כשהגיע ירון אורי שי לגיל שש, הוא ידע שעל פי המסורת המשפחתית יפנה אליו אביו את מצלמת הווידיאו וישאל אותו את השאלה ששאל גם את אחותו ואת שני אחיו הגדולים ממנו כשהגיעו לאותו הגיל: "מה אתה מאחל לעצמך?". ירון הישיר מבט למצלמה ואמר: "אני רוצה לחיות עד שאלוהים יבקש".
סמ"ר ירון אורי שי (המכונה במשפחה "נוני"), לוחם בסיירת הנח"ל, נפל ב־7 באוקטובר כשהגן על כרם־שלום מול מאות מחבלי חמאס. היום, 16 שנים לאחר שצולם הסרטון ההוא, אומרת הילה שי, אמו: "בדיעבד זה מצמרר ונבואי ממש. למה ירון אמר בגיל שש את מה שאמר?".
כבר בתחילת השבעה החלו בני המשפחה לחשוב איך היו רוצים שיזכרו אותו. אחד הצעדים הראשונים היה הקמת עמוד "סיפורי נוני" בפייסבוק, שאליו מתנקזים סיפורים עליו. בנוסף, אחיו הגדולים, שהם אנשי הייטק, הציעו להקים על שמו חברה שתנציח את דמותו. ואז עלה הרעיון להקים חברת סטארט־אפ שתוקדש להנצחתם של נופלים ונרצחים – חיילים ואזרחים שחייהם הסתיימו במלחמה - ולא תתמקד רק בזיכרון אלא תהפוך את זכר הנופלים למורשת של חדשנות ותקומה. איך עושים את זה? באמצעות גיוס הון להשקעה וחיבור בין חברות צעירות ובין יזמים, תוך מחויבות של חברות הסטארט־אפ להנציח את זכר הנופלים – כל אחד בדרך המתאימה לו. המיזם המתווך בין המשפחות לחברות נקרא "אוקטובר הבא" (Next October), ומשפחת שי מובילה אותו בהתנדבות. "כשיצאנו לדרך היו לנגד עינינו שלוש מטרות", מסבירה שי - "הנצחה אישית; עזרה לסטארט־אפים, שהם מנוע צמיחה של הכלכלה שלנו שכל כך פגועה בעקבות המלחמה; ועניין ערכי: יש לנו פה עסק עם חמאס, שבא עם ערכים של לרצוח, לאנוס, לשרוף, לבזוז, והתשובה של העם היהודי היא להפיץ טוב".
למה בחרתם בשם Next October?
"מתוך מחשבה שאוקטובר הבא יהיה טוב יותר".
פעילות חינוכית ואקזיט
הילה שי (61) מתגוררת בקדימה־צורן, אם לארבעה: שיר (33, מרפאה בעיסוק, נשואה ואם לתינוקת); ליאור (30, מתכנת); אופיר (27, איש הייטק) וירון אורי ז"ל, בן 21 בנופלו. בעלה, יזהר שי (61), היה חבר כנסת ושר המדע והטכנולוגיה בממשלה ה־35, כנציג של "חוסן לישראל" ברשימת "כחול־לבן". לכהונה הגיע לאחר שנים כיזם הייטק, משקיע הון סיכון ופעיל חברתי. גם הילה עצמה עסקה בכל השנים בפעילות חברתית־חינוכית ענפה, הן לפרנסתה והן בהתנדבות.
