לפני שנה וחודשיים, בתחילת אפריל 2023, נסעה צופית גרנט לסוף שבוע ארוך בסיני עם חברה טובה. אלה היו ימי טרום 7 באוקטובר וטרום המשבר הבריאותי החריף שתקף אותה. "יצאתי לטייל על החול. הייתה שם אבן מאוד קטנה. נפלתי ונתלשו לי שתי כפות הרגליים. צרחתי את נשמתי. תוך שתי שניות שתי כפות הרגליים שלי התנפחו. שלושה חבר׳ה העלו אותי למיטה שלי בחדר. שכבתי עם הרגליים למעלה כדי לנשום ולהרגיע את הכאב".
לא פינו אותך לארץ?
"לא רציתי שיפנו אותי לארץ. פשוט שכבתי במיטה בלי לזוז שלושה ימים. כשהייתי צריכה לקום לשירותים, היו באים לעזור לי לרדת מהמיטה, כי לא יכולתי לדרוך על הרגליים. אחרי שלושה ימים שני בדואים הרימו אותי, שמו אותי במונית ועליתי על מטוס. 'ארקיע' חיכו לי עם מעלון וכיסא גלגלים ונסעתי לבית החולים. אובחנתי עם שברים וקרעים ברצועה. הרגליים נכנסו לגבס. טירוף".
צופית מספרת על המשבר הבריאותי שעברה
(צילום: דימה קרמינסקי)
כמה ימים לאחר מכן הייתה אמורה גרנט לצאת לצילומים של ״אבודים״ באוקראינה. "זה מפעל חיים ואי אפשר היה לעצור. אחרי חודש התקשרתי לבמאי, דוד דרעי, ואמרנו, יאללה, נעשה את זה על כיסא גלגלים. הייתי על כיסא ועמדתי איפה שצריך עם משככי כאבים. צילמנו בגבול פולין ובמוסקבה והצלחנו לחלץ משפחה מדונייצק. היה מרגש מאוד. ב'אבודים' אני ז׳אן ד'ארק, לא מרגישה כאב וחולי".
ובכל זאת, החיים שמו לך ברקס רציני.
"היום אני יודעת שלא נפלתי על החול, אלוהים הפיל אותי. אם לא הייתי נופלת והייתי מתחילה להתרוצץ בחופי סיני, הייתי מקבלת התקף לב באותו יום. אני יודעת את זה״.
עכשיו תזמיני אמבולנס!
שלושה חודשים לאחר שחזרה מסיני, ביום שישי, 23 ביוני 2023, נסעה גרנט (59) עם רנד לבר המצווה של אחד מנכדיו (יש לו ארבעה, אמ״ר) ביישוב דתי, והם התארחו שם לשישי־שבת. ״הרגשתי מוזר״, היא משחזרת, ״היה לי קוצר נשימה כל הזמן. הלכנו ברגל לכל מקום, הכול עליות וירידות. חשבתי שאולי זה קשור לרגליים״.
"שולי מדהים וטיפל בי במסירות נפש שאין דבר כזה. אחות סיעודית. ואני מסתכלת עליו וחושבת, ׳איזו באסה, יש כזו זוגיות טובה, כזה חיבור, ועכשיו חליתי'"
מתי הבנת שאת צריכה להיבדק?
"בשבת לא הלכתי לבר המצווה בבית הכנסת. הרגשתי לא טוב. שכבתי במיטה ונשבעת לך שראיתי את אמא שלי בחדר. הרגשתי שמלאך המוות נמצא בחדר והיא רבה איתו ואומרת ׳תעזבו אותה׳. הרמתי טלפון לשח״ל וסיפרתי מה אני מרגישה. שאלתי את המוקדנית, ׳אם לאמא שלי בגיל 58 היה התקף לב, יכול להיות שגם לי יהיה?׳. היא צעקה: ׳עכשיו את מזמינה אמבולנס! עכשיו!'. אמרתי, ׳אוקיי אוקיי, הזמנתי׳. שיקרתי.
"בדיוק שולי נכנס לחדר ושאל מה קרה. עניתי: 'אני חושבת שאני הולכת למות'. זה מה שהרגשתי. שולי רצה שניסע לבית החולים ואמרתי שלא צריך, והכול בחיוך, ועוד הלכנו ברגל לסעודה שאחריה לא הצלחתי ללכת יותר. במוצאי שבת נהגתי עד הבית. רק למחרת בבוקר שולי ראה אותי עולה לאט במדרגות, הזמין מונית ואמר, ׳עכשיו הולכים לבית החולים׳. בבית החולים עשו לי אק״ג ובדיקות דם, והכול פרפקט. רופא אחד ערני אמר שאשאר ויעשו לי סי־טי לב. באמצע שמעתי: ׳לא טוב! שלושה עורקים חסומים, שניים במאה אחוז'".
