כאשר ציפי פינס, מנהלת תיאטרון בית ליסין, אמרה לסופרת שמרית לוסטיג, אז שחקנית תיאטרון וטלוויזיה, שאין לה מספיק אמביציה - לוסטיג לא הבינה על מה היא מדברת. לקח לה כמה שנים להבין שפינס צדקה, משהו קרה לתשוקה שלה למשחק. היא הבינה שהיא כבר לא השחקנית עם הסכין בין השיניים שרצתה להצליח בכל מחיר.
זה מה שהיית, שחקנית אמביציה?
"אם היית שואלת חברים שלי לכיתה בניסן נתיב, הם היו אומרים לך שהתכונה הכי בולטת שלי היא אמביציה. בסוף שנה ג' ללימודים כבר שיחקתי בתיאטרון החאן, לא כי הייתי הכי טובה ומוכשרת - אלא כי הייתי אמביציוזית. אחר כך עבדתי כשחקנית בלי סוף, בלי שהייתי צריכה למלצר יום אחד. עשיתי המון הצגות ותפקידים. נכון שלא קיבלתי את התפקיד שהפך אותי לכוכבת בן־לילה, אבל לתחושתי הייתי לפני הפרסום הגדול".
עוד באותו נושא בערוץ לאשה
אז מה השתבש?
"מרוב שרציתי להצליח לא התנהלתי נכון עם האש שלי, והיא שרפה אותי. לאט־לאט איבדתי את התשוקה. יש פער גדול בין מה שאת מדמיינת למה שקורה בפועל, ועל זה אני כותבת ב'בית לוריא'. בסופו של דבר שחקן הוא פרפורמר - אני לא יודעת אם הוא אמן, הוא לא יוצר יש מאין - הוא קול של כותב ובמאי, הוא תלוי טקסט ופרטנר. רוב העבודה היא לחפש עבודה, עוד אודישן ועוד תפקיד. לי הייתה עבודה קבועה בתיאטרון, הלכתי לאודישנים לטלוויזיה, וכבר לא עניין אותי אם התפקידים שעשיתי היו טובים, אם הבמאי טוב, הייתי עסוקה בלהתקבל. נעשיתי עייפה ושחוקה".
"בסוף שנה ג' ללימודים כבר שיחקתי בתיאטרון החאן, לא כי הייתי הכי טובה ומוכשרת - אלא כי הייתי אמביציוזית"
ב־2016, בדיוק כשעשתה רילוקיישן לניו־יורק והחליטה להיפרד מעולם המשחק, הופיעה לוסטיג לראשונה על השער של מגזין "פנאי פלוס". השיער שלה היה אז קצוץ - סמל למרד שלה במחויבויות לתיאטרון שדורש לשמור על אורך השיער. שש שנים אחרי, אנחנו יושבות כדי לדבר על רומן הביכורים שלה, שיצא בהוצאת לוקוס. "לא חשבתי שאכתוב אי־פעם. לא כתבתי כילדה, גם אז רציתי להיות שחקנית. המעבר לכתיבה מפתיע ועמוק", היא אומרת.
התגרשתי מהמשחק
לוסטיג (40), גדלה בכפר שמריהו, האמצעית מבין שלוש בנות. את בעלה, פיני, איש הייטק, הכירה ב-2006. היום הם גרים בתל-אביב, נשואים והורים לשלושה בנים (8, 5, 1.5). ״הסיפור שלנו הוא שנפגשנו בבליינדייט לפני עידן הפייסבוק״, היא צוחקת. ״פיני היה חבר טוב של מישהו שיצאתי איתו וזרק אותי. כשהוא ביקש לפגוש אותי שוב, חשבתי שהוא מתחרט ובאתי לדייט הכי יפה שאני יכולה כדי להגיד לו שמאוחר מדי, אני כבר לא רוצה אותו.
"הייתי בת 22 וחצי, תלמידה בשנה שנייה בניסן נתיב, ופתאום הוא אמר לי: ׳יש לי חבר טוב להכיר לך, קוראים לו פיני, הוא גר בחולון ולומד הנדסת תעשייה וניהול׳. אמרתי לו, 'מה במשפט הזה קשור אליי?׳ חיפשתי איזה אמן וזה לא נראה לי הכיוון, אבל הבחור התעקש: הוא חם ומצחיק ואת תאהבי אותו. בתוכי חשבתי, מה זו ההשפלה הזו שהוא מנסה לשדך לי חבר עכשיו? בסוף הסכמתי. אולי רציתי לנקום בו (צוחקת). משהו פיתה אותי בסיפור עם ההומור והחוכמה. יצאנו לדייט ומאז אנחנו יחד. הוא באמת חכם ומצחיק. בהתחלה כל הזמן ניסיתי לזרוק אותו, כי הייתי צעירה ואמרתי: מה, זהו? אבל הבנתי שזה-זה, מצאתי את האיש״.