היא ילידת חיפה, בכורה בין שלושת ילדיהם של אב רב חובל ואם גננת. כשהייתה בת ארבע נקרא אביה להצטרף למקימי נמל אשדוד, והיא גדלה שם. "החינוך לאקטיביזם ומעורבות חברתית היה דומיננטי בבית ובתנועת הנוער 'מחנות העולים', שבמסגרתה שירתי בנח"ל. בהמשך יצאתי לקצונה והייתי מפקדת פלוגה במחנה 80", היא מספרת. לאחר שירות של שלוש שנים וחצי, כולל במלחמת לבנון הראשונה, למדה בפקולטה לחקלאות ברחובות במטרה להיות מתכננת גנים, "אף על פי שבתוך תוכי בערה התשוקה להיות אשת חינוך, כי אני מאמינה שחינוך הוא 'משרד הביטחון' האמיתי שלנו". במהלך לימודיה הכירה את יזהר שי, אז תושב ירושלים וסטודנט להנדסת חשמל בטכניון. יזהר, בן להורים שעלו מארגנטינה, נולד בקיבוץ עין־השלושה וגדל בירושלים, "אבל הקשר עם הקיבוץ נשמר כל השנים", היא אומרת.
לאחר שנישאו וסיימו את לימודיהם עברו להתגורר ביחידת דיור בבית הוריה באשדוד, ויזהר עבד בחברת מוטורולה. כשבתם שיר הייתה בת שנה נקשה אמה על דלתו של מנהל בית הספר וביקשה להתקבל לעבודה כמורה. היא התקבלה למרות העובדה שלא הייתה לה תעודת הוראה, עבדה כמורה לביולוגיה וכמחנכת והגישה תלמידים לבגרות. "הפכתי אותם לסיירת", היא מתגאה. אחרי שלוש שנות הוראה הוצע לה להיות סגנית מנהל, אבל אז קיבל בעלה הצעה מחברה ישראלית - לשמש נציג בארצות־הברית. המשפחה הצעירה, שכבר מנתה שני ילדים, יצאה לניו־ג'רזי. "זו הייתה תקופה מתסכלת עבורי, כי לא היה לי אישור עבודה. עבדתי במשרד נסיעות וילדתי את אופיר, ואחרי שלוש שנים חזרנו ארצה ובנינו בית בקדימה. נושא החינוך המשיך לבעור בי. הייתי פעילה בוועדת החינוך ובבתי הספר".
בעלה הקים בינתיים חברת סטארט־אפ ("ביזנס ליירס"), והמשפחה עשתה שוב רילוקיישן לניו־ג'רזי. "ניהלתי שם בית ספר לחינוך משלים ישראלי, שהפך למרכז קהילתי. ירון נולד ויזהר עשה אקזיט. היה לנו נורא טוב, מכל בחינה. חיינו את החלום האמריקאי".
"חיברנו את המשפחה של הדר ברדיצ'סקי שנרצחה לפלטפורמה של מכירת יין. ההכנסות ממכירה של 700 ערכות יין הוקדשו למלגה על שם הדר במכללת ספיר, שבה למדה"
כשבתם הבכורה, שיר, עמדה לסיים כיתה ח', הרגישו שהגיעו לצומת החלטה. "שאלנו את עצמנו מה אנחנו רוצים, ששיר תהיה אמריקאית או ישראלית? הרגש אמר לנו: טוב לנו, למה לשנות? הראש אמר: לחזור הביתה".
הראש ניצח. ב־2005 שבה משפחת שי ארצה, לצורן. "כאן התחלתי לעבוד ב'מיכא"ל' - פרויקט מדהים, ראשי תיבות של 'מיצוי כישורים אישיים למצוינות'". במקביל עסקה בהתנדבות: תריסר שנים כיהנה כראש שבט הצופים בקדימה, בהמשך הקימה את הנהגת דרור של הצופים, שכללה כמה יישובים במרכז השרון. מדי כמה שנים הרגישה צורך בתנועה ובשינוי - ב־2014 למדה צורפות ועיצוב פנים ועסקה בשניהם עד אוקטובר שעבר.
ב־2018 חלתה בסרטן השד. "אי־אפשר להתעלם מהטראומה סביב הגילוי והעובדה שאת חולה, אבל כבר ברגע הראשון החלטתי שהיקום לא יכול עליי ואני אדאג לזה שאחלים. עשיתי את כל ההליכים הדרושים, טיפלו בי רופאים מעולים בתל־השומר, והמשפחה התגלתה בחוסן שלה. שבט של 25 איש היה מגויס לכל מה שצריך וגם חברים. אי־אפשר לתאר במילים את הטוב שפגשתי בשנה הזאת".
