היית נוסעת לחופשה בחו"ל לבד? המרואיינות בכתבה ממליצות לך לנסות.
תאיר חריף נסעה לפריז
(בהיריון. חמשת הילדים נשארו בבית)
בת 40 מירושלים, מנחת קבוצות הורות, נשואה, אמא לשישה
5 צפייה בגלריה
תאיר חריף. לא, התמונה הזו לא צולמה בפריז. התמונות מפריז אבדו, הזיכרונות נשארו
(צילום: חני רובין)
“לפני חמש שנים, כשהייתי בהיריון השישי שלי, אני ובעלי רצינו לקחת חופשה, אבל הבנו שזה סיפור מורכב למצוא מישהו שישמור על הילדים לכמה ימים. לכן החלטנו שהפעם אני אסע לבד, ואכן טסתי לפריז לבד. אחרי יומיים בעלי מצא סידור לילדים והצטרף אליי ליומיים נוספים, אבל עד שהוא הגיע היה לי מושלם ויכולתי להמשיך להיות לבד. הבנתי כמה זה מתאים לי, ומאז נסעתי לבד לחופשות נוספות”.
ההחלטה שלך לנסוע לבד עוד לפני שידעת שהוא יצטרף אלייך לא ברורה מאליה.
"נכון. בשנתיים האחרונות עברתי חוויה של פירוק טוטלי בכל תחומי החיים. מעבר דירה, חידוש ושינוי של העסק שלי, חברויות שקרסו. הרגשתי שאני לא מוכנה יותר לא להיות במלואי במערכות היחסים בחיים שלי. וכאן נוצר החיבור לרצון להיות במלואי - לבד".
"כאמא לשישה ילדים אני נהנית במיוחד מהזמן שלי לבד. אכלתי מתי שבא לי, ישנתי מתי שבא לי, טיילתי מתי שבא לי"
לא הרגשת שזה יותר מדי לבד?
"כאמא לשישה ילדים אני נהנית במיוחד מהזמן שלי לבד, ומן הסתם אין לי הרבה ממנו. לכן ליציאה לחופשה לבד יש איכות מיוחדת בשבילי".
מה עשית בפריז?
"לא היו לי תוכניות. הלכתי ברחובות, עליתי על המטרו, זרמתי עם עצמי. נסעתי בהיריון, השארתי המולה של חמישה ילדים ובעל בבית, ופשוט הייתי בשקט שלי - בלי להתחשב באף אחד, בלי להתאים את עצמי לאף אחד. אכלתי מתי שבא לי, ישנתי מתי שבא לי, טיילתי מתי שבא לי".
אין איזו מבוכה בלבד הזה? בלשבת לאכול לבד במסעדה?
"הלבד לא מביך בכלל. לא היה לי לרגע חשש מה יחשבו עליי. כן חששתי שאולי יהיה לי משעמם רק עם עצמי, אבל גיליתי שזה ממש לא קרה. לא נעים לי להגיד, אבל היה מושלם. אני חושבת שהרבה אנשים בסיטואציה כזאת אולי היו מתגברים על הלבד באמצעות הרשתות החברתיות. הרי כשמשתפים ומקבלים לייקים מרגישים פחות לבד. אבל אני לא עשיתי אפילו את זה".
מה לגבי תחושת ביטחון?
"לא פחדתי לרגע. אם מישהי עוצרת את עצמה בגלל פחד - שלא תעצור. להיות לבד זה הבסיס ליצירת אינטימיות עם עצמך".
"הרבה אנשים אולי היו מתגברים על הלבד באמצעות הרשתות החברתיות. כשמקבלים לייקים מרגישים פחות לבד. אבל לא עשיתי את זה"
יצאת לחופשות לבד גם בארץ?
"נסעתי לנחשולים, לנתי במלון יפה מאוד, וגם כאן רציתי להיות לבד. כקיבוצניקית לשעבר לא רציתי להיות בשום קומונה, גם אם היא הכי יפה שיש. פעם נסעתי לתל־אביב וישנתי בהוסטל עם עשר נשים זרות, ודווקא אז כן הרגשתי לבד והבנתי כמה חשוב לי להיות באמת לבד בחופשה כזאת".
הטיפים של תאיר לטיול לבד:
- לדאוג לדברים שימלאו את הזמן: פלייליסט אהוב, פודקאסטים, ספר טוב. גם מחברת ועט עוזרים להרגיש פחות לבד.