"הגילוי של הכתיבה היה כמו רומן של אישה נשואה שמגלה פתאום חופש מטורף ומתאהבת"
את "בית לוריא" כתבה בניו־יורק, שבה בעלה פתח שלוחה אמריקאית לסטארט־אפ שלו. לוסטיג הייתה אז אם לבן שנה, חיפשה את עצמה, נרשמה לקורסי קריאה ביקורתית ב־NYU, מצאה חלל שיתופי של יוצרים, והתיישבה לכתוב. אבל הספר לא היה מספיק טוב בעיניה והיא התחילה הכול מחדש.
מתי עלה בך רצון לנסות את כוחך בכתיבה?
"בחופשת הלידה של בני הגדול, לב, פגשתי במקרה את הסופרת ארנה קזין ואמרתי לה שאני רוצה לכתוב. עבדתי איתה אחת על אחת. זה היה ברמת התחביב, אבל גרם לי להרגיש יותר טוב. התגרשתי מהמשחק כמהות לפני שבע שנים. עברתי משבר זהות עמוק שהוא כמו יציאה מהארון או חזרה בתשובה. אני לא רוצה לצאת בהצהרות, אולי עוד אשחק פה ושם, בטח אם יהיה צורך כלכלי. הגילוי של הכתיבה היה כמו רומן של אישה נשואה שמגלה פתאום חופש מטורף ומתאהבת".
כמה מאתגר היה המעבר מהבמה אל המקלדת?
"משבר הזהות היה מטורף. כל הזמן אמרתי שאני מרגישה שמישהו דחף לי אנטיביוטיקה למשקה, כי היה לי חיידק במה ולא הבנתי מה קרה. אולי זה בגלל שהעבודה בחאן הייתה קשה - בעיקר מערכת היחסים עם המנהל האמנותי, יחסים שפצעו אותי בדיעבד. בניו־יורק שקעתי במרינדה של כתיבה וקריאה. קראתי המון ספרי עיון של סופרים על כתיבה, וכולם אומרים בסוף: 'שב תכתוב'. הכתיבה הייתה מלחמה יומיומית. היו ימים שכתבתי שלוש שעות, ודיווחתי לבעלי: 'היום כתבתי 240 מילה', רק כדי שמישהו ידע מה אני עושה. כשחזרתי לארץ כבר היה לי כתב יד חדש, שאיתו עבדתי עם הסופר מתן חרמוני, לאחר שסדנת הכתיבה שלו שאליה נרשמתי התבטלה בגלל הקורונה".
"יש הסללה של יופי. המסר התת־קרקעי שקיבלתי היה: את אישה, את יפה, את מוכשרת במשחק. מה? תשבי בחדר ותכתבי? לכי תשחקי או תדגמני"
הצלחת לכתוב בקורונה עם הילדים בבית?
"כמו נשים רבות בישראל, הייתי עם הילדים בבית והייתי על הקצה. הבאתי את עצמי לכתוב בלילה כדי לא להתגרש (צוחקת). הייתי נחה שעה, קמה בלילה וכותבת. הרגשתי שלאף אחד לא אכפת אם אני כותבת או לא, ואם לא אתעקש - לא יקרה עם זה כלום, אני אסחב לתוך האימהות והקורונה. זו הייתה מלחמה בתחושת האפסיות".
בגובה העיניים
בספר מגוללת לוסטיג במידה רבה את הסיפור המשפחתי שלה. היא גדלה ברעננה עם שלוש אחיותיה, ובעקבות הצלחתו המטאורית של אביה בעסקים עברה המשפחה לאחוזת פאר בכפר־שמריהו. כשהייתה בת 16 אביה חלה ונפטר בתוך חמישה חודשים, מותיר אחריו חובות גדולים בעקבות הסתבכות כלכלית. במרכז הספר היפהפה והעדין של לוסטיג נמצאת גליה לוריא, שחקנית, כמה שנים לאחר מות אביה ממחלה. הוא גדל במעברה, היה לאיש עסקים מצליח, והנושים נגסו בלי רחם בנכסים שהותיר. בדלת דופק רם - עורך דין אמביציוזי שנחוש למכור את הבית שבו גדלה גליה כדי להחזיר את החובות של אביה לבנק - גליה פותחת. "הספר חוקר את האמביציה של הדמויות: גליה, רם והאב יוסף", היא אומרת.