שני ילדיה הגדולים כבר לא גרו אז בבית, אופיר היה בצבא ובבית היה רק ירון, בן הזקונים. "הוא היה הילד של הבית, היה בינינו קשר מיוחד, ופתאום – אמא בבית חולים, והוא צריך להכין לעצמו סנדוויצ'ים לבית הספר", היא צוחקת.
איזה ילד היה ירון?
"מלא שמחת חיים, שובב גדול, מצחיק ושנון בצורה בלתי רגילה. בכל פורום שנכנס אליו הפך למנהיג החבורה – מאוד בשקט, אבל עם אישיות כובשת, אוהד שרוף של הפועל תל־אביב. עוד מגיל הגן הוא ידע לראות את החלשים שבחברה, אלה שקשה להם, אלה שלא רואים אותם. בסוף התיכון, כמו כל הילדים שלנו, עשה שנת שירות. הוא סייע לילדי עובדים זרים בדרום תל־אביב. מכיתה ב' עד י"ב למד פסנתר אצל אותה מורה, טניה, וכשיצא לשנת שירות וידע שלא ימשיך לנגן, קעקע מפתח סול על ידו השמאלית".
באותה שנה שבה התמודדה עם הטיפולים, במקביל לכל עיסוקיה, נהיה יזהר שי מעורב בפוליטיקה הארצית. "כשבני גנץ הודיע על הקמת 'חוסן לישראל' הוא הציע ליזהר להצטרף", היא משחזרת. "זה היה ביום שחזרתי מטיפול. יזהר סיפר לי שבני לוחץ עליו והביע היסוס אם לקבל את ההצעה. עניתי לו שלא מקבלים החלטה לטווח ארוך בגלל בעיה רגעית והוספתי: 'אני חושבת שאתה יכול לתרום להצלת המדינה, ומבחינתי יש לך את ברכת הדרך, רק שאל את הילדים'".
"יש לנו פה עסק עם חמאס, שבא עם ערכים של לרצוח, לאנוס, לשרוף, לבזוז, והתשובה של העם היהודי היא להפיץ טוב"
ומה הייתה תגובת הילדים?
"שניים אמרו כן, ושניים הביעו התנגדות והוסיפו 'אבל אם תחליט שכן – נתמוך בך'".
איך הרגשת כשהפכת להיות אשתו של חבר כנסת ושר?
"זה היה לא פשוט. חשיפה גדולה, הפגנות ליד הבית... אבל האמנו שהוא עושה דברים חשובים, וכולנו – המשפחה הגרעינית והמורחבת – היינו מגויסים לתמוך בו".
"אמא, אל תבואו"
ירון אורי שי התגייס בנובמבר 2021 לסיירת הנח"ל והצטיין לאורך המסלול. הוא נבחר להיות בחפ"ק של המ"פ והיה הקשר של סגן מפקד הפלוגה, יואב לוינסון. באוגוסט 2023 הם ירדו לקו עזה.
מה קרה ב־7 באוקטובר?
"ביום חמישי, יומיים קודם, אמרתי ליזהר שירון שונא את הקו הזה, שהייתה בו כמות משימות מטורפת על מעט אנשים. בחג היינו אמורים לנסוע לאחי ולמשפחתו בקיבוץ אור־הנר, לעשות על האש ולהמשיך משם לירון. בננו ליאור, שהתחתן חודש לפני כן, היה בירח דבש בארגנטינה, אופיר בטיול חלומות בפיליפינים ושיר הייתה שבעה שבועות אחרי לידת בתה הבכורה.
