כריכתו הקדמית של הספר "תגידי" מצולם אגרטל יפהפה של האמן האיטלקי מרקאנטוניו. הוא מעוצב בצורת לב שבור שחלקיו חוברו מחדש בזהב באמצעות אמנות הקינצוגי היפנית, המדגישה את היופי של מה שהיה פעם שבור וחזר להיות שלם. "הדימוי הזה מספר את כל הסיפור שלי", אומרת נועה עילם־שדה, מטפלת טרנספרסונלית שזהו ספרה הראשון (כנרת זמורה דביר).
לא בכדי היא מדמה את עצמה לכלי שבור, שחלקיו חוברו מחדש ליצירת אמנות ייחודית. במשך שנים, מגיל רך, היא עצמה הייתה כלי שבור, נתונה לגחמותיו של דודה, אחיו של אביה, שפגע בה מינית ברצף. את השלכות הפגיעה נשאה שנים ארוכות לאחר שהסתיימה, ביוזמתה, בגיל העשרה. "לא כתבתי את הספר כדי להירפא. הוא מתעד את הריפוי שלי ויש בו התבוננות ותובנות של אישה שלמה ובריאה", מדגישה עילם־שדה (50), תושבת רמת־גן, נשואה ואם לשתיים (19 ו־17). בספרה המצמרר והמרתק היא מתארת את השתלשלות העלילה בלי להסתתר מאחורי שמות בדויים וחושפת לעין כול את הזהות האמיתית של הפוגע ושל בני משפחתה.
הרגשתי מיוחדת
היא בת למשפחה המוגדרת במחוזותינו "מלח הארץ". אביה, עוזי עילם, היה בכיר במערכת הביטחון הישראלית ובין השאר כיהן כמנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית. אמה היא ד"ר נעמי עילם, קרדיולוגית ילדים.
"נולדתי בסביון של פעם, בת זקונים. אחותי גדולה ממני ב־12 שנים ואחי בשמונה שנים, ושניהם עזבו את הבית בגיל צעיר. ההורים היו עסוקים בקריירות, כך שבעצם גדלתי לבד - 'ילדת מפתח'. בגיל חמש וחצי השתנו חיי", היא מספרת. "בחופש הגדול שבין גן חובה לתחילת בית הספר, דוד שלי – אחיו היחיד של אבא - החזיר אותי הביתה מביקור אצל בנו, בן גילי. באמצע הדרך הוא עצר את המכונית, עבר לספסל האחורי וקרא לי לשבת על ברכיו. הוא לחש על אוזניי דברי אהבה. תשומת הלב הייתה נעימה לי והרגשתי מיוחדת, אבל בעיקר מבולבלת מאוד, לא הבנתי מה קורה שם. כשהגענו הביתה הוא נכנס איתי ושתה קפה עם הוריי. לפני שהלך קירב את אצבעו אל פיו וסימן לי שיש לנו סוד".
זו הייתה תחילתה של פגיעה מינית מתמשכת. "מאז, במשך שמונה שנים תמימות, הדוד שלי שב ופגע בי מינית, לפעמים פעמיים־שלוש בשבוע. פרץ את גבולותיי וחילל את ילדותי. הוא היה מורה, וחופשות בית הספר של שנינו היו זהות. כבן משפחה קרוב הוא גם ידע היטב באילו ימים אמא במרפאה אחר הצהריים, ואבא כמעט אף פעם לא היה בבית". לדבריה, ביקוריו התכופים של הדוד מעולם לא היו אלימים. להפך, תמיד היו שגורות בפיו מילים כמו "אני רוצה לפנק אותך".
איך תפקדת בחיי היומיום?
"חייתי חיים מקבילים. דרוש מאמץ נפשי גדול מאוד כדי להיות שותפה לסוד. גידלתי את עצמי ואת הסוד שבתוכי. הפכתי לילדה כועסת. כיוון שלא יכולתי לתת לאנשים להתקרב אליי באמת, גידלתי קוצים. כשיש סוד, כל האנרגיה הזמינה מתועלת לשמור עליו ואין פניוּת רגשית ליצור מערכות יחסים וחברויות אמיתיות".
