עדיטל זו־ארץ, שבנה עילי נרצח בנובה, מנציחה אותו בתערוכה חדשה. "התערוכה היא במסגרת עמותת 'הצבעים של עילי' שהקמנו במטרה לארגן אירועים להנצחתו, כי עילי אהב מאוד אמנות ואסתטיקה ותמיד נראה כמו אחד שיצא מז'ורנל. בתערוכה משתתפים 30 אמנים ומעצבים שיצרו עבודות בנושא השמש, כי עילי היה שמש והפיץ המון אור סביבו. אני מרגישה שהוא ממשיך להקרין את אורו דרך התערוכה הזו, שמחברת בין כל הצבעים והאנרגיות שלו".
ספרי על עילי.
"הוא היה אדם שמח עם המון חברים בהמון מעגלים. לשבעה שלו הגיעו אלפי אנשים. הוא שירת בנח"ל, ואחרי השחרור ניהל מסעדה, אבל הייתה לו נשמה טיפולית ולכן החליט ללמוד טיפול בסדנאות נשימה במי קרח בשיטת 'ווים הוף'. הוא לא הספיק הרבה, אבל תוך כמה חודשים נהיה כוכב בתחום".
ידעת שהוא היה במסיבת הנובה?
"לא, זה היה שוק אחד גדול. הוא היה בארוחת חג אצל אבא שלו ואחר כך נסע עם שני חבריו, יונתן (ג'וני) זיידמן וליאם שרם, לנובה. הם הגיעו לשם רק בשש ומשהו בבוקר, ועד שהתארגנו התחילו הטילים והם החליטו לחזור. לצערי הם נתקלו בחוליית מחבלים ונהרגו במקום. לפחות הם לא סבלו, הם מתו כמו מלאכים".
"יש לי קשר חם מאוד עם גיא ויעל, שהיא אחותי לכל דבר, אבל אני לא יוצאת הרבה מהבית, אז כמעט לא קיבלתי תגובות על 'מחוברים'"
למה את הכי מתגעגעת?
"לחבק אותו, להריח אותו, לאהבה שלו אליי, יכולנו לדבר בעיניים. הוא נורא חסר לי, הכול תפל בלעדיו. אלה שרצחו אותו הרסו לי את החיים, את המשפחה ואת הביטחון בחיים עצמם".
איך הצלחת לעבור את השנה האחרונה?
"מאוד אכזרי לאבד ילד, אבל עשיתי המון דברים כדי להרים את עצמי. אני נומרולוגית, יועצת ומאמנת להתפתחות אישית וזוגית. אני גם מפסלת ומציירת ועובדת עם בעלי, עמיחי, שהוא יועץ סייבר. פעם בחודש אנחנו טסים לשבוע בחו"ל כי בארץ אני מתמוטטת, לא נותנים פה לפצע להגליד".
"יש לי קשר חם מאוד עם גיא ויעל, שהיא אחותי לכל דבר, אבל אני לא יוצאת הרבה מהבית בשנה האחרונה, אז כמעט לא קיבלתי תגובות. עדיין לא ראיתי את הסדרה כי אין לי 'הוט', וגם יש לי בעיה לראות את עצמי בטלוויזיה. אולי אראה בהמשך".
