בקיץ 2016 נסעה דניאל גוב־יהושע לניו־יורק. בעלה, ד"ר אפי יהושע, גינקו־אונקולוג מבית החולים בילינסון, רצה לעשות תת־התמחות במרכז הסרטן ממוריאל סלואן קטרינג, שאליה מתקבל רק רופא אחד בשנה. היא נסעה איתו לראיונות, הוא התקבל להתמחות היוקרתית, אבל לחיים היו תוכניות אחרות לגמרי.
"שבועיים אחרי שחזרנו לארץ, הקלפים נטרפו", מספרת גוב־יהושע, "הבת שלנו, תמר, אובחנה עם סרטן, הרופאים לא נתנו לה הרבה זמן ונשארנו בארץ. בית החולים הודיע לאפי שהמקום שלו שמור, רק שיגיד מתי הוא רוצה להגיע.
"כשתמר נפטרה, באוקטובר 2017, אפי יצר קשר עם בית החולים והייתה מחשבה של - היא מתה, בוא נברח מפה עכשיו. מצד שני, ממש לא רציתי. גם המטפלת (פסיכולוגית) שליוותה אותנו אמרה, 'הבנות חייבות את השגרה ואת המקום שמרגיש כמו בית. משפחה וחברים שעוטפים. זה לא הזמן לעשות שינויים'".
והנה אתם נוסעים עכשיו.
"עכשיו זה אחרת. עברו כמה שנים. התרגלתי לרעיון. הבנות גדלו, עכשיו זו הרפתקה מדהימה".
זו שעת צהריים בדירתה שבבית דירות גבוה בפתח־תקווה, מהמרפסת נשקף חוף הים של תל־אביב, מסביבנו ארגזים. בעוד שלושה ימים תטוס דניאל עם הבנות מיקה (11) ונעמי (6) לרילוקיישן בן שנתיים בניו־יורק. יהושע נחת במנהטן לפני חודש וחצי וכבר התחיל את התת־התמחות במיקרו־אונקולוגיה כירורגית. "על היום הראשון שלו הוא היה בניתוח שבארץ עושים אותו פעם בשנה", אומרת גוב־יהושע, "אתמול הוא היה פעם ראשונה בניתוח שלקח 14 שעות. בארץ הוא עוד לא היה בכזה דבר".
"בהתחלה הייתי אנטי המעבר לניו־יורק, כי אני מחוברת לפה ולמשפחה שלי, לא אוהבת שינויים, אבל עכשיו אני מחכה לזה"
את נוסעת ברגשות מעורבים?
"בהתחלה הייתי מאוד אנטי למעבר כי אני מחוברת לפה ולמשפחה שלי, לא אוהבת שינויים וזה נראה לי נורא קשה. לפני ארבע שנים, כשהיינו אמורים לעבור, הייתה לי ילדה בת שנתיים. עכשיו זה אחרת, אני מחכה לזה. זו מתנה לַבנות לכל החיים, גם שפה וגם להכיר ילדים מתרבויות אחרות. רשמנו את שתיהן לפאבליק סקול ולא לבית ספר פרטי, כי רצינו שהן יכירו אנשים מכל העולם וגם ממעמד סוציואקונומי שונה. ושתיהן ישמרו על קשר עם חברות בארץ. היום זה יותר קל ויש פייס־טיים".
איך אבא גידי עם המעבר שלכם?
"לא טוב. אנחנו מאוד מחוברים וקשורים, וגם לי קשה לעזוב אותו, כבר יש לו טיסה. אני מקווה שלא יהיה סגר".
"לא הסכמתי להסתובב עם אבא ברחוב"
בימים אלה מוקרן בבתי הקולנוע הסרט הדוקומנטרי "ענת גוב: על החיים ועל המוות", שמתעד את אמה של דניאל, התסריטאית והמחזאית ענת גוב, בשנותיה האחרונות. דניאל אומרת שמאמה, שנפטרה בסוף 2012, הספיקה עוד איכשהו להיפרד, היא ארגנה לעצמה את הסוף עד לפרט האחרון. מבתה תמר, לעומת זאת, היה לה הרבה פחות זמן להיפרד. הרופאים נתנו לה חצי שנה מרגע שאובחן הגידול בראשה, באוגוסט 2016. שנה וארבעה חודשים לאחר מכן היא נפטרה. "גדלתי בבית שבו הבנתי שמוות, במוקדם או במאוחר, מאה אחוז קורה. אף אחד לא יוצא מהחיים האלה חי", אומרת דניאל. "אבל ילדים מתים זה משהו אחר. ועד שהילד שלך לא חולה במחלה סופנית, את לא יודעת כמה ילדים מתים, זה נושא לא מדובר".