בשום שלב לא רצית לשתף את הורייך בסוד?
"הדינמיקה של הסוד הפכה אותי לשותפה לפשע. זה לא סוד של הדוד שלי אלא סוד שלנו. זה חלק מהמניפולציה שקורית הרבה בגילוי עריות. הרגשתי אשמה. מעבר לזה, יש משפט שאומר 'אין ילד רע, יש ילד שרע לו'. הילדה שהייתי קראה לעזרה בכל דרך, גם בהתנהגות אלימה וסוערת. בתמונה מהיום הראשון בכיתה א' שצילם אבי אני נראית בפנים רציניות, ללא שמץ של חיוך. ידיי מוצלבות לפני גופי, כמו מסתירות".
על שיתוף משפחתה בטראומה: "זו הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי את אבא הגיבור והחזק שלי בוכה"
איך הגיבו ההורים להתנהגותך?
"אני קוראת לעצמי 'דור שני לניצולי קיבוץ'. הוריי נולדו וגדלו בקיבוצים, בלינה המשותפת, ויש לזה השלכות. הם לא ראו אותי, את צרכיי ומצוקותיי ולא שמעו את הקריאות לעזרה".
מתי הגיע הקץ לפגיעה המינית המתמשכת בך?
"היו ניסיונות רבים שלי להתחמק ממנו, להתחבא מפניו, לסרב לו ולא לפתוח לו את הדלת, והוא מצא דרכים להמשיך לפרוץ את הגבולות. כשהייתי בת 13 וחצי, שמונה שנים אחרי שזה התחיל, מצאתי בתוכי כוחות לעשות לזה סוף. זה היה בחופש הגדול, אחרי שההורים יצאו לעבודה. צלצול בדלת העיר אותי מהשינה. פתחתי, הוא נכנס פנימה, וכמו תמיד השתמש במילים 'יפות' שמגעילות אותי מאז, כמו 'רוצה לפנק אותך'. אבל הפעם סירבתי בכל תוקף. בתוכי החלטתי שאני לא מתחילה את שנות התיכון עם 'הדבר הזה', וכך הצלתי את עצמי בעצמי".
מה גרם לך למצוא את הכוחות לעמוד מולו ולומר לו די?
"השאלה איך מגייסים כוחות נכונה לכל מי שעברה פגיעה. ביקום מקביל חייתי חיים של ילדה רגילה, מצטיינת בלימודים וחברותית. פרחתי, הצלחתי לנהל פסקול נורמלי. הפער בין הנורמלי ללא נורמלי קרא לי לבחור צד".
איך הוא הגיב?
"התגובה שלו הייתה תמיד ניסיון להיראות נעלב ולדבר על לבי, אבל הפעם הוא נתקל בהחלטה פנימית איתנה ובסופו של דבר הלך".
מה הרגשת כשהדלת נסגרה מאחורי גבו?
"הרגשתי שאני יכולה להתחיל את גיל ההתבגרות כמו כל הילדות בנות גילי כמעט. בתיכון היו לי חברים וחברות, הייתי מדריכה בצופים, הצטיינתי בלימודים והיה לי חבר ראשון, בן גילי. אבל, כאמור, הייתי רק כמעט כמו כולן, כי בתוכי היה סוד ונאלצתי להתנהל בשני פסקולים מקבילים".
נשאת על כתפייך משא כבד כל כך, ועדיין לא סיפרת לאף אחד?
"נשאתי בתוכי אשמה ובושה, והייתה לי בעיה קשה עם הערך העצמי שלי. מצד אחד הייתי ילדה מצחיקה, מצליחה, חברותית, אבל בתוכי חייתי עם אמונה פנימית שאני רעה, מקולקלת, מזוהמת".
