לפני כשנה, כשבנה יחידה הלל היה בן שנתיים ועדיין ינק, המוזיקאית שירה ז' כרמל נסעה לריטריט כתיבה בן שלושה ימים בכליל. היא הבינה שהיא חייבת את הנתק הזה, להזכיר לעצמה מי הייתה לפני שנהייתה אם. "כבר הייתי כל כך חנוקה. הרגשתי שאני טובעת ולא מצליחה להרים את הראש מעל המים. גם כשאני כבר רואה את היבשה, מצליחה לעלות על הגל, מבינה מה עושים - פתאום הייתה להלל קפיצת גדילה, פתאום שינוי בהרגלי השינה. הייתי צריכה לנסוע כדי לנשום", היא נזכרת. "בבוקר האחרון של הריטריט התעוררתי בשש בבוקר בגלל רעש. נעלתי נעליים, לקחתי ספרי שירה, הלכתי להתבודד בקרחת היער והלחנתי שבעה שירים".
עוד באותו נושא בערוץ לאשה
אחרי הלידה נכנסה כרמל למנהרה של דכדוך, ייאוש, בלבול, ספק עצמי ושאר רגשות קשים - אך יצאה מהצד השני מחוזקת. היא הבינה שהדרך שלה להציע נחמה ומילים לאמהות אחרות, שעוברות בדיוק מה שהיא חוותה, זו המוזיקה. היא אספה טקסטים מרתקים, נוקבים ולא מתנחמדים, על אימהות, שכתבו משוררות כמו הדס גלעד, טל ניצן, אורית גידלי וגם שיר מתורגם של מרגרט אטווד, והלחינה אותם. בימים אלה היא יוצאת במימון המונים כדי לפרסם את האלבום "אינסוף ואחת: שירי ערש לאמהות". "הסגנון המוזיקלי של האלבום מגוון: מפופ ועד רוק, דרך קברט ואלקטרוני. חלק מואר וקליל וחלק חשוך, כמו החוויה עצמה", היא מספרת. השיר הראשון, "תספורת", כבר יצא ("אני לא יודעת איך נולדת ממני / איך שמיים נבקעים כמו רחם / ומהו גוף ומהו זמן / ואיך זה שהבכי שלי פורץ מהעיניים שלך". כתבה: מיה טבת דיין).
"מלאכת האימהות נחשבת שקופה לחלוטין. גברים מדברים על נושאים ברומו של עולם. מה שאנחנו חוות, שזה לא פחות מהקיום של האנושות, לא מעניין"
בואי נחזור לימים הראשונים שלך כאמא.
"ילדתי בחדר הטבעי בשיבא בלידת מים מדהימה. כשהלל יצא, ישר הינקתי אותו. זו הייתה תחושה אידילית. כשיצאתי מהג'קוזי, המיילדת בדקה אותי ואמרה שיש קרעים. תחת אור פלורסנט רופא שהתייחס לפות שלי כמו לכריך פסטרמה, הזריק לי זריקת הרדמה מקומית ותפר אותי. התפר היה הדוק מדי ואחרי שבוע שלא יכולתי לנשום, שחררו לי אותו. מתחושה שמיימית של גן עדן נחתתי למציאות.
"הלל ילד מהמם, טפו חמסה. הוא לא היה תינוק צרחן או כזה שלא ישן בכלל - ובכל זאת נפלתי לדכדוך אחרי לידה. למזלי, אני אדם שמדבר על הרגשות שלו, והסביבה תמכה בי - אז זה לא הפך לדיכאון אחרי לידה. ובכל זאת, זה לא היה הדכדוך ההורמונלי הרגיל שעובר אחרי כמה ימים. הטלטלה הבלתי נתפסת שיש פה יצור חי וזה בא על חשבון היותי, זה לא משהו שנעים לדבר עליו. אני אמורה להיות מאושרת ולהיות עסוקה רק בלדאוג לו, אבל ההתפרקות מהזהות היא טוטאלית. התחושה שאין אותי הייתה כבדה וקשה. אגב, עדיין יש לי רגעים כאלה. שאלתי את עצמי בתחושת ייאוש ותהייה, האם אי פעם אחזור לעשות מוזיקה? האם אי פעם אכתוב עוד שיר?".
דווקא בשנים האחרונות מדברים יותר על כך שהורות זו חוויה מורכבת, על כך שמדד האושר של הורים נמוך יותר משל אנשים בלי ילדים.
"יש התעוררות של השיח בשנים האחרונות. יש קבוצות של אמהות ברשתות החברתיות ובווטסאפ, יש ערבות הדדית מרגשת בין נשים, אבל זה לא מתחיל לגרד את החוויה עצמה. מלאכת האימהוּת נחשבת לנון־אישיו, שקופה לחלוטין. גברים מדברים על נושאים ברומו של עולם. מה שאנחנו חוות, שזה לא פחות מהקיום של האנושות, לא מעניין. אני רוצה להגיד לכל אמא טרייה שמסתובבת עם מבט זגוגי בעיניים, שלא יודעת אם אי פעם שוב יהיה אותה: גם אם עכשיו את לא מרגישה ככה, יהיה בסדר".