מתוך הסרט "ענת גוב, על החיים ועל המוות"
(באדיבות HOT8)
דניאל (42) נולדה וגדלה ברמת־השרון. בתם הבכורה מבין שלושה של גידי גוב וענת (לבית מיבר, מיברג במקור), שנפגשו בלהקת הנח"ל. היא למדה בתיכון אלון, ניגנה בפסנתר, שירתה בצבא כפקידה ולמדה פסיכולוגיה באוניברסיטת תל־אביב. שום חלומות על שואוביזנס כמו אמא ואבא. עד מות בתה, עבדה כיועצת שינה. אחיה יותם (40) הוא מוזיקאי וטבח במסעדה. אחותה רונה (32) מנהלת במסעדה. משפחה של אב כוכב שמנסה לשמור על השפיות של כולם מסביבו. "גדלתי בבית אוהב, תומך ופרטי עם אבא לא מוחצן, שלא מתעסק בעצמו יותר מדי. בגלל כל ההטרדות שהיו סביבו, הייתה לנו מזכירה אלקטרונית ובחיים לא היינו עונים לטלפון. האנשים שמכירים אותי טוב יודעים שב־90 אחוז מהמקרים לא בא לי לענות. זה הרגל".
מצחיק אותה שאנשים חושבים שהיא פריווילגית שההורים סידרו לה את החיים. "כשהגעתי למיונים לגלי צה"ל, אמרה לי אחת הבוחנות, 'את חושבת שרק בגלל שאת הבת של גידי גוב תתקבלי?'. לא אמרתי להם מי אבא שלי. אני בחיים לא אומרת. אני מניחה שאם היום הייתי ילדה והוא היה בשיא תהילתו, זה היה יותר קשה בגלל הטוקבקים".
"כשהייתי ילדה היו מתקשרים אלינו, מקללים ומנתקים. מעריצות היו כותבות על הבית מבחוץ 'ענת גוב הבת זונה'. זה כמובן לא הזיז לה יותר מדי. לנו, הילדים, זה לא היה כיף"
איך זה היה בשנות ה־80?
"מדי פעם היו מתקשרים, מקללים ומנתקים. מעריצות היו שולחות מכתבים וכותבות על קירות הבית שלנו מבחוץ 'ענת גוב הבת זונה' עוד לפני שאמא שלי התחילה לכתוב. זה כמובן לא הזיז לה יותר מדי. לנו, הילדים, זה לא היה כיף. כשהייתי קטנה לא הסכמתי להסתובב עם אבא ברחוב. לעבודה היינו הולכים איתו, לכל מקום, ל'זהו זה!' (שם גם ענת עבדה כאחת התסריטאיות, אמ"ר), להופעות, לכל תוכנית שצילם. יש לי חוויה של הורים נוכחים בילדות. הם שמרו על הפרטיות שלנו ושלהם ואהבו להיות בבית. גם אני כזאת".
אחיך יותם הוא מוזיקאי. אותך זה לא משך בכלל, הכיוונים האלה?
"יותם הוא כותב ומוזיקאי מוכשר. עליי ועל אחותי זה דילג. הייתי כמה פעמים שחקנית מחליפה ב'ליזיסטרטה', אחת ההצגות שאמא כתבה. הייתי עוזרת במאי בחזרות, ידעתי את כל המחזה בעל פה, היה קל להיעזר בי. קרה שהחלפתי שחקנית שגילמה דמות בהיריון והייתה צריכה להגיד 'יורדים לי המים'. תפקיד קטן. זה היה מצחיק".
7 צפייה בגלריה
עם אביה, גידי גוב, בילדותה. "גדלתי בבית אוהב, תומך ופרטי עם אבא לא מוחצן"
(צילום: רפי דלויה)
"נפלתי בסטטיסטיקה. נקודה"
את בעלה, ד"ר אפי יהושע, הכירה בצבא. יחד הם טיילו, למדו והקימו משפחה. כשהוא למד רפואה, היא למדה פסיכולוגיה. כשנולדה בתם הבכורה, תמר ז"ל, סבתא ענת הייתה בלידה.