"כשחליתי בסרטן השד החלטתי שהיקום לא יכול עליי. טיפלו בי רופאים מעולים בתל השומר, והמשפחה התגלתה בחוסן שלה"
"בשבת ב־06:30 ירון שלח לי הודעה: 'אמא, אל תבואו. יש מלחמה'. ראינו בחדשות את הטנדרים שנכנסו לשדרות, ויצרנו קשר עם הילדים. במקביל ירון הזעיק עוד חברים מהצוות, הקפיץ אותם מהמיטות ושלח לאחי באור־הנר הודעה: 'תינעלו בממ"דים. זה לא סתם פצמ"רים. מחבלים מסתובבים בקיבוצים'. אחי, שהוא ראש צח"י (צוות חירום וחוסן יישובי) הזעיק את כיתת הכוננות שלהם, ויחד עם כיתת הכוננות של קיבוץ ארז עצרו את המחבלים שהגיעו אליהם.
"מאות המחבלים שהגיעו למוצב בכרם־שלום מצאו שם מעט חיילים, ומי שהיה שם נלחם. הסמ"פ לוינסון והנהג עומר בטיטו נפצעו. ירון נהרג. עד היום לא קיבלנו פרטים על מתי וממה בדיוק הוא נהרג. אבל המוצב לא נפל, כל התצפיתניות של המוצב נשארו בחיים. תראי", היא מסירה מפרק ידה צמיד כסף, "זה צמיד שקיבלתי מהתצפיתניות עם שמות הנופלים. הן באו להגיד תודה שירון הציל להן את החיים".
5 צפייה בגלריה
" אנשים מכל חלקי העם הגיעו. עד היום אנחנו מרגישים את החיבוק הזה". הלווייתו של ירון אורי שי ז"ל
(צילום: יאיר שגיא)
שמעתם ממנו עוד משהו באותו היום?
"ניסינו שוב ושוב להתקשר אליו, ביקשנו שיגיד שהוא בסדר, אבל בווטסאפ היו רק סימני וי אפורים. במוצ"ש התחילו להגיע אותות מהצוות שלו, אבל לא ממנו. כידוע, היה כאוס לא נורמלי, ולא יכולנו להגיע לשום מידע. ביום ראשון נסענו להדסה בירושלים. פגשנו קצינה מר"ם 2 ואמרתי לה: 'אני יודעת שהבן שלי נהרג. אני רק רוצה שתאשרי לי את זה'. היא אמרה: 'אם היה נהרג היו מודיעים לכם', ובאותה נשימה שאלה: 'איך קוראים לו?', וכשאמרתי לה ירון אורי שי, העיניים שלה התמלאו בדמעות והיא אמרה: 'חכי, אקרא לרב הצבאי'. בדיעבד התברר שהיא זו שקיבלה את ירון. הוא פונה במסוק להדסה, אבל הגיע ללא רוח חיים. הרב זכר את הקעקוע של מפתח סול שהיה על יד שמאל שלו. אחרי השבעה, אגב, עשינו את אותו קעקוע, וכיום יש 40 איש שעשו אותו לזכרו".
מה עשית כשקיבלת אישוש לנורא מכול?
"יזהר ואני שמענו את זה יחד. בהתחלה היינו בהלם, אבל מיד התעשתנו והתחלנו בלוגיסטיקה כדי למזער נזקים ככל האפשר. שני הבנים שלנו קיבלו צו 8 וכבר היו בדרכם לארץ. דבר ראשון הודענו להם. שיר הייתה בביתנו עם התינוקת. הודענו לה. עוד לא קיבלנו הודעה רשמית מהצבא, אבל כבר כשהיינו בבית החולים התחלנו לקבל הודעות ניחומים. ללוויה הגיעו אלפי אנשים, אוהדי הפועל תל־אביב באו בחולצות אדומות, ואנשים מכל חלקי העם באו להזדהות. עד היום אנחנו מרגישים את החיבוק הזה".
עשרות מתנדבים
מאז, היא מספרת, הם לומדים להסתגל למצב החדש. "בהתחלה כל הילדים ובני הזוג היו אצלנו בבית. ליאור חודש וחצי, אופיר ארבעה חודשים, שיר חצי שנה. אחי מאור־הנר, הנפש התאומה שלי, עם אשתו ושלושת ילדיהם, התפנו אלינו הביתה, ורק לפני ראש השנה עברו לבית ששכרו בקדימה. שמה של קבוצת הווטסאפ שלנו היא 'קומונה', וכאלה אנחנו – קומונה של כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. לגבי עשייה - יזהר הוא אדם שתמיד עבד ב־200% משרה. הוא שותף בקרן הון סיכון, יושב בבורדים של כמה חברות הייטק, והוא חזר לעיסוקיו.
