סיפורה של שמחה סימה זימן, בת 92 מגבעתיים, אלמנה, אם לשתיים, סבתא לשבעה וסבתא רבתא לנינים ("אצלנו לא סופרים"), בעבר אשת יחסי ציבור במלון וכיום גמלאית
"התגייסתי לאצ"ל בגיל 14, כשהייתי תלמידת כיתה ח' באליאנס. הארץ הייתה תחת שלטון המנדט, וחבריי הבוגרים ממני היו פעילים במחתרת שפעלה לגירוש הבריטים מהארץ. ביקשתי שיקבעו לי פגישה עם אחד הפעילים. כדי שיזהה אותי התבקשתי ללבוש חולצה אדומה ולהחזיק ביד עיתון, וכך פסעתי לאורך המדרכה שנקבעה כנקודת המפגש, עד שהוא הופיע. כששאל אותי בת כמה אני, שיקרתי. אמרתי שאני בת 16, כי לא קיבלו ילדות בגילי. הוא אמר שאחכה לטלפון ממנו. בבית שלנו, בניגוד לבתים אחרים, היה טלפון. גדלתי בבית אמיד מאוד - אני דור 17 בירושלים, בכורה בין ארבעת ילדיהם של אמילי ומשה מיוחס, שהיה איש מכירות של חברת רדיו בינלאומית.
"יצאתי מהבית כאילו בדרכי לבית הספר ולא סיפרתי דבר להוריי. הבחור מהאצ"ל לקח אותי לבית כנסת והושבעתי לשמור על סודיות"
חיכיתי כמה חודשים עד שהגיעה שיחת הטלפון המיוחלת וזומנתי לפגישה בתל־אביב. כבר הייתי תלמידת תיכון אוולינה דה רוטשילד, יצאתי מהבית כאילו בדרכי לבית הספר ולא סיפרתי שום דבר להוריי. נפגשתי עם הבחור, והוא לקח אותי לבית כנסת ישן. היה שם שולחן ועליו ספר תנ"ך. מאחורי פרגוד שחור דיבר אליי גבר שלא הזדהה והשביע אותי לשמור על סודיות. התרגשתי מאוד ושמחתי. הרגשתי שאני מצטרפת לקבוצה שעושה דבר חשוב בשביל המדינה שבדרך.
חזרתי לירושלים בלי לגלות לאף אחד את הסוד שלי. פעם בשבוע הייתי יורדת לשפלה, להתאמן בנשק מסוגים שונים: סטן, אקדח פרבלום, רימונים, רובה, מכונת ירייה שכינויה לואיז'. בהתחלה לא יצאתי לפעולות שהבוגרים ביצעו, אבל הדבקתי כרוזים ברחובות. ב־14 במאי 1948 עזבו הבריטים את הארץ, התחיל המאבק הגלוי עם הערבים, ואז השתתפתי בפועל בקרבות ביפו, השתמשתי בנשק ולא פעם הייתי בסכנת חיים.
באחד הימים הודיעו לנו שמחפשים מתנדבים לנסוע כתגבורת למושבה משמר־הירדן שבגליל העליון, שהייתה יעד להתקפות של הסורים. התנדבתי מיד וללא היסוס. כבר סיימתי את בחינות הבגרות והייתי פעילה רוב זמני במחתרת, והוריי עדיין לא ידעו את זה. נסענו לשם - 12 בחורים וארבע בחורות מהאצ"ל - רובם מלבדי תל־אביבים ומבוגרים ממני בשנה־שנתיים. בדרך למשמר־הירדן נעצרנו על ידי אנשי ההגנה, שהורידו אותנו מהאוטובוס, העבירו אותנו ללינת לילה בקיבוץ, ולמחרת החזירו אותנו לתל־אביב כלעומת שבאנו. אבל לא ויתרנו. אחרי שבוע סידרו לנו אוטובוס משוריין, נתנו לנו נשק, והפעם הצלחנו להגיע למשמר־הירדן. בנוסף אלינו הגיעה לשם תגבורת מהקיבוצים והמושבים באזור וגם עולים חדשים, ניצולי שואה. התאמנו בנשק, שמרנו ועשינו תורנויות בעמדות מסביב ליישוב כדי להזהיר מפני פלישה צפויה של הסורים.