הסרטן דפק לראשונה על הדלת בשנת 2008, אז אובחנה ענת לאחר בדיקת קולונוסקופיה באותה מחלה שממנה נפטרה אמה. זו הייתה בדיקה שדחתה זמן רב, וכשהתגלתה המחלה כבר היה מאוחר מדי. דרגה ארבע. כמעט ארבע שנים לאחר מכן, ימים ספורים לפני יום הולדתה ה־59, נפטרה ענת.
שלוש שנים וחצי לאחר מכן, כשתמר הייתה כמעט בת שמונה, דניאל הבחינה בפזילה קלה בעינה הימנית. חודשיים לאחר מכן, בבדיקת MRI, התברר שמדובר בגידול נדיר ואגרסיבי. עברנו שעות קשות של הלם, כאב ובכי. "הרופא שדיבר איתנו ישב מרוחק ובגלל שידע שאפי רופא, הוא דיבר בשפה רפואית", היא נזכרת. "הוא אמר, 'היא תצטרך טיפול תומך, פליאטיבי' (שמטרתו שיפור איכות החיים של מתמודדים עם מחלה חשוכת מרפא, אמ"ר). הכוונה הייתה שאין מה לעשות, וזה לא משהו שאפשר לטפל בו. אני לא הבנתי את זה. אפי התחיל לבכות באותו רגע".
"הרופא אמר, 'תמר תצטרך טיפול תומך, פליאטיבי'. הכוונה הייתה שזה לא משהו שאפשר לטפל בו. אני לא הבנתי את זה. אפי התחיל לבכות באותו רגע"
איזה זיכרון יש לך מאותם ימים?
"ביום של האבחון טסנו לחופשה משפחתית ביוון שתוכננה מראש, וכשיצאנו מהרופא שאלתי, 'אפשר לטוס היום?'. הוא אמר, 'כן'. בזה התעסקתי. ב־DOING. לא הבנתי בכלל מה קורה, אי־אפשר להבין. גם כשמסבירים לך את זה, התחושה היא של חוויה חוץ־גופית, כאילו פתאום הנשמה שלך טסה לשמיים, מתרסקת לאלף חתיכות ואז את צריכה להחזיר אותה כי את צריכה לתפקד. זאת הייתה החוויה שלי. הרגע של האבחון מבחינתי היה יותר קשה מהרגע של המוות כי איזו רופאה צעקה עלינו, 'איך אתם טסים לחו״ל במצב הזה', למרות שהילדה הייתה פיקס. אמרתי לאפי, 'היא לא תטפל בבת שלי'. רופאה שלגמרי חסרה חמלה ואנושיות בשביל להיות אונקולוגית ילדים. עברנו לבית חולים אחר".
לפני שהחלו בטיפולים, הבדיקות של תמר נשלחו לכל העולם, אך כל חוות הדעת היו זהות. היא טופלה אצל ד"ר מיכל ילון בבית החולים לילדים ספרא בתל השומר, והוחלט על שילוב טיפול ניסיוני בלונדון. "ד"ר ילון הייתה מדהימה וגם האחות מיכל. שתיהן היו נפלאות ונתנו לנו תקווה לא בקטע של אשליה. הן לא אמרו 'יהיה בסדר, היא תבריא', אבל משהו בטון הדיבור שלהן היה כל כך הרבה יותר מרוכך. כשהגעתי לבית החולים עם תמר נדהמתי שהמחלקה מלאה. באחד הטיפולים של תמר ראיתי תינוק בן שלושה חודשים מחובר לכימו ויונק מאמא שלו. המחלקות מלאות בילדים גוססים. אתה לא מבין את זה עד שאתה לא שם. עצם הידיעה שילדים מתים לא מקילה את ההתמודדות, אבל זה מקל בזה שאתה לא עסוק בשאלה 'אבל היא רק ילדה, למה זה קרה לה?', כי זה קורה, זה פשוט משהו שקורה ולא בתדירות כזאת נמוכה. זה אולי מקל להיות עסוקים בעצב ובגעגוע ולא בלכעוס ובלשאול שאלות שבחיים לא תקבלי עליהן תשובות. ככה. נפלת בסטטיסטיקה. נקודה".