"אצלי – אחרי 7 באוקטובר התשוקה לעיסוקים הקודמים שלי ירדה לאפס. מבחינתי להתעסק בשכול זו משרה מלאה, והיום רובי ככולי עסוקה במיזם 'אוקטובר הבא', שאני מנהלת בו את תחום ההנצחה".
"חיינו את החלום האמריקאי, אבל שאלנו את עצמנו מה אנחנו רוצים - שהבת הבכורה שלנו תהיה אמריקאית או ישראלית? הרגש אמר: למה לשנות? הראש אמר: לחזור הביתה"
ומה חלקם של שאר בני המשפחה?
"יזהר הוא היו"ר, אופיר המנכ"ל, שיר מעורבת כחלק מצוות ההנצחה, ליאור מעורב בפרויקט אחר - 'חצבי אוקטובר', שמנסה לבחון איך הגענו ל־7 באוקטובר באמצעות דאטה".
איך הפכתם את הרעיון למיזם פעיל?
"בהתחלה זה היה פשוט כיתות רגליים. יזהר ואופיר התחילו לעבור בכנסים, להציע לסטארט־אפיסטים לאמץ חייל שנפל או מישהו שנרצח בקיבוץ או בנובה וכו'. יזהר הצליח לרתום לרעיון את כל שדרת הניהול של ההייטק הישראלי. גם הנשיא הרצוג נתן לנו את ברכת הדרך, ובסרטון על הפרויקט הוא מסביר למה כדאי לעשות עסקים עם ישראל. אנחנו מקרינים את הסרטון הזה בכנסים של משקיעים פוטנציאליים, והוא בהחלט עוזר. עם הפצת הרעיון הוצפנו באנשים שרוצים להתנדב, לעבוד, ליצור קשרים, למצוא חיבורים. יש לנו גם עשרות אנשים ותיקים בתעשייה שרוצים לשמש מנטורים – הכול בהתנדבות, כמובן.
"אני מרגישה שזה מפגש של כל הטוב שיש בחברה בישראלית. המיזם כולל עשרות מתנדבים, מאות חברות סטארט־אפ ולצערנו גם מאות משפחות שכולות. כל אחד, אגב, עובד מהבית, כי אין לנו משרדים. כשצריך פגישה, כל חברה מוכנה לארח אותנו".
יש לך דוגמה לחיבור שעשיתם בין סטארט־אפ למשפחה שכולה?
"לחברה בשם WINENING, פלטפורמה למכירת יין, חיברנו את המשפחה של הדר ברדיצ'סקי מכפר עזה, שנרצחה עם בעלה איתי, והתאומים שלהם שרדו. הדר אהבה מאוד יין וחשבנו שזה יכול להיות חיבור טוב. מנכ"ל החברה נפגש עם המשפחה של הדר, בליווי שלנו, והקשר האנושי היה מיידי. באוגוסט היה להדר יום הולדת, והחברה יזמה עם המשפחה אירוע שבו נמכרו ערכות של בקבוקי יין. ההכנסות מהמכירות מוקדשות למלגה על שם הדר לסטודנטים ממכללת ספיר, שהיא למדה בה. 700 ערכות כאלה נמכרו".
יש הנצחה אישית גם לירון?
"ירון מונצח בחברה קטנה שמציעה פתרון לילדים עם קשיי למידה ובחברה גדולה יותר שעוסקת בערכות לשידורי שטח בטלוויזיה".
איך את מסכמת את השנה שחלפה?