- כדאי להכין לו"ז כללי של התוכנית, אבל להשאיר גם מרווח לחופש.
- להרחיק את הטלפון כשאפשר ולהישאר עם עצמך.
שרה שמואלוף נסעה לנפאל ולתאילנד
(הילדים אמרו שזה טיול אחרי צבא)
בת 67 מגבעתיים, מורה בפנסיה, אמא לארבעה וסבתא לתשעה
"אחרי חתונה בגיל 19, אחרי שגידלתי ארבעה ילדים ושני בעלים (שהתגרשתי מהם), אחרי שאיבדתי שני אחים וטיפלתי לבד בהוריי שהזדקנו, אחרי קריירה ארוכה בהוראה, ממש עד גיל 66, הרגשתי שאני צמאה ללבד שלי. הרגשתי שבא לי להתנתק וזה עכשיו או לעולם לא. פנטזתי על זה שנים, ראיתי את הסרט 'לאכול, להתפלל, לאהוב', שמספר על אישה שיוצאת למסע לבד, והוא נתן לי השראה. הרגשתי שהלבד הזה ייתן לי אפשרות להסתכל על החיים בפרספקטיבה אחרת. הצטרפתי לקבוצת הפייסבוק 'מטיילות לבד משתפות' כדי לקבל טיפים ורעיונות".
שמואלוף נסעה תחילה לנפאל, לשבועיים של התנדבות בבית ספר מקומי, ומשם המשיכה לחודש לתאילנד. המסגרת ההתנדבותית אפשרה לה להיות לבד אבל בתוך מסגרת. “זו הייתה חוויה מדהימה", היא מספרת, "ויכולתי להביא לבית הספר הזה את כל הניסיון והידע שלי".
התחברת שם עם אנשים?
"כן. אני חברותית וקל לי להתחבר. טיילתי קצת עם מתנדבים אחרים, שרובם צעירים מאוד. יום אחד לקחתי מדריך ונסענו לראות את הזריחה בהרי האוורסט".
ומשם המשכת לתאילנד.
"כן, משם עברתי לקוסמוי, שזו החופשה האמיתית שלי. בלי שום מסגרת".
"אחרי ארבעה ילדים ושני בעלים, אחרי שאיבדתי שני אחים וטיפלתי לבד בהוריי, אחרי קריירה ארוכה בהוראה עד גיל 66, הרגשתי שאני צמאה ללבד שלי"
את חושבת שתחזרי על החוויה הזאת בעתיד?
"בטח. טיול לבד הוא אחר. המדריך שלקח אותי לטיול סיפר לי שהעיניים של בודהה חצי עצומות מפני שהוא תמיד בהסתכלות פנימה. אני מתחברת לזה. אנחנו צריכים לחיות בשלום עם עצמנו ואז נוכל לחיות בשלום עם הסביבה. ההסתכלות הזאת פנימה היא משהו שהתחיל אצלי בתקופת הקורונה. עד אז הייתי חייבת להיות כל הזמן עם אנשים, לא יכולתי להיות דקה לבד. בתקופת הקורונה הבנתי שכיף לי עם עצמי, כשאני עושה בדיוק מה שבא לי. אני מאמינה שאסע לבד ליעדים קרובים יותר ולתקופות קצרות יותר. אני נהניתי גם מהביחד ואוהבת להיות עם החברים שלי ועם ארבעת הילדים שלי".
איך הם הגיבו לנסיעה הזאת?
"עפו על זה. הם הבינו שזה הטיול אחרי צבא שלי".
הטיפים של שרה לטיול לבד:
"לצאת למסע מתוך הבנה שאף אחד לא הכריח אותנו לעשות את זה ולתכנן בכל יום את היום שלמחרת גם אם זה סתם לרבוץ על החוף ולראות סרט בנטפליקס".
מיטל וקנין טיילה בהמון מקומות
(ומבהירה בדייטים הראשונים שהיא צריכה ספייס)
בת 35 מרחובות, מעצבת ומנהלת עסק משפחתי של סלסילות חתן וכלה לחינה
"נסעתי לראשונה לבד בגיל 27 לארצות־הברית. מאז טיילתי לבד בתאילנד, בטורקיה, בספרד, בהולנד, ביוון, בקפריסין ובצרפת. כשאני יוצאת לדייטים, כבר בפגישות הראשונות אני תמיד אומרת שאני צריכה ספייס ושאני נוסעת לחו"ל לבד".