"כשיצאנו מהרופא שאלתי, 'אפשר לטוס היום?' כי הייתה לנו חופשה שתוכננה מראש. הוא אמר, 'כן', אבל איזו רופאה צעקה עלינו, 'איך אתם טסים לחו״ל במצב הזה', למרות שהילדה הייתה פיקס. אמרתי לאפי, 'היא לא תטפל בבת שלי'"
שנה וחודשיים מהאבחון, באוגוסט 2017, בעודם בחופשה באוסטריה, החלה הידרדרות במצבה של תמר, וכשחזרו אושפזה בהוספיס בית. באוקטובר 2017 נפטרה. לילה קודם הספיקה דניאל לצלם את בתה עם אחיותיה. "אני זוכרת שביום שבו תמר מתה, הגיעה ניידת מד"א ושוטרים כי כשמישהו מת בבית זה הפרוטוקול. הייתי עם תמר, היא בזרועותיי, כבר מתה. פתאום נכנס שוטר לחדר שינה ואמר, 'טוב, אבל יש לך עוד שתיים, לא?'"
לא ייאמן.
"אני אפילו לא זוכרת איך זה נאמר. הלסת שלי הייתה שמוטה".
"להיות אחות כמו האחיות שטיפלו בתמר"
לאחר מות בתה, החלה דניאל ללמוד סיעוד. ״במשך חצי שנה הייתי במיטה. הייתי לוקחת את הבנות לגן ולבית הספר וחוזרת למיטה, וכשצריך לאסוף אותן - אוספת ומתפקדת כאמא לחלוטין. הלימודים הוציאו אותי מהמיטה, נתנו לי עניין בחיים, נתנו לי מטרה. העשייה מבורכת, גוף ונפש מאוד קשורים, הלימודים בפירוש הצילו אותי, הבנתי כמה הגוף משוכלל ועדין". בשנה האחרונה עבדה כאחות בתינוקייה של בילינסון.
בחרת לעבוד במקום שבו יש חיים חדשים.
"התינוקייה זו המחלקה הכי מקסימה שיש. להיות אחות זה להיות גם פסיכולוגית, מבחינתי יש השקה מוחלטת, ובתינוקייה אני רואה את המקום הזה. לכן הלכתי לעבוד בזה, כדי שלאנשים תהיה חוויה של מישהו שמקשיב להם ושהם ירגישו ביטחון כשהם באים לבית החולים".
״במשך חצי שנה הייתי במיטה. הייתי לוקחת את הבנות לגן ולבית הספר וחוזרת למיטה, וכשצריך לאסוף אותן - אוספת ומתפקדת כאמא לחלוטין. לימודי הסיעוד הוציאו אותי מהמיטה"
יש קשר בין מותה של תמר לבין ההחלטה ללמוד סיעוד?
"זה הכל התחיל שם. כשתמר חלתה פשוט קיבלנו כל כך הרבה מהצוות הרפואי והסיעודי. כשהיינו באים לטיפולי כימו ראיתי את עצמי בצד השני ואמרתי, 'זה! זה מה שאני רוצה לעשות!'. באותו שלב, כמובן את לא חושבת על שום דבר אחר חוץ מהשביל המסוים שאת הולכת בו, ומהרגע הראשון אמרו לנו, 'יש לכם חצי שנה'. לא היה שום סיכוי. ואת הולכת בשביל ולא יכולה להסתכל לצדדים עד שהוא נגמר. אי־אפשר היה לחשוב על העתיד, אבל ראיתי איזו אחות אני רוצה להיות. אחות כמו האחיות שטיפלו בתמר, בשביל הורים שנמצאים בסיטואציה כמו שלי. וגם בשביל הורים שעוברים דברים משמחים. כשאת מגיעה לבית החולים את נכנסת למצב של חוסר ודאות, גם אם את באה ללדת וזה משמח.
"אם יש משהו שהחרא הזה הביא איתו, זה שאת רואה כמה אנשים טובים יש באמצע הדרך, כולל הצוות הסיעודי והרפואי ובנות השירות של ׳רחשי לב׳, ילדות בנות 20-19, בנות תמימות ויפות ומעניקות, שבוחרות להתנדב ולראות מוות של ילדים. זה קשה בטירוף. זו קלישאה להגיד שהן מלאכיות, אבל הן הדבר הכי טוב שקרה לנו בתקופת המחלה של תמר".