לנרמל את כל התחושות
בניסיון לתמלל לעצמה את החוויה, להרגיש שהיא לא לבד, החלה לקרוא שירים של משוררות עכשוויות על אימהות. "שירה זה משהו שמנחם אותי. באיזשהו שלב הבנתי שאני רוצה להלחין את הטקסטים האלה וליצור אלבום אמהוֹת. יש אלבומים לילדים, אבל אף אחד לא חשב לעשות אלבום לאמהות. לדבר על רגשות כמו פחד וכעס, לנרמל את כ-ל התחושות. מוזיקה זה כלי מרפא. רציתי להושיט יד לאחרות. בדרך, הפרויקט הזה גרם לי לחזור להיות בקשר עם עצמי".
איזה שיר הכי מצליח בעינייך ללכוד את הצדדים האפלים בחוויית האימהות?
"השיר של ילי שנר, 'רוקדות בסלון': 'האישה שהייתי לפני הלידה בתוכי / לוחצת לחצן מצוקה, אני / לא עונה, עסוקה / בבנותיי היפות, הצריכות / בעומק העורף ידיעת מותה / ממלאת את גופי הקלה / אני ובנותיי רוקדות בסלון על דמה / זה שאין לה בנות / זה עניין לא פתור ביני לבינה'. זה שיר שמציב סימן שאלה על ההכרח לעשות ילדים, בייחוד במדינה שלנו.
"הפכתי לאמא בגיל מאוחר מבחירה. הייתי בזוגיות תשע שנים עד שילדתי. בגיל 36 הלכתי לרופאת פוריות. רציתי לבדוק שיש לי זמן, להשקיט את הלחץ שהיה עליי מצד הסביבה. היא אמרה לי, 'את בת 36, אבל הביציות שלך בנות 37. הן איתך עוד מזמן שהיית עוברית ברחם'. היא רצתה להבהיל אותי. גם הרופאים פה הם חלק מהלחץ החברתי".
שירים ביידיש
כרמל (41), מוזיקאית עצמאית, נשואה לאלון דיאמנט, איש הייטק, מתגוררת בגבעתיים. למוזיקה הגיעה בשלב מאוחר בחייה. בתיכון למדה במגמת תיאטרון. אחרי שירות לאומי במתנ"ס ביפו נסעה ללמוד אמנות דיגיטילית בווינה. "היה לי בן זוג מקומי, דיברתי גרמנית. חשבתי שאשאר שם. אבל כשחזרתי לתל־אביב בחופשת הסמסטר, התאהבתי בה מחדש וחזרתי לארץ אחרי שלוש שנים. התעסקתי בצילום. הצגתי תערוכת יחיד. במקביל למדתי לתעודת הוראה בעברית ולימדתי באולפן".
איך הגעת למוזיקה?
"התחלתי לכתוב שירים ולהלחין אותם. חרטטתי על גיטרה ופסנתר. השתלבתי בסצנת האינדי. הופעתי ב'אוזן השלישית' והבנתי שאני רוצה להיות מוזיקאית. נרשמתי ללימודים ב'רימון' והחזקתי מעמד שנה. הדבר היחיד שהתמדתי בו היה שיעור בכתיבה והלחנה של יהודה עדר האגדי. באותו זמן היה לי בן זוג ירושלמי, והחלטתי לעבור לירושלים. גם שם הופעתי עם השירים שלי וקלטתי שכל הנגנים שלי הם בוגרי האקדמיה למוזיקה. החלטתי ללכת ללמוד שם וסיימתי תואר ראשון בשירה".
"יש אלבומים לילדים, אבל אף אחד לא חשב לעשות אלבום לאמהות. לדבר על רגשות כמו פחד וכעס, לנרמל את כ-ל התחושות"
עם השנים הוציאה 11 אלבומים עם ארבע להקות שהקימה, ובהן "האחיות לוז"; כרמל ושתי זמרות נוספות שרו ג'ז ווקאלי בהשראת הרכבי שנות ה־30 כמו האחיות אנדרוז והאחיות בוסוול. גם את בן זוגה, דיאמנט, גררה לניסוי מוזיקלי תחת השם "טעכניקאליטיז". הם הופיעו עם שירים ביידיש: כרמל הלחינה ושרה, דיאמנט ניגן באקורדיון.