איזה תחקיר נדרש לכתיבת הספר?
"חקרתי את החיים של אבא שלי, איציק. פגשתי רואי חשבון, עורכי דין, את החבר הכי טוב שלו, כל מי שיכולתי. הייתי נערה כשמת, אבל עכשיו הם דיברו איתי עליו בגובה העיניים בלי להחסיר פרטים".
"בגיל ההתבגרות התביישתי בעושר והפסקתי ללבוש מותגים יקרים. לא רציתי להתחתן עם מישהו עשיר ולא ידעתי שפיני, שגדל בחולון, יהפוך לאיש הייטק"
מה הכי הפתיע אותך?
"גיליתי שהוא היה יותר כוחני בחוץ מאשר בבית. הוא לא ראה ממטר. אני ראיתי רק את החן של זה. במפגשים עם מכריו שמעתי על הכריזמה והמיתוס של איש שאי־אפשר להתעלם ממנו כשהוא נכנס לחדר. זה היה ניסיון לפגוש את אבא, והוא נועד לכישלון - לכן בניתי דמות שמבוססת עליו. מישהו אמר לי, 'קהל היעד שלך זה יתומים'. יש בזה משהו. יתומים מוצאים את עצמם בספר. יותר מכול זה ספר על חיפוש אחר הדמות של המת והכישלון הצורב לחפש את המת בתוך החיים".
בספר מופיע המשבר הכלכלי וחיי העושר שגדלת בהם כנערה.
"היה לי חשוב לדבר על הסביבה שגדלתי בה, שהיא קיצונית כמו לגדול בקריות או בטירת־כרמל. זה אותו דבר, רק הפוך. בגיל ההתבגרות התביישתי בעושר והפסקתי ללבוש מותגים יקרים. לא רציתי להתחתן עם מישהו עשיר ולא ידעתי שפיני, שגדל בחולון, יהפוך לאיש הייטק. אבא שלי היה כריש, 'גו־גטר' של כסף. פיני לא כזה - הוא תיקון. זו אני שעם מותו של אבא החלטתי שאמשיך בדרכו כדי להגיע אליו. רציתי להצליח כמוהו".
הכסף והיופי היו מכשול או יתרון?
"גם כסף וגם יופי הם נושאים שמעסיקים אותי. להיות שחקנית יפה ועשירה, זה מעורר אנטגוניזם, אבל אצלי הכסף הלך וגם היופי הולך. יש הסללה של יופי. המסר התת־קרקעי שקיבלתי: את אישה, את יפה, את מוכשרת במשחק. מה? תשבי בחדר ותכתבי? לכי תשחקי או תדגמני".
בימים אלה לומדת לוסטיג לתואר ראשון בתוכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל־אביב, "מגיעה לאוניברסיטה ללמוד עם ילדים בני 24, שאני מרגישה שהם בגיל של הילדים שלי, ומשקיעה. אני באה להרחיב. הפרוזה נותנת לי חופש עמוק שחיפשתי ועונה לי על תשוקה שלא הייתי בשלה אליה קודם. אחרי שאת נחשפת לעונג הכתיבה, עונג המשחק נראה יותר מצומצם. הייתי הילדה, השחקנית השובבה, יש לי אחות שהיא דוקטור באוניברסיטה, ולא הרגשתי שיש לי הרצינות הנדרשת להיות סופרת. היום אני יודעת שהדבר הכי חשוב לסופרים זה פלייפולנס ומשמעת. לקח לי זמן לזקק את התובנה הזו".
אני חושבת שהאמביציה לא אבדה לך מעולם, רק עברה אל דמותך ככותבת.
"יכול להיות. אני מנהלת את זה אחרת כי נכוויתי מעצמי. גם שירה חפר, המו"לית של הוצאת הספרים, אמרה לי, 'לא ראיתי אמביציוזית כמוך שעוברת בין חנויות כדי למכור'".