כמה נבהלת?
"הגיעו רופאים לדבר איתי. נכנסתי לעבור צנתור. לא הבנתי מה הם אומרים לי. הרגשתי שזהו זה, אין יותר צופית של פעם, שמעכשיו אני הולכת לקחת את אותם כדורים שאמא לקחה וזהו. בצנתור הייתי במצב מזעזע. לא הפסקתי לבכות. ראיתי את כל מה שקרה לאמא שלי. את האירועים המוחיים שמחכים לי, את התקף הלב שמחכה לי, איך מוציאים לי וריד מהרגל ועושים לי מעקפים. ראיתי את מה שאני הולכת לעבור והבנתי שנכשלתי בלשמור על עצמי".
אולי זו הגנטיקה דופקת לנו על הדלת מגיל 50 ומעלה?
"אין ספק שיש פה גנטיקה, אבל אפשר לצמצם אותה. בסוף מצטרף אליה העולם המערבי החולני והמופרע והקיצוני".
אמה של גרנט נפטרה מסרטן לפני 11 שנה, לאחר שנים של התמודדות עם בעיות בריאות. "בגיל 58 היה לה התקף לב. אחותי ואני לקחנו אותה לבית החולים, היא צעקה שזה הלב שלה, אבל לא האמינו לה, חשבו שזה וירוס בטן ושחררו אותה. בגלל שהיא הייתה אישה מלודרמטית, אמרתי, ׳די, אמא, בואי הביתה ואני אהיה איתך׳. לא גמרתי להגיד את זה, והיא התמוטטה בכניסה לבית החולים - ואז רצו אליה ונתנו לה שבע מכות חשמל והיא חזרה לחיים.
"באותו לילה היא עברה ניתוח מעקפים, ומהרגע הזה ובמשך 19 שנה אמא שלי עברה הידרדרות מאוד קשה: ארבעה אירועים מוחיים, צנתורים, הושתל לה קוצב לב, בעיות רציניות בכלי הדם, כמויות של כדורים. יום אחד של נחת לא היה. הייתי מסתכלת עליה וחושבת, ׳אני לא יכולה להיות כמוך׳. היא הייתה לחוצה, מעולם לא התעמלה. תמיד היו לה ממתקים בתיק. היא אכלה כמויות של אגוזים וגרעינים. היא הייתה עבד לתאוות שלה – למשחקי קלפים, לקניות קטנות באינטרנט, לאוכל, לטלנובלות. מכורה לכול וחיה עם הכאב שלה בשלום, ואפילו צוחקת הרבה ומצליחה לייצר שמחת חיים.
"לא זזתי לביבי או בן גביר, אבל כן. לעזתים אין לי שום חמלה. איך אתם בלתי מעורבים, אם את ארבעת החטופים שחולצו החזקתם בדירות שלכם?"
"שמונה חודשים לפני מותה היא צלצלה אליי בוכה עם כאבי בטן, והרופאים הודיעו לנו שיש לה סרטן בלבלב. זה היה סרטן מתבקש כתוצאה מדרך חיים שמלאה בכדורים וברעלים. הייתי צמודה אליה, גרתי איתה בבית החולים. רחצתי אותה. היא נפטרה לי בידיים בשבועות בהוספיס בתל־השומר".
את השתדלת לחיות אחרת ממנה.
"כי לא הייתה ולא תהיה לי חרדה גדולה יותר מהמקום שאמא שלי הייתה בו. אז עשיתי ספורט, עשיתי סדנאות ניקוי רעלים, אבל בהזדמנות הראשונה חזרתי לאכול את העוף ואת הסיחים שאני אוהבת. היה לי כולסטרול גבוה, אבל בסך הכול מבחינתי הייתי בריאה. עם זאת, בשנים האחרונות בכל בוקר הייתי מתעוררת עם כאבי ראש וצוואר. הגוף מדבר, ואני ניסיתי אבל לא הצלחתי להקשיב לו".
באיזה מצב יצאת מהצנתור? בהחלטה לשנות את חייך?
״אני לא אשכח לעולם את השעה הזו אחרי הצנתור. שכבתי במיטה והרופאים אמרו לי, ׳את חולה, יש לך טרשת עורקים והתפקיד שלנו מרגע זה הוא לעכב את התקדמות המחלה׳. במצב הנפשי שבו הייתי, נכנעתי״.