בשבועיים שהיינו שם הסורים תקפו את המושבה שלוש פעמים. בפעמיים הראשונות, ב־5 וב־6 ביוני 1948, הדפנו אותם והם לא הצליחו לעבור את גשר בנות יעקב שהפריד בינינו וביניהם, אבל התחמושת שלנו כמעט אזלה. קיווינו שישלחו לנו תחמושת נוספת, אבל זה לא קרה, ככל הנראה כי היה צורך לחלק את מעט התחמושת בין כל החזיתות. בגלל אפשרות של פלישת הסורים פינו את הנשים, הילדים והזקנים לראש־פינה. ארבעה מהמתנדבים – שתי בחורות ושני בחורים - החליטו להתפנות וניסו לשכנע אותי לצאת איתם, אבל לא הסכמתי בשום אופן ונשארתי.
"אחד האנשים החזיק רימון ועמד לפתוח את הנצרה, כדי שנתאבד ביחד. אמרתי לו: 'לא אתן לך לעשות את זה. נישאר בחיים כדי לספר את הסיפור של משמר־הירדן'"
ב־10 ביוני 1948, בהתקפה השלישית שהחלה לפנות בוקר, הסורים ריכזו כוחות גדולים, כולל תותחים, והצליחו לפלוש ליישוב. הקרבות התנהלו מבית לבית ומעמדה לעמדה ונהרגו אנשים מהיישוב ומהמתנדבים. אנחנו התרכזנו במערה בחצר הקיבוץ. היינו שם 40 בחורים ושמונה בחורות, אחת מהן בהיריון, שתי עולות חדשות ושתיים מוותיקות היישוב שסירבו לעזוב את הבית. המשימה של אנשי האצ"ל הייתה לא ליפול בידי האויב, והחלטנו בינינו להתאבד. אחד האנשים שישב לידי החזיק בידיו רימון ועמד לפתוח את הנצרה, כדי שנתאבד ביחד, אבל אני הנחתי את ידי על ידו ואמרתי לו: 'לא אתן לך לעשות את זה. אנחנו נישאר בחיים כדי לספר את הסיפור של משמר־הירדן'. בינתיים הסורים גילו את המערה, ואחד מהם ירה לתוכה ופצע את אחת העולות החדשות, שהתחילה לדמם מאוד.
פתאום עמד בפתח המערה קצין סורי, שנתן הוראה לחייליו לא לירות. הוא שאל מי מאיתנו דובר צרפתית, ואני הרמתי את היד, ואז הוא אמר: 'צאו החוצה!', ואני תרגמתי לחברים את דבריו. יצאנו מהמערה. בחוץ עמדה משאית גדולה והעלו את כולנו, כולל את הפצועה שהמשיכה לדמם. התחלנו לנסוע לכיוון סוריה, כשאנחנו עומדים דחוסים במשאית, הסתכלנו לאחור וראינו את בתי היישוב מתרחקים. כשעברנו את גשר בנות יעקב הבנו איך רואים מסוריה את משמר־הירדן, כמו על כף היד, ותהינו איך הצלחנו להחזיק מעמד זמן כה רב.
"נתנו לנו קצת בגדים להחלפה וכיבסנו אותם במים קרים. סדר היום היה חדגוני: בבוקר מסתובבים שעה בשמש על הגג, חוזרים לחדר, בצהריים שוב סיבוב על הגג"
המשאית הסתובבה איתנו שעות ברחובות דמשק, והתושבים זרקו עליה סוכריות, כי מבחינתם זה היה ניצחון גדול. בסוף הגענו לבניין ענק, כלא אל־מאזה, ושם הורידו אותנו. את הפצועה לקחו לבית חולים ואותנו העלו על הגג. היו שם שלושה חדרים – באחד שיכנו את הבחורות ובשניים האחרים את הבחורים. לאורך קירות החדר היו דרגשים מבטון, שעליהם – ללא מזרן – ישנו שלושה חודשים. נתנו לנו קצת בגדים להחלפה, כיבסנו אותם בדודי מים קרים וייבשנו על הגג. סדר היום היה חדגוני: קמים בבוקר, יוצאים להסתובב שעה בשמש על הגג, חוזרים לחדר, בצהריים שוב סיבוב על הגג וכך גם בערב. את הבחורים פגשנו מעבר למחיצה, כי גם הם היו על הגג.