לעבוד כאחות משמעו להיות בסביבה שיש בה גם ריפוי וגם חולי. לא חששת לפתוח מחדש את הפצעים?
"אני חושבת שאני יותר מחושלת ויכולה להתמודד עם לראות חולי יותר מאשר מישהו שלא עבר את מה שאני עברתי. תשמעי, כשאנשים מדברים איתי על תמר הם אומרים, 'אני מצטער שאני מעלה את הנושא'. אבל הנושא הזה איתי 24/7 והפצע הזה פתוח".
7 צפייה בגלריה
ההורים ענת וגידי גוב. "אמא עישנה כל החיים ותמיד היה דיבור שמתישהו יהיה לה סרטן"
(צילום: יגל בר קמא)
איזה אדם את היום?
"באופן מאוד מוזר, הפכתי לאדם רגוע יותר. אולי זה בגלל הציפרלקס? (מחייכת). לא יודעת להסביר למה אני כזו היום. הייתי יותר עצבנית וחסרת סבלנות, אבל זה לא שהשתניתי מקצה לקצה".
ואת לא כועסת.
"לא. אין בי כעס. זה אחד הדברים החשובים שקרו לי. אני מניחה שיש הרבה אמהות שכאשר הילד שלהם מת, הן שואלות למה. לא היה לי השלב הזה. אם את לא שואלת למה, יש בך פחות כעס, ואם יש בך פחות כעס את יותר רגועה".
איך אפשר?
"מבחינתי נפלנו בסטטיסטיקה, זה הכל. אם אמא הייתה בחיים כשתמר הייתה חולה, היא לא הייתה אומרת את זה. היא בטוח הייתה כועסת. ממש לא מנחם אותי שהיא לא הייתה בחיים ושלא ראתה כך את תמר. אני הייתי צריכה אותה בתקופה הזו, ואם אני כועסת על משהו בחיים האלה, זה על זה שהיא לא הייתה שם אז. אולי אני שמחה בשבילה, אבל בשבילי - לא".
"לא מנחם אותי שאמא שלי לא הייתה בחיים ושלא ראתה כך את תמר. אני הייתי צריכה אותה בתקופה הזו, ואם אני כועסת על משהו בחיים האלה, זה על זה שהיא לא הייתה שם אז"
הפרופורציות משתנות?
"כן. למשל, אני רואה אנשים בני גילי קמים ונופלים במשבר גיל ה־40 בדרמטיות מצחיקה. אני לא שם. כשאת מאבדת ילד, את מזקקת את הדברים שחשוב לך להילחם עליהם".
אז החברות חוסכות ממך את משברי הגיל.
"זה לא. אני כן נהנית לשמוע שחברות מספרות לי על הבעיות שלהן. אנשים רחוקים יגידו, 'אני לא אטריד אותה בבעיות שוליות כשהיא עוברת את מה שהיא עוברת', אבל אני דווקא מעדיפה לשמוע את מה שהוא גדול בשביל החברות שלי ואני מכבדת את המקום הזה. הפרופורציות שלי שונות, וזה מסיח".
ההסתכלות שלך על החיים היא גם מלאת הומור, כמו ההורים שלך. זה בדי־אן־איי.
"(מחייכת) ההורים שלי גם כאלה, אבל אני יותר בוטה. ואני לא הייתי שורדת את כל מה שעברתי בלי הומור וציפרלקס ושוקולד וסיגריות. אנשים מזועזעים לפעמים מההומור השחור שלי. תוך כדי שתמר הייתה חולה היינו צריכים להחליף את האוטו והתלבטנו, ואמא של אפי אמרה, 'האוטו הזה קטן מדי'. אמרתי, 'אנחנו מצטמצמים'. זה לא הצחיק אותה. אנשים מזועזעים, אבל אני הרווחתי את זכותי להשתמש בהומור שחור כאוות נפשי בלי להתחשב אם אני מזעזעת אנשים או לא".
"לא הייתי שורדת בלי הומור וציפרלקס ושוקולד וסיגריות. אנשים מזועזעים לפעמים מההומור השחור שלי. כשתמר הייתה חולה היינו צריכים להחליף את האוטו והתלבטנו, ואמא של אפי אמרה, 'האוטו הזה קטן מדי'. אמרתי,'אנחנו מצטמצמים'"
הבחירה של אפי להתמחות באונקולוגיה קשורה לחייכם?