משבר בריאותי זו תקופה מאתגרת מבחינה זוגית.
"שולי מדהים וטיפל בי במסירות נפש שאין דבר כזה. אחות סיעודית. מבשל לי, לוקח אותי, אפילו לקופת חולים הוא בא איתי אם צריך. ואני מסתכלת עליו וחושבת – איזו באסה, יש כזו זוגיות טובה, כזה חיבור, לא בא לי לנסוע לחו״ל, לא בא לי כלום, רק להיות איתו, ועכשיו חליתי. אחרי הצנתור המשכתי כרגיל. אני מופיעה עם 'דלתות מסתובבות', המופע על חיי. אני לא מפונקת".
איך התמודדו עם זה הילדים שלך?
"רומי ודניאל נורא נבהלו ממה שעברתי. אברם (גרנט, בעלה לשעבר, אמ"ר) לקח את זה קשה מאוד. הוא חמש שנים בטבעונות רדיקלית והכי בריא בעולם. הוא המנטור הכי חזק שלנו, אין אצלו זיופים, וכל השנים האחרונות הוא אמר לי, ׳צופי, תחזרי לדרך (של התזונה)".
בתוך כל זה המשכת לצלם את העונה של "אבודים", ששודרה רק לאחרונה באיחור משמעותי ברשת 13.
"נכון. שלושה שבועות אחרי הצנתור נתנו לי אישור מיוחד ונכנסתי לתוך אוקראינה לצילומים. כלפי חוץ אף אחד לא ראה מה עובר עליי, רק שולי ידע. העונה הזו הייתה מרגשת והייתה צריכה לעלות ב־8 באוקטובר, אבל אז קרתה המלחמה״.
להיות הרופאה של עצמי
גרנט, שירדה במשקל בשנה האחרונה בזכות מעבר לטבעונות, נראית נפלא. לפני כמה ימים היא סיימה עוד צום, הפעם רק של שבוע – היה גם צום לפני שנתיים שנמשך 18 יום וכלל רק מים. ״תסתכלי״, היא פותחת מגירה ומנערת עם כף היד חפיסות של תרופות, ״את כל זה לקחתי עד לפני ארבעה חודשים, והפסקתי. בבתי חולים אין שיחות על החלמה שלא כוללת כדורים. זו לא אופציה. על מגש האוכל שקיבלתי במחלקה היו ריבה או קציצה או פירה עם מרגרינה, ואני זרמתי. אבל אז התחיל עוד פעם קוצר נשימה, ולשולי כאב לראות אותי ככה. הוא היה שומע אותי יושבת פה ובוכה כי הרגשתי לא טוב. התקשרו מקופת החולים להגיד לי להעלות את המינון של הכדורים. בקיצור, הגעתי לקצה גבול היכולת. התקשרתי לאיציק, המנטור של הטבעונות הבריאה, שאברם שלח אותי אליו״.
"לא הפסקתי לבכות. ראיתי את כל מה שקרה לאמא שלי. את האירועים המוחיים שמחכים לי, את התקף הלב שמחכה לי"
גרנט עברה לתפריט בשיטת ״טבעונות טבעית״, שכוללת אכילת פירות וירקות בצירופים ספציפיים, קטניות מונבטות ודגנים מסוימים. ״את לומדת להיות הרופאה של עצמך״, היא אומרת.
אני כבר מדמיינת את הטוקבקים שיזעקו שאת מדרדרת אנשים להפסיק לקחת כדורים.
"כל מי שיכתוב בטוקבקים שלא נכון לעשות את זה, צודק. רוב האנשים לא יכולים להיכנס לתהליך שלי, שההתחלה שלו קשוחה ודורשת ליווי, אבל התהליך הזה הוא אופציה. במקום תרופות אני בוחרת לאזן את המחלה בדרך אחרת. לאנשים לא נוח לשמוע על הדרך הזו. אגב, אני לא מתווכחת עם אנשים שיגידו לי שעברו את אותו תהליך עם תזונה קטוגנית. אי־אפשר להתווכח עם תוצאות. אני עולה היום במדרגות, ואין לי בעיה. לחץ הדם שלי ירד. אני רצה, עושה פילאטיס. במקום לסעוד אותי, אני רוצה ששולי והילדים יבלו איתי וגם לעזור להם לבחור את הדרך הזאת״.