כלומר, גם כשאת בזוגיות את מעדיפה לנסוע לבד?
"לגמרי. טסתי פעם עם חבר לאמסטרדם ומהר מאוד אמרתי לו, 'בוא נטייל בנפרד'. אני אוהבת חופש, אני פרי ספיריט ואני לא אוהבת שמגבילים אותי. בשגרה אני חברותית ואמפתית, אבל בחופש אני רוצה לעשות רק מה שבא לי, בלי להביא בחשבון מישהו נוסף. עם עוד מישהו או בקבוצה צריך להתגמש ולהגשים את החלומות של כולם, זה בסדר בחיים הרגילים, אבל כשאני בחו"ל אני רוצה להתרכז ברצונות שלי ולא לעמוד בלו"ז של אף אחד אחר. אני סוליסטית, חשוב לי הספייס האישי שלי. אולי בגלל זה אני עדיין רווקה.
"בתאילנד לקחתי את עצמי לבד לבית חולים עם 41 מעלות, ונכון, רציתי את אמא שתחזיק לי את היד, אבל הסתדרתי. היה לי ביטוח טוב, הבראתי והמשכתי הלאה"
"ההורים שלי דאגו בהתחלה, אבא שלי היה ממש חרדתי, אבל הם התרגלו. התגובות שאני מקבלת מהסביבה הן בדרך כלל שזה מוזר. אנשים מסתכלים עליי כמו משוגעת ואני לא מבינה למה. אני נוסעת לחו"ל ארבע או חמש פעמים בשנה, לטיולים ולשופינג, ואני נהנית יופי־יופי".
לצד ההנאה יש רגעים של קושי? של פחד?
"יש, אבל מתגברים עליהם. בפעם הראשונה שנסעתי לתאילנד לבד חליתי. לקחתי את עצמי לבד לבית חולים עם 41 מעלות, ונכון, רציתי את אמא שתחזיק לי את היד, אבל הסתדרתי. היה לי ביטוח טוב, טיפלו בי יפה, הבראתי והמשכתי הלאה. אני באמת לא פוחדת. כשהייתי בניו־יורק הסתובבתי גם בלילות לבד. אני שומרת על עצמי, מצלמת את המספר של נהג המונית ושולחת אותו להורים אם יש בי איזה חשש".
תמיד היית עצמאית כזאת?
"זה מצחיק, ממש לא. כשהייתי נערה לא הייתי מוכנה לשבת במסעדות ובבתי קפה לבד. הייתי לוקחת את האוכל בשקית והולכת לאכול בבית או באוטו. אבל השתניתי, היום לא אכפת לי בכלל. אני אשב ואוכל לבד ואני לא רואה בזה בושה. נפתחתי, חל בי שינוי".
הטיפים של מיטל לטיול לבד:
- לדאוג לביטוח טוב שמכסה מיידית כל נזק.
- ללכת עם פאוץ' גמיש נסתר מתחת לחולצה שיכול להכיל בתוכו טלפון, כסף ודרכון.
- לשלוח מיקום לאדם קרוב אליכם בכל הזדמנות אפשרית.
- לא לשתות בשום צורה מזרים. תמיד לקחת בקבוקים שנפתחו לכן מול העיניים ולשמור על הכוס שלכן.
- לא לחזור עם זרים למלון. לא משנה כמה בא לך להיכנס להרפתקה עם חתיך זר, יכול להיות שיש לו תוכניות אחרות בשבילך.
- לסגור מלון רק ללילה הראשון ומשם לזרום.
- לא להתחייב לכלום - זה כל הכיף בטיול.
אופירה אזולאי קדוש נסעה ליוון
(ויצא מזה ספר)
בת 54 משוהם, מאמנת אישית ומשווקת נדל"ן, נשואה ואמא לשלושה
“בגיל 45 נאלצנו לעבור לגור אצל חמותי, כי עברנו דירה והבית החדש לא היה מוכן. זה היה אמור להימשך חודשיים ונמשך שנה, שבה הייתי נטולת בית משלי, בלי עבודה, תלושה. בתקופה הזאת נסעתי עם חברות לאמסטרדם, וערב אחד יצאתי לבד לבר ומצאתי את עצמי כותבת. הנסיעה הבאה שלי, ליוון, הייתה לבד. ארזתי את עצמי ונסעתי לחודש כדי לכתוב וכדי לחוות חוויה שאף פעם לא חוויתי - להיות לבד. כך נולד הספר שלי, 'לבחור נכון' (בהוצאת עצמית), שמספר על החיים באמצע החיים".
