. הייתי בת 39 והוא היה הראשון שלי. לא הראשון־הראשון. השתגעתן? הראשון אחרי הגירושים! אפשר היה לצפות שלאור כל הסופרלטיבים שהרגע חלקתי לו, יחד עם העובדה שהוא היה הגבר הראשון שמצאתי את עצמי בזרועותיו אחרי שנים ארוכות שבהן הייתי רק עם מי שהיה בעלי, המומנט הזה היה הופך עבורי למרגש ומלהיב, אבל לא! לא הידלקות, לא התרגשות, לא שמחה. אפס רגשות. הלב שלי הרגיש כמו אבן. ולא רק במובן המטאפורי של המילה.
הייתי בטוחה שזהו. שכך כנראה זה יהיה מעכשיו, שזה מה שקורה אחרי שמתגרשים. או לפחות במקרה שלי, שאחרי שפתחתי כל כך את הלב, נתתי את כל כולי לאהבה, לזוגיות, להקמת משפחה, ואז הכול התפוצץ לי בפרצוף - הלב שלי כנראה אמר שמספיק לו. שהוא לא יהיה מסוגל לעמוד בכאב נוסף, שהוא שכר בלי ידיעתי פועלי בניין (כנראה ניצל את הזמן שדעתי הייתה מוסחת בין הבכי לחתימה על מסמכי הגישור), שבנו מסביבו חומה ענקית. חומה מיוחדת. כזו שתחסום כל רגש רומנטי.
אבל כמהתי להרגיש. לא הייתי מוכנה לקבל את גזר הדין הנוראי הזה. הייתי מוכנה לעשות הכול. ולכן, למרות שאף פעם לא האמנתי בזה, לראשונה בחיי מצאתי את עצמי הולכת לדיקור.
סיפרתי למדקר למה באתי והוא הורה לי לשכב על מיטת הטיפולים, נעץ בי מחט זעירה בכף היד ומחט זעירה בכף הרגל. שאלתי אותו "למה רק שתיים? ולמה כל כך רחוק מהלב?", אבל הוא מלמל משהו על זרימה ואני החלטתי לזרום. הרגשתי היטב את כאב המחטים שננעצו בי,
הרגשתי היטב את הכאב בארנק אחרי ששילמתי למדקר 300 שקל. אבל הלב? גם כעבור שבועות, הלב לא הרגיש כלום.
בינתיים נפרדתי מעורך הדין וחודשיים לאחר מכן פגשתי ספורטאי מסוקס ואנרגטי. הלב לא קיפץ אפילו טיפה, אבל להפתעתי דברים אחרים דווקא קפצו ביתר שאת. שמחתי לגלות שלפחות לא כל האיברים בגופי החליטו לבגוד בי עם מאחזים לא חוקיים, ונהניתי עם הספורטאי עד שיום אחד הפסקתי ליהנות ונפרדתי גם ממנו. למחרת הפרידה התעוררתי כרגיל: בלי טיפת חרטה או עצבות. כי הלב שלי כאמור, לא הרגיש דבר.
וכך חלפו להן שנתיים שבמהלכן מצאתי את עצמי בקשרים קצרים מאוד עם גברים כמו "עורך הדין" וקשרים ארוכים מעט יותר עם גברים כמו "הספורטאי", עד שיום אחד פגשתי א־ו־ת־ו. היו לו את כל הנתונים להיות כמו "הספורטאי". הייתי בטוחה שהוא יהיה כמו "הספורטאי", אבל בלי לשים לב, פתאום קרה משהו ללב. הרגשתי שאני מתגעגעת אליו כשאני לא איתו ובמקום להיפגש רק כשהתאים לי בזמני הפנוי, התאמצתי לפנות לו זמן. וכשרבנו, אחזה בי אימה שהקשר בינינו ייגמר.
כעבור שנה הייתה לנו מריבה גדולה והקשר אכן נגמר. הוא נפרד ממני. מהר מאוד גיליתי שיש לו כבר חברה חדשה. בכיתי כמו שלא בכיתי הרבה זמן, התקשיתי להירדם בלילה ולתפקד ביום. אבל לצד הדמעות והכאב הגדול ששרף את גופי, גם שמחתי. כי ידעתי שהחומה הנוראית סביב הלב שלי סוף־סוף קרסה. שהנה, גם אחרי הגירושים זכיתי לאהוב! ידעתי שזה עוד קיים ואפשרי: יעברו שבועות, יעברו חודשים, אולי אף יעברו שנים, אבל אני אוכל שוב לאהוב, כך בחוזקה, גם בעתיד.