אני מאוהבת בישראל
ב־7 באוקטובר היא הייתה בבית מול הטלוויזיה. ״שנינו התרסקנו״, היא מודה, ״צרחות היו פה בבית. שולי מסכן, נקרע בין הרצון לשמוע מה קורה ובין שמירת השבת. אני רציתי לקחת את הג׳יפ ולנסוע ליישובי העוטף. אם הייתי מבינה שיש מלא אנשים שצריכים לחלץ, לפי דעתי הייתי עולה על האוטו ועושה את זה. מזל שלא הבנתי מה קורה".
איך האסון שקרה לנו השפיע עלייך? זזת ימינה במפה הפוליטית?
"ברור. לא זזתי לביבי או בן גביר, אבל כן. לעזתים אין לי שום חמלה. איך אתם בלתי מעורבים, אם את ארבעת החטופים שחולצו החזקתם בדירות שלכם? הכתב של ״אל ג׳זירה״, מה בלתי מעורב בך? מה לא חמאסניק בך? מה אכפת לי ממך ומהילדים שלך?
"ואם פעם חשבתי שצריך להשקיע קודם בחינוך ואחר כך בצבא, היום אני חושבת שקודם הצבא חייב להיות חזק מאוד. אנחנו חייבים שתהיה לנו האופציה להגן על עצמנו. ותכתבי שכל מה שמשפחות החטופים צריכות ממני, שרק יבקשו. אני מוכנה לעבוד בשבילן״.
את בעד בחירות עכשיו?
"צריכה להתחלף פה ההנהגה. צריך לקום כאן דור חדש, נחוש, אמיץ וחכם. אני רוצה לראות אנשים כמו בנט ויועז הנדל, אנשים ערכיים, כי כרגע הכנסת היא אזור המלחמה הכי בוטה, מקום שלא חס על המילים שלו. את שומעת את ח״כ טלי גוטליב ומאי גולן, הכול זה שאגות. גם מירב בן ארי. וגם מרב מיכאלי בזמנו, לשמוע אותה היה מזעזע אותי״.
יש ציבור שלם שמרגיש שגנבו לו את המדינה.
"אני לא מאמינה בזה. הילדים שלי לא רוצים לעזוב אלא להילחם על הארץ הזו, וגם אני. לאומה היהודית חייבת להיות מדינה, אחרת יחכו לנו תאי גזים. תראי את האנטישמיות הקשה והמסוכנת והאלימה שיש סביבנו. הדבר הכי חזק שקרה לי זה שאני נורא מאוהבת בישראל. אמהות שעומדות לילות כימים ומבשלות ומסיעות חיילים".
אז יש לך תקווה למקום הזה?
"בטח שיש לי תקווה. הרעש הוא לא חזות הכול".
אמרת אתמול בהופעה: ״אני לא חילונית״. תעשי לי סדר איפה את על המפה האמונית.
"אני גם לא דתייה. למדתי קבלה, הדלקתי נרות שבת ואכלתי כשר הרבה לפני ששולי נכנס לי לחיים. את השבת לא תמיד אני מצליחה לשמור עד הסוף, אבל אני רוצה להיות שם. ואם היית שואלת את שולי, הוא היה אומר לך שבשבילו אני הכי דתייה שיש".
לי הייתה תחושה שתחזרי בתשובה בסוף. זה לא קרה.
"אני לא הולכת עם חולצות קצרות, חוץ מאשר בספורט, וזה קרה לפני שולי. עם כיסוי ראש אני הולכת 30 שנה, אני אראה לך תמונות שלי מגיל 25-20 בסיני עם מטפחות גבוהות. אני יותר דתייה מחילונית, אבל פרי ספיריט. האם הייתי רוצה מדינת הלכה? חס וחלילה".
גיוס חרדים?
"אני חד־משמעית בעד שוויון בנטל. גם שולי. החרדים חייבים להתגייס, חוץ מהשפיצים של תלמידי הישיבות, שהולכים להיות דור הפוסקים הבא. שכל השאר יתגייסו במקום להסתובב ברחובות בלי לימודי ליבה ובלי רישיון, בבורות נוראית. צילמתי את 'ללא גבולות' בבני־ברק. כאב לי לפגוש את הילדים שמשוטטים ברחובות ועובדים כסבלים ומנקים ומגיעים לישיבה מותשים ומוכי ריטלין. תעזבו אותם. תנו להם להתגאות במדים שלהם".
הריאיון המלא עם צופית גרנט מתפרסם בגיליון "לאשה" החדש, עכשיו בדוכניםפ
איפור: חן אלקבץ, שיער: מתן חליבה