למה רצית את הלבד?
"ראשית, אף פעם לא הייתי לבד, ורציתי לנסות. שנית, רציתי להתמודד עם הפחדים שלי. גם כשנסעתי עם בעלי או עם חברות תמיד נפרדתי לכמה שעות כדי לעשות את מה שאני רוצה. כשאני עם בעלי, למשל, אחרי שעה וחצי הוא מתעייף. עם חברות, פחות מעניין אותי השופינג ויותר מעניין אותי להסתובב בשכונות ובפרברים צדדיים".
מה עשית ביוון?
"שכרתי דירה ורכב בוולוס שבחצי האי פיליון ויצאתי לטיולי כוכב. בנוסף, לקחתי את הלפטופ וכתבתי את הספר. זה לא היה קל. היו הרבה בכי, התקפי חרדה, רציתי גם לחזור כמה פעמים אבל בבית אמרו לי, 'את לא חוזרת. תתמודדי'”.
מה היה הקושי העיקרי?
"הגעגוע. הגוף שלי קרס, הייתי חולה שלוש פעמים בחודש הזה ברמה כזאת שלא יכולתי לזוז ובעלת הדירה הביאה לי תרופות ומרק למיטה. אני ראיתי בזה ניקוי רעלים. הרבה מהקושי היה קשור בפחד. נסעתי לאולימפוס למשל. התחלתי לנסוע בעליות, שלאט־לאט נהיו צרות ומפותלות יותר. אמצע נובמבר, לא היה שם אף אוטו אחר. באמצע הדרך הבנתי שאני רוצה לחזור ובקושי עשיתי פרסה בשיא הזהירות, סנטימטר קדימה סנטימטר אחורה. זו הייתה חוויה משתקת של חוסר אונים”.
"לקחתי את הלפטופ וכתבתי את הספר. זה לא היה קל. היו הרבה בכי, התקפי חרדה, רציתי גם לחזור כמה פעמים אבל בבית אמרו לי, 'את לא חוזרת. תתמודדי"
איך התמודדת?
"בעיקר כתבתי, והיו גם הרבה שיחות וידיאו עם הבית. עשיתי מה שהרגשתי שהגוף והנפש שלי מבקשים. הייתי מדברת לעצמי ולפעמים דיברתי ליוסי, בעלי, כאילו הוא לידי”.
איך ההרגשה אחרי? תחושה של העצמה?
"עד היום אני עוד מעבדת את החוויה. יש הרבה רגעים שאני חווה את הדברים שוב אבל ממקום בטוח. אחרי שנה, אגב, חזרתי לשם עם יוסי, להראות לו איפה הייתי ולחוות את הדברים איתו".
תעשי את זה שוב?
"בטח. היום אוכל ליהנות יותר מהחופש הטוטלי הזה”.
הטיפ של אופירה לטיול לבד:
"ללכת עם תחושת הבטן. יש המון פיתויים ואנשים מסביב, ישראלים ולא ישראלים, ואת מקבלת הצעות להצטרף אליהם. הפיתויים האלה יכולים להיות מסיטי דרך. אני חושבת שאם מטיילים לבד, לא כדאי להפר את הלבד הזה אלא להיות מחוברת לעצמך".
לילך בירט נסעה ללונדון
(בגלל זמר בנחלת בנימין)
בת 29 מאזור, שחקנית ומנחת סדנאות תיאטרון, רווקה + כלב
“גם כשהייתי ילדה בשכונת הקרוואנים בבת־ים אני זוכרת את עצמי יוצאת לבד אחר הצהריים, מטיילת ומוצאת חברים בדרך, כך שלא היה לי חשש לנסוע לבד. הטיול הראשון שלי לבד היה לפני שבע שנים, למצפה־רמון. נסעתי עם הכלבה שלי לווילה מול נוף מדברי מטורף. כל כך נהניתי שהחלטתי להפוך את זה למסורת, ומאז פעם בשנה יצאתי לבד למקום אחר, למשל, ליאכטה באילת וליחידת דיור מול הים בנהריה".