"כשאמא הייתה חולה הוא עוד לא היה אונקולוג. יכול להיות שהבחירה שלו קשורה למוות של אמא, לא דיברתי איתו על זה מעולם. אפי היה מאוד מעורב אז בפרטים הקטנים. אני נכנסתי להיריון כמה חודשים אחרי שהיא אובחנה, ואפי היה מאוד מחובר לאמא שלי כי הוא גדל אצלנו בבית מגיל 19. ההורים שלו לא חיו בארץ באותה תקופה והקשר שלו עם ההורים שלי היה קשר של בן והורים. כך גם אני אצלו. ובעצם כשתמר הייתה חולה הבנתי כמה לא הייתי מעורבת כמו שחשבתי כאשר אמא שלי הייתה חולה. לא ידעתי איזה תרופות היא לוקחת, מתי, למרות שהייתי מדברת איתה כל יום. היום בטח הייתי חוקרת אותה למוות על הפרטים הקטנים.
"בכל אופן, אני חושבת שהוא עשה בחירה מדהימה. הוא בכלל רצה להיות פלסטיקאי, ורק כשהתחיל את הסטאז׳ התחבר לגיניקולוגיה כי יש בזה גם רפואה גם כירורגיה וגם מחקר, ושם הוא גילה את האונקולוגיה".
"יש שתיים שמחכות לי למעלה"
זמן קצר לאחר מותה של ענת גוב, הכיר הסוכן שלה, אריק קנלר, לבני המשפחה את הבמאית המוערכת תמר טל ענתי ("הצלמניה", "שלושה אחים ומערה" ועוד), המתגוררת כיום באיטליה. "היא תעשה את הסרט על אמא שלכם", הוא אמר. קנלר הפך למפיק ואחד מיוצרי "על החיים ועל המוות", סרט יפהפה שעוסק בעיקר באהבת החיים ובאופן שראוי לסיים אותם, לפחות לפי משנתה של ענת גוב. הסרט (בהפקת "פרדס הפקות") מוקרן בבתי הקולנוע לב וישודר בחורף בערוץ 8 של HOT וב־HOTVOD.
כאשר הסרט היה גמור, הציעו לה לצפות בו עוד לפני הקרנת הבכורה. מחווה של כבוד שרצו להעניק היוצרים לבני המשפחה. דניאל הודיעה להם שאין שום צורך. ”לא יודעת להסביר למה", היא אומרת. "אני מראה לבנות שלי סרטונים של אמא שלי ויש תמונות שלה בכל הבית, כמעט בכל חדר. אני לא נמנעת מלפגוש אותה. הרגשתי שאני יודעת מה הולך להיות בסרט. ידעתי מה אמא חושבת משיחות איתה. אין פה חידוש בשבילי. הסרט הוא לאחרים".
היה רגע בסרט שגרם לך לדמוע?
"אני לא דומעת בפומבי. ידעתי מה אני הולכת לראות, הכנתי את עצמי מראש, והבכי שלי הוא פרטי וקורה רק בין כותלי הבית".
מה אנשים שלא הכירו את ענת גוב יראו בסרט?
"הם יֵצאו עם המון חומר למחשבה. זו שיחה עם המתים. אנשים יראו את הלך הרוח שלה ואת התובנה שאין מה לעשות, המוות הוא חלק מהחיים. אתה נולד, אתה חי, אתה מת. אין דרך להימלט מזה".
הדיבור על סרטן היה אצלכם בבית כל הזמן.
"שני הוריה של אמא מתו מסרטן, אמא עישנה כל החיים ותמיד היה דיבור שמתישהו יהיה לה סרטן, וחשבנו שבגלל העישון זה יהיה ריאות. והיה גם דיבור בבית על זה שאמא לא מעוניינת לסבול ואם וכאשר יהיה משהו, נגיד אלצהיימר, היא לא תעשה הכל כדי להישאר בחיים. אבא שלי, לעומתה, אומר, 'כל עוד אני יכול להשאיר את השלט של הטלוויזיה ביד, קיפ מי אלייב'".
המוות של אמא חידד בך את החשיבות של בדיקות תקופתיות ורפואה מונעת?