אלה רצתה להיות רקדנית
בימים אלה היא עובדת על מופע לילדים לפסטיבל "קווינטה" לג'ז נשי, שיתקיים ב"צוללת הצהובה" בירושלים. במופע "אלה והירח", שיועלה ב־3 ביוני, כרמל תגיש את סיפור חייה ותבצע משיריה של אלה פיצג'רלד הענקית. "זו השנה השנייה של הפסטיבל, שנועד לתת ייצוג לנשים בסצנת הג'ז הגברית בישראל. בשנה שעברה ראיינתי בפודקאסט לייב מהפסטיבל את כל המוזיקאיות שהשתתפו. השנה ביקשו שגם אופיע. אמרתי שאני מרוכזת באלבום שלי - אבל כשהמנהלת האמנותית של הפסטיבל, חן לוי, הציעה לי מופע לילדים על פיצג'רלד, זה הגניב אותי. היוצרת והבמאית נעמי שלו (האחיינית של מאיר שלו) הנגישה את הביוגרפיה שלה והפכה אותה לסיפור שמתאים לילדים".
לפיצג'רלד היו חיים לא פשוטים.
"לא פשוטים, אבל מעוררי השראה. היא גדלה בבית יתומים. לפרנסתה השגיחה מחוץ לבתי בושת והתריעה כשמגיעים שוטרים - אבל זה לא יסופר במופע. פיצג'רלד פרצה בתחרות כישרונות צעירים. היא בכלל רצתה להיות רקדנית, אבל לפניה הייתה בחורה שרקדה כל כך טוב, עד שברגע האחרון החליטה לשיר. אני מלמדת את הילדים מושגי יסוד בג'ז כמו אלתור. הם חלק מהמופע שימשיך לרוץ גם אחרי הפסטיבל".
אפרופו פסטיבל ג'ז נשי, כרמל מוטרדת כבר שנים מנקודת הפתיחה הנחותה של נשים בסצנת המוזיקה. ב־2019 הקימה את "מאגר המוזיקאיות", אתר אינטרנט ובו רשימה של כל המוזיקאיות שפועלות בישראל. "קראתי פוסט אחד מיני מיליון על עוד פסטיבל ללא נשים. כששאלו את המארגנים למה, הם ענו שלא מצאו. אמרתי 'עד כאן'. הכנתי רשימה של מוזיקאיות שאני מכירה. העליתי לעמוד הפייסבוק הצנוע שלי 100 שמות של מוזיקאיות ראויות. לפוסט היו עשרות אלפי צפיות ומאות שיתופים. עד שלוש בלילה הוספתי עוד ועוד נשים שביקשו שאצרף אותן לרשימה. כמה חודשים אחרי העליתי אתר מסודר עם 350 מוזיקאיות".
"בבתי ספר בנים יכולים לבחור ללמוד על כל הכלים, ובנות יוסללו לשירה ולפסנתר. ילדה תגיד שהיא רוצה ללמוד טרומבון ויענו לה: 'מה פתאום? זה כבד'"
כרמל לא הסתפקה בזה. באוגוסט שעבר הקימה עם קולגות את "קדמה, התנועה לקידום נשים, נערות וילדות במוזיקה". לדבריה, "המטרה היא ליצור ביטחון אצל מוזיקאיות מתחילות. במגמות המוזיקה בבתי הספר בנים יכולים לבחור ללמוד על כל הכלים, ובנות יוסללו לשירה ולפסנתר. את לא תראי מתופפות. ילדה תגיד שהיא רוצה ללמוד טרומבון, ויענו לה: 'מה פתאום? זה כבד'. זה מתחיל בחינוך וממשיך בייצוג. אנחנו רואים בעיקר גברים על הבמה. חזרות זה מרחב גברי דומיננטי. את היחידה בחדר, וזה גורם לאנשי מקצוע להקטין אותך. סאונדמן יכול להגיד למוזיקאית מנוסה: 'חמודה, את טועה'. יש הטרדות מיניות, ואת תמיד נשפטת על איך שאת נראית מתוקף היותך האישה היחידה בחדר. נשים הן לא חלק מהבויז קלאב".
אבל המצב לא כזה רע: תראי את עדן בן זקן, נועה קירל, נונו ועוד.
"אצל הזמרות המצב עוד סביר. אני מדברת על אחוז הנגניות, המפיקות, המלחינות, המעבדות, נשות הסאונד וההפקה. קולגות ואני עובדות על הכנת תו תקן לפסטיבלים, שיעמוד באחוז מסוים של נשים שישתתפו בו. אנחנו גם בדיאלוג עם רשויות מקומיות, שמטרתו להכניס תוכניות לבתי הספר ולמגמות המוזיקה שיצמצמו את הפערים המגדריים. אנחנו מקיימות מפגשי ג'אם לנשים - שם הן יוצרות קשרים מקצועיים ומכירות חבר'ה. אנחנו רוצות שלילדות יהיו מודלים נשיים להסתכל עליהם. ילדות לא יכולות להיות משהו שהן לא רואות"