מה מצא חן בעינייך בחופשה לבד?
"מעבר לעובדה שנעים לי להיות עם עצמי, זה חשוב בעיניי. לחזור רגע להיות החברה הכי טובה של עצמי. כשאת לבד כמה ימים את שומעת את עצמך חושבת בתוך כל המרדף האינסופי של החיים, שבו את כל הזמן צריכה להיות 'על זה' בכל מקום".
ואיך החופשות בארץ נהפכו לחופשות בחו"ל?
"בתקופה שבה לקחתי קורס משחק מול מצלמה, יצאתי אחרי שיעור משמעותי שהייתי צריכה לעכל. החלטתי לטייל בנחלת בנימין, והיה שם זקן עם רמקול ששר על רחובות לונדון. הרגשתי שזה סימן מהיקום, וזהו, נסעתי ללונדון לטיול שהיה באמת שיא הקִרבה שלי לעצמי. כשאת מטיילת לבד יש משהו שמקרב אותך מאוד לעצמך מכורח הנסיבות. את מתייעצת עם עצמך, מרגיעה את עצמך בעת חרדה וגאה בעצמך שהתגברת על קשיים".
"הטיול הראשון שלי לבד היה לפני שבע שנים, למצפה־רמון. נסעתי עם הכלבה שלי לווילה מול נוף מדברי מטורף. כל כך נהניתי שהחלטתי להפוך את זה למסורת"
על אילו קשיים למשל התגברת?
"בכל טיול יש לי התקף חרדה, ולמדתי להתמודד איתו. אני עושה תרגילי נשימות, מנסה להיות בהווה ולא בעבר או בעתיד, מזכירה לעצמי את הדברים הטובים - שאני בחופש מול נוף יפה. אני לבד ואין לאן לברוח, כך שזו הזדמנות בשבילי להעצמה ולהתמודדות. ובאמת ההתקפים קלים יותר בכל פעם".
כשאת לבד קל יותר להכיר אנשים?
"תמיד הייתי חברותית ואני מתחברת מהר מאוד. כשאת לבד את נגישה יותר, אבל זה תלוי גם במצב הרוח שלך כמובן. בלונדון, למשל, הלכתי לשתות בערב, הכרתי חבורה של לונדונים ובילינו ערב מהמם ביחד. דיברנו על החיים. יכול להיות שאם לא הייתי לבד זה לא היה קורה. כל כך התאהבתי בלונדון, שאני חושבת שאם הייתי עם עוד מישהו זה היה מקלקל לי את הרומן הזה. כי כשאת לבד, תשומת הלב שלך היא לא על הפרטנר ועל מה בא לו לראות ולעשות, את נטו במערכת יחסים עם המקום".
הטיפים של לילך למי שרוצה לטייל לבד:
- תדאגי להכין חבר או חברה טובים בארץ שיהיו זמינים במקרה שתצטרכי לשמוע קול מוכר ומחמם ברגעים שבהם תרגישי קרירות ומרחק מעצמך.
- דאגי לשלד של תוכנית, אבל השאירי גם מקום לספונטניות.
- גם לסגור פינה של ארוחת צהריים בפיצה האט, להימרח בחדר בלי לעשות כלום ולהטעין מצברים הן אופציות.
- עצרי מדי פעם רק לנשום ולהתבונן בסביבה החדשה שמקיפה אותך.
- עשי כל מה שגורם לך הנאה: לשים מוזיקה תוך כדי התארגנות בבוקר, לאכול עם הידיים, להיבלע בתוך מוזיאון, לצאת לדרינק בסיום כל יום בבר, לזרום או לא לזרום עם החבורה הזאת שהזמינה אותך להצטרף אליהם, לסיים איתם את הדרינק, לעשן סיגריה, ללכת להצגה או למופע, לשכב על דשא בפארק, לרקוד עם עצמך בחדר ולעשות אמבטיות ארוכות... מה שעושה לך כיף, פשוט תעשי. לכי תדעי, אולי תאמצי דברים שעשית בחופשה גם כשתחזרי לשגרה ואז... השגרה תהפוך להיות קלילה ונעימה יותר.
פורסם לראשונה: 23:32, 05.01.23