הגוף זוכר
את אופיר, בעלה ואבי בנותיה, הכירה בצבא, כששירתה כקצינת חינוך והוא היה קצין בגולני. "היה לי מזל גדול שמצאתי אותו, אפילו שאז לא הבנתי איך אפשר בכלל לאהוב אותי. היה לי קשה להגיד לו שאני אוהבת אותו, כי מקומות רבים בלבי היו חסומים. כשאני חוסמת אשמה ובושה, אני חוסמת גם חיבור לרגשות טובים, כמו יכולת לאהוב ולשמוח. לשמחתי, אופיר ראה מבעד לחסימות שלי. נישאנו כשהייתי בת 24. אני למדתי תקשורת ומינהל עסקים במכללה למינהל ואופיר למד כלכלה ומינהל עסקים. אחרי החתונה, דווקא כשהכול היה טוב, הרגשתי מצוקה. התקשיתי כנראה להמשיך את חיינו המשותפים על יסודות פנימיים כל כך רעועים. הגעתי לדליה חוברס ז"ל, מטפלת רגשית ורוחנית בשיטת תרפיה טרנספרסונלית - השיטה שבה אני מטפלת זה 20 שנה. אפילו לה סיפרתי לראשונה רק אחרי חצי שנת טיפול. בהנחייתה כתבתי לילדה הפנימית שלי - כלי שנהיה משמעותי בריפוי שלי. בהתחלה הילדה הפנימית שלי לא רצתה לדבר איתי. היא לא האמינה בעולם המבוגרים. התקרבתי אליה לאט־לאט כדי לזכות באמונה, ליצור חיבור שהפך לאחת המתנות הגדולות בחיי".
מהי תרפיה טרנספרסונלית?
"הפירוש המילולי הוא: מעבר לרמת האישיות - עבודה שהיא ברמת הנשמה. הגוף זוכר הכול ונושא את כל הטראומות, האמונות והתפיסות. הוא גם המפתח לריפוי. בשיטה הזו חוזרים אל מקורות הבעיות, שמגדירים אותן ברגש, בגוף ובמילים".
"אני קוראת לעצמי 'דור שני לניצולי קיבוץ'. הוריי נולדו וגדלו בקיבוצים, בלינה משותפת, ויש לזה השלכות. הם לא ראו אותי"
איך זה נעשה בפועל?
"הטיפול נעשה באמצעות שיחה, אף על פי שהמפתח הוא הגוף. בתחילת המפגש נוצר מעין גשר בין הבעיה כפי שהיא באה לידי ביטוי היום ובין הטראומה עצמה. העבודה נעשית בתוך הטראומה. כלומר, אני חוזרת לחוות את עצמי ואת המציאות כפי שהייתה. אבל אם אז הייתי קפואה ומנותקת, למשל, הפעם אני מעיזה לראות, לחוות ולהרגיש מה באמת היה שם. כך אני יכולה לקחת משם מסקנות ותובנות חדשות ובעיקר אמונה פנימית חדשה ומעודכנת על עצמי".
מתי סוף־סוף סיפרת לבן זוגך?
"לאחר כמה חודשי טיפול, אחרי שסיפרתי לעצמי. קודם הייתי צריכה לפרום את האמונה שאני לא בסדר, ואז הרגשתי שאני יכולה לספר לו. הוא תמך בי והיה מלא זעם על הדוד הפוגע, שהכיר כמובן. בשלב ההוא עדיין הייתה דרך ארוכה לריפוי".
מתי שיתפת את הורייך, ואיך הם הגיבו?
"ביום הולדתי ה־26 כינסתי את המשפחה. כולם היו בהלם. זו הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי את אבא הגיבור והחזק שלי בוכה. הייתי מוכנה היטב לכל השאלות והתשובות וגם לזעקה של אמא 'למה לא אמרת?'. הוריי, כדרכם, תיעלו את חוסר האונים והכעס שלהם לצעד מעשי. כבר למחרת פנו לייעוץ משפטי, ואבא קיבל משימה - לספק עימות מוקלט בינו ובין אחיו. חלק מהריפוי שלי הוא ההתגייסות של משפחתי. כחלק מהוצאת האמת לאור ותחילתה של עשיית הצדק עם הילדה הקטנה שהייתה קורבן, מצאתי בי כוחות. בתמיכת המשפחה, ובליווי נציגה מהמרכז לסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, הגשתי תלונה במשטרה".
מה קרה עם התלונה?