"לא עינו אותנו ולא מנעו מאיתנו אוכל, אבל בהתחלה סירבו לבקשתנו לפגוש נציגים מהצלב האדום"
לא עינו אותנו ולא מנעו מאיתנו אוכל. לעומת זאת, סירבו לבקשתנו לפגוש נציגים מהצלב האדום, שזאת זכות אלמנטרית של שבויים. רק אחרי שלושה חודשים הגיע נציג שוויצרי, וזה שינה את התמונה. דיווחו למשפחות שלנו איפה אנחנו, התחלנו לשלוח ולקבל מכתבים, והעבירו לנו תקציב חודשי קטן מהארץ. עם זאת, כשביקשנו מנציג הצלב האדום לעבור מהכלא, שבקומות התחתונות שלו היו פושעים פליליים, למחנה של שבויי מלחמה, הסורים לא הסכימו. המכתבים מהבית הגיעו עם מחיקות, אבל באחד מהם נכתב, 'ישראלה מתקדמת יפה מאוד', והבנו שהמצב בארץ משתפר.
13 חודשים הייתי בשבי הסורי. שחררו אותנו בשלבים: את האישה שהייתה בהיריון שחררו אחרי הביקור הראשון של נציג הצלב האדום, גם הפצועה שוחררה, ואני נשארתי בין האחרונים, אולי כי היה לי פה גדול - פעם אחת, כשהתחצפתי, הסורים הכניסו אותי לצינוק לשלושה ימים, שבמהלכם עשיתי שביתת רעב.
3 צפייה בגלריה
יולי 1949: דיווח ב"ידיעות אחרונות" על שחרור השבויים, בהם שמחה סימה זימן
(צילום: מתוך "ידיעות אחרונות")
בוקר אחד, ביולי 1949, השומר העיר אותנו ואמר בערבית: 'יאללה, לכו לפלסטין. הדלת פתוחה!'. שמחתי מאוד. קשרו לנו את העיניים, הכניסו אותנו לג'יפ, ועברנו את גשר בנות יעקב בדרך הביתה. באוהל שהוצב שם עברו נציגי הצלב האדום וקצינים סוריים על השמות שלנו, ואז העבירו אותנו לקיבוץ מחניים, שם נפגשנו עם המשפחות. גם המפקד מהאצ"ל שהשביע אותי קיבל שם את פניי, והפעם בפנים גלויות.
"השבי השאיר אותי בטראומה. הוחזקנו בין ארבעה קירות, וזה גרם לי לצורך עז לבלות, לרקוד, לחיות!"
השבי השאיר אותי בטראומה. הוחזקנו בין ארבעה קירות, וזה גרם לי לצורך עז לבלות, להיות בחוץ, לרקוד, לחיות! כשחזרתי ארצה, בת 19 פלוס, רציתי להתגייס לצה"ל, אבל לא היו מוכנים לקבל אותי בגלל השבי. התנדבתי ללמד לעולים חדשים בבאר־שבע ולסייע להם להסתגל לחיים בארץ. אחרי חצי שנה בבאר־שבע התחלתי לעבוד במשרד עורכי דין, הפכתי למזכירה בכירה ובהמשך לאשת יחסי ציבור במלון גדול. הייתי מתחילה את היום בחמש בבוקר בבריכת גורדון, שוחה, מתעמלת והולכת לעבודה.
בגיל 27 נישאתי ליצחק זימן, שהיה אז סגן אלוף בקבע, והיה מבוגר ממני ב־12 שנים. אביו ייסד את שכונת נחלת יצחק בתל־אביב ויש שם רחוב על שמו. היינו נשואים 60 שנה, בזוגיות נהדרת, עד שהוא שנפטר לפני חמש שנים בגיל 100 פחות יום.
אני מעבירה את ימיי בפעילות אינטנסיבית: כל יום אני שוחה ומתעמלת, פעמיים בשבוע אני לומדת במכללה לגמלאים של ההסתדרות, נפגשת עם חברות, צורכת תרבות. במשך שנים הייתי מתנדבת של ויצו, וגם נסעתי לחו"ל כדי לגייס לארגון כספים באמצעות סיפורי על השבי ועל מה שעבר עלינו בימים של הקמת המדינה".
שורה תחתונה: "לנוכח העבר שלי אני נשאלת מה תחושתי בימים אלה. תשובתי היא שאני לא מקשיבה לחדשות ולא מדברת פוליטיקה. אני אומרת לעצמי, 'שמחה, את תרמת את חלקך להקמת המדינה, עכשיו תיהני מהדברים הקטנים של החיים'".