"אני בהחלט במודעות. אמא עשתה טעות עם דחיית בדיקת הקולונוסקופיה. אני לא עושה את אותה טעות וכבר הספקתי לעשות שתי בדיקות כאלה. אני, רק תנו לי הרדמה מלאה, תגידו לי את השעה והזמן ואני מתייצבת. תשמעי, אני מאמינה בגנטיקה. אצלי למשל, באף לידה השליה לא יצאה. גם אצל אמא שלי אף שליה לא יצאה בשלוש לידות. אמרו לי, 'זה לא גנטי. אין שום קשר'. זיבי. לא מאמינה. זה שלא יודעים למצוא את הקשר לא אומר שאין קשר".
"אמא עשתה טעות עם דחיית בדיקת הקולונוסקופיה. אני לא עושה את אותה טעות, וכבר הספקתי לעשות שתי בדיקות כאלה. רק תנו לי הרדמה מלאה, תגידו לי את השעה והזמן ואני מתייצבת"
את חרדה יותר היום?
"ממש לא הפכתי לחרדתית מבחינה בריאותית על עצמי. להפך, יש שתיים שמחכות לי למעלה. אני לא טומנת את ראשי בחול לגבי המחלה הספציפית שאמא שלי וסבתא שלי מתו ממנה. אבל לא הפכתי לגורו בריאות בכלל. אפילו לא קרוב. שוקולד זה החיים מבחינתי. ואם יוצא לעשות ספורט סבבה, אם לא - גם טוב".
הייתה סביב אמא חבורת חברות תומכת. את בקשר איתן?
"כן. אני בקשר עם חברות של אמא, ועדנה (מזי"א, המחזאית ובמאית התיאטרון, אמ"ר) היא חלק מהמשפחה. אנחנו הרבה פעמים עושים ארוחות משפחתיות, והבת שלה, אלישבע, מזמינה אותנו לבית המדהים שלה".
בסרט את אומרת שבַסוף הכאב על מותו של אדם קרוב הוא אותו כאב, גם אם מתכוננים אליו.
"הדיבור על המוות הקל אולי בהתמודדות היומיומית בזמן המחלה. כי אפשר לדבר על הכל בפתיחות ולתבל את זה בהומור. זה עוזר בקטע של הפרידה, את לא משאירה דברים בבטן. אבל בהתמודדות עם החוסר, עם האין - זה לא משנה בכלל מה היה לפני".
עדנה מזי"א מספרת בסרט שאמא רצתה שיכתבו על המצבה: "ענת גוב, הפסיקה לעשן", אבל אתם התנגדתם.
"אני מניחה שאם היא הייתה מאוד רוצה, אז זה באמת מה שהיינו כותבים על המצבה. לא באמת יכולנו להתנגד לדברים שהיא ביקשה, אבל במקרה הזה הרגשנו שזה קצת טו מאץ׳.
"אני זוכרת שאני ואבא שלי היינו נוסעים לחפש לה קברים כשהיא כבר לא יכלה לצאת. היינו שולחים לה תמונות, 'זה מתאים?'. היא הייתה עונה, 'זה לא'. היא אמרה איזה שיר יתנגן בלוויה (Always Look On The Bright Side Of Life, אמ"ר), החתימה אותי על אלפי מסמכים, הייתה כל כך מסודרת לגבי המוות שלה ורצתה לחסוך לאבא שלי את הבירוקרטיה. היא גם לא השאירה דברים שלא אמרה לנו מעולם לרגעים האחרונים שלה, ולא גיליתי בסוף משהו שלא ידעתי. היא הייתה אמא שלי והחברה הכי טובה שלי ובן אדם שרציתי להיות כמוהו ברמה האישית והמקצועית. והתרגשתי מכמות האנשים שאהבו אותה באמת. ועד הסוף, עד השניות האחרונות, היינו עם הומור כי ככה היא הייתה וככה היא רצתה. יש אצלנו במשפחה, בעיקר ביני לבין אחותי, צחוקים כאלה של את מי היא אהבה יותר. ׳טוב, זה ברור שאמא אוהבת אותי הכי הרבה׳ זה משפט שאמרנו הרבה בבית. אז בסוף, כשאמא הייתה בבית וכולנו נפרדנו ממנה, לחשתי לה, 'טוב, עכשיו תודי שאותי את אהבת הכי הרבה'".
הודתה?
"לא. היא חייכה".