"ככל שעובר הזמן זה יותר בלתי נתפס. ברמה האישית נורא קשה לי לראות את בעלי והילדים סובלים, וקשה גם ברמה הלאומית. התארגנו, כמה משפחות, ופנינו לבג"צ בבקשה להקים ועדת חקירה ממלכתית – לא מרצון להיות התליין, אלא לבדוק וללמוד כדי שהדברים לא יחזרו על עצמם. אנחנו מחכים לתגובת הממשלה לבג"צ. לכולנו יש בור גדול ואנחנו מנסים לבנות גשרים מעליו".
"עוד מגיל הגן הוא ידע לראות את החלשים שבחברה, אלה שקשה להם, אלה שלא רואים אותם. בסוף התיכון עשה שנת שירות וסייע לילדי עובדים זרים בדרום תל־אביב"
אנחנו נפגשות כשאת ובעלך בדרך לקיבוץ עין־גדי, לחתונה.
"אנחנו נוסעים לחתונתו של יונתן שמש, אחיה של מיקה, בת הזוג של נוני שלנו. הם נהיו בני זוג בכיתה י"א והיו יחד ארבע שנים וחצי. הוא באמת בחר את הטובה מכולן! הייתה ביניהם אהבה כל כך בוגרת ויפה. גם בינינו ובינה יש קשר עמוק. אנחנו מרגישים כאילו ירון השאיר לנו צוואה – לשמור עליה".
עכשיו אוקטובר. האם הוא טוב יותר?
"הוא טיפה טוב יותר. באוקטובר הזה לא ייהרגו יותר מ־1,100 אנשים, אנחנו רואים ערבות הדדית ומסתכלים קדימה. אוקטובר 2025 יהיה עוד יותר טוב. אבל אנחנו צריכים לעבוד בזה שיהיה טוב יותר. בסוף, כשאת קמה בבוקר, את צריכה להחליט על מה את רוצה להסתכל. אני בוחרת להסתכל על האנשים הטובים ועל האור, ואני מזמינה את כולנו לבחור להסתכל לאותו כיוון. אני מאמינה שזו חובתו של כל אזרח במדינה, לעשות, ולו גם משהו קטן, כדי שאוקטובר הבא יהיה באמת טוב יותר".
השיר שנמצא בטלפון של ירון והולחן
לפני כמה שבועות יצא השיר "פוקח עיניים" שכתב ירון אורי שי, ונמצא בנייד שלו אחרי מותו. "כשקיבלנו מהצבא את הטלפון של ירון ידענו שהוא רצה לעשות מופע סטנד־אפ", מספרת הילה. "אופיר, הבן שלי, ומיקה, החברה של ירון, חיפשו את זה בטלפון שלו. לצערנו הם מצאו רק ראשי פרקים של הסטנד־אפ, אבל גם שיר שהוא כתב. הפזמון, 'רוצה שלא יגיע יום שבת', קיבל בדיעבד משמעות מצמררת. השיר נכתב כשהוא היה בפעילות צבאית בשטחים והוא משקף את הנפש העדינה של ירון, שהיה כביכול חייל קשוח".
ואז החלטתם להלחין את השיר.
"ליאור, הבן שלי, פנה ליונתן ויינרייך, חבר שהוא מפיק מוזיקלי. הוא הלחין אותו ואמר ש'השיר הלחין את עצמו'. בהתייעצות איתו פנינו לאמן הצעיר נועם בתן, ששר אותו בצורה רגישה מאוד. השיר הושמע לראשונה באירוע השקה של הסרט 'יהלום משגע' שחברת קסטינה עשתה על ירון, ומאז שהוא יצא ליוטיוב ולספוטיפיי היו לו מאות אלפי כניסות והוא נכנס לפלייליסט של גלגל"צ".
בשיר נכתב "אישה שנשארה לבד/ ילד שיגדל בלי אב". מה את מרגישה כשאת שומעת את השורות האלה, שהן כמעט נבואיות?
"אני מרגישה שהקול שלו נשמע כאן ואני גאה בכך שגם כחייל הערכים שלו לא התקהו והוא שמר על המרכז הערכי שלו – לראות את האדם באשר הוא אדם".