"באפריל 2004 הוא נכנס לכלא לשמונה שנים בפועל ושנתיים על תנאי - מה שנחשב לעונש חמור יחסית. הרגשתי שנסגר מעגל והמשכתי בתהליך הריפוי שלי. במקביל החלטתי שהגיע הזמן ואני בשלה להיות אמא. זוהר נולדה ב־2005 ושירה ב־2008".
לא מכבר ראיינתי את מירי שטרן־לב, מחברת הספר "גוף ראשון: נוכחת", העוסק בהתמודדות עם אונס שעברה ובשתיקה שבעקבותיו. היא סיפרה שחששה להביא לעולם בנות, שמא לא תוכל להגן עליהן. כאם לשתי בנות, את חרדה במיוחד?
"מאז שהן נולדו חיכיתי לראות איך נראית ילדה בת רבע לשש, שהוא הגיל שבו החלו הפגיעות בי. החלטתי שלא אהיה אמא חרדתית. סיגלתי למשפחתי תקשורת רגשית פתוחה וכנה, שבה אפשר לדבר על הכול. אני יודעת שלא אוכל למנוע מדברים לקרות להן, אבל אני יכולה לסמוך עליהן שיספרו לי".
מתי ולמה החלטת לכתוב את הספר?
"כשסיימתי את תהליך הריפוי שלי החל לבקוע מתוכי צורך לתעד אותו כחלק משליחותי בעולם. לפני כשבע שנים התחלתי לכתוב תמונות־תמונות, כמו לדפדף באלבום. בתוך השנים האלה ניסיתי להניח את הפגיעה בצד, אבל היא קראה לי לחזור. מה שכתוב בספר גדול ממני ומהסיפור האישי שלי. אני מראה בו איך אפשר להירפא מטראומות באשר הן ונותנת תקווה והשראה ליכולת האנושית להתבונן אל מעמקי נפשנו, לצמוח ולשמוח".
את מוציאה מהארון את כל משפחתך. למה לא בחרת בשמות בדויים?
"אם אין לי מה להסתיר, ואם הגיע זמנה של האמת לצאת לאור גם כספר, נראה לי לא הגיוני להסתתר מאחורי שמות בדויים. משפחתי ידעה שאני כותבת, אבל לא העסקתי את עצמי בשאלה איך הוריי יתמודדו עם הספר. כשסיימתי לכתוב, הספר (בעריכת עלמה כהן־ורדי) התקבל בזרועות פתוחות בכמה הוצאות. נתתי לכל אחד מבני משפחתי הגרעינית העתק של כתב היד ופתחתי פתח להערות ולאישור. אבא קרא ראשון, ותגובתו הייתה שהוא רוצה להצדיע לי ולילדה הקטנה שהייתי. לאמא היה קשה בהתחלה, אבל בעידוד שלנו היא קראה. בסופו של דבר, הוריי הבינו שהסיפור גדול גם מהם - שניהם אמרו שהספר חייב לצאת לאור. השאלה אם להשתמש בשמות בדויים לא עלתה בכלל".
התעמתת עם דודך?
"לא נדרשתי לעימות רשמי, כי הוא הודה בכל מה שיוחס לו. בפעם האחרונה ראיתי אותו בבית המשפט ולא הרגשתי צורך ליותר מזה".
הספר מסתיים כשעדיין לא סיפרת לבנותייך. מתי בכל זאת עשית זאת?
"חיכיתי לרגע המתאים. לפני יציאת הספר נסענו לחופשה משפחתית בסיני, שהיא מקום מרפא עבורנו. שם סיפרתי להן בעדינות את כל האמת. בכינו יחד, הן שאלו המון שאלות ונצמדו אליי משני צדדיי. שתיהן קראו את הספר, הן למדו לאהוב ולהעריך אותי אפילו עוד יותר והן גאות בי".
למה קראת לספר "תגידי"?
"כמי ששתקה שנים, הציווי 'תגידי' הפך נר לרגליי - כאמא, כרעיה וכבת. לקח לי זמן להתחיל להגיד, אבל מאז אני לא מפסיקה".
