קיץ 1981 היה אמור להיות תקופה יפה בחייה של מירי לב. היא הייתה אז ירושלמית בת 17 וחצי, מאוהבת בא', חייל קרבי. יום אחד הכול התהפך. "ברגע אחד הרוע השתלט לי על החיים", אומרת שטרן־לב, מחברת הספר "גוף ראשון: נוכחת" (הוצאת כנרת זמורה דביר). הספר מביא את סיפורה ועוסק באונס ובמחיר שהוא גובה, בשאלה מה חזק יותר: הרצון להדחיק חוויה נוראית או הצורך לספר עליה, ובעיקר – במחיר שגובה השתיקה.
"אחרי שבוע של רגילה, א' היה צריך לחזור לדרום. הוא הציע שניסע יחד לתל־אביב ונסתובב בעיר עד שיעלה להסעה לבסיס. החלטתי לא לספר להורים, כי חששתי שלא יסכימו", מספרת שטרן־לב (60), נשואה, אם לשלושה (38, 34, 29) וסבתא לנכדה. בגיל 55 פרשה מכהונה כדיקן משנה בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית. "היה לנו בוקר נפלא. הסתובבנו בעיר והייתי מאושרת. א' הזיע והצעתי לו בתמימות להתרענן בדירה של דודה שלי. היא השאירה לנו מפתח ונכנסנו. ישבתי על מיטתה וחיכיתי כשהלך להחליף חולצה, ואז הוא חזר, התיישב לידי וקרא לי להיצמד אליו. סירבתי והוא איבד שליטה על עצמו. הוא תפס אותי, ניער אותי, אחז את זרועותיי בחוזקה, הוריד לי את המכנסיים ופתח את שלו. בכיתי, התחננתי שיעזוב אותי, ניסיתי לדחוף אותו ולא הבנתי שהוא כבר בתוכי. הוא צחק, תלש לי שערות וסטר לי", היא משחזרת בדמעות. "ואז הוא קם, אמר לי להתלבש, ואני הבנתי שהשמחה בחיי נגמרה".
על הסדין הפרחוני בחדר נשאר כתם דם. גם כשיצאו מהדירה הסיוט לא הסתיים. "הוא אילץ אותי לבוא איתו לתחנה המרכזית והיה לו חשוב שאנשק אותו ליד חבריו. עשיתי זאת. כשנסע, לא הייתי מסוגלת לעלות לאוטובוס לירושלים. ניגשתי לנהג מונית, אמרתי שאין לי כסף - אבל אם ייקח אותי לכנסת, אבא שלי שעובד שם ישלם לו. כשראיתי את אבא אמרתי לו: 'קרה לי דבר נורא'. נסענו יחד הביתה, שם סיפרתי לו ולאמי מה קרה. אמא ביקשה מאבא שייקח אותי לגינקולוג שלה והתמוטטה. עברתי בדיקה גינקולוגית ראשונה בחיי ומשם המשכנו למשטרה.
"החוקרת שמעה את הסיפור שלי תוך כדי לעיסת מסטיק, ואמרה: 'רק מי שרוצה בזה נאנסת'. לאבא שלי הציעה: 'תנו לה כמה ימים והיא תהיה בסדר'. הרגשתי שהוקל לו. באיזשהו מקום החוקרת נתנה לו לגיטימציה לא לעסוק בזה יותר. הגענו הביתה, נכנסתי לחדר שלי והבנתי שאני צריכה להתמודד לבד. מאותו רגע לא דיברנו יותר על הנושא".
סיפרת למישהו אחר?
"לא. שתקתי, ובמשך שנים כעסתי על הוריי ובמיוחד על אבי, שהיה החבר הכי טוב שלי. בדיעבד אני חושבת שהוא היה קרוע בין הרצון לעטוף את אמי ולהמשיך את החיים כפי שהכיר אותם, ובין הרצון להאמין שאהיה בסדר, ולכן לא הושיט לי יד לחיזוק. אני מצידי החלטתי שאני רוצה שיהיה להם טוב. לא דיברתי".
הנחמה של המשפחה
אביה, דוד לב, גדל כמושבניק בכפר־ויתקין ועבר לירושלים כדי ללמוד באוניברסיטה העברית. בירושלים הכיר את מי שתהיה אשתו ואם שלושת ילדיו, סימה לב לבית כהן, ילידת עיראק שעלתה ארצה כתינוקת, ולימים הייתה סגנית ראש הרשות לתלמידי מחקר באוניברסיטה העברית. מירי נולדה בסוף 1963 בירושלים, בת בכורה להוריה ונכדה ראשונה במשפחה. שבועיים אחרי שנולדה נהרג דודה, אהרון ציון, בעת שירותו הצבאי. "בדיעבד הבנתי שזה היה רגע מכונן בחיי", היא אומרת. "במשפחה סיפרו שהרופא של סבתי לקח אותי בזרועותיו ואמר לסבתא: 'היא תהיה הנחמה של המשפחה'. בגיל 40-35 סיפרתי את זה לפסיכולוגית, והיא אמרה: 'זה התפקיד היחיד בחייך שלא התמודדת עליו, אבל קיבלת אותו על עצמך בלי להבין'. ואכן, תמיד הייתי מונעת מהרצון לגרום אושר לאנשים והרבה פעמים ויתרתי על עצמי כדי שלאחרים יהיה טוב".
בשירותה הצבאי בלשכה המשפטית של אוגדת יהודה ושומרון ניסתה לספר על האונס לקצינת ח"ן, וכשנענתה ב"לא רואים עלייך", החליטה להמשיך ולשתוק.
"החוקרת שמעה את הסיפור שלי תוך כדי לעיסת מסטיק, ואמרה: 'רק מי שרוצה בזה נאנסת'. לאבא שלי הציעה: 'תנו לה כמה ימים והיא תהיה בסדר'"
היו לך בני זוג אחרי האירוע?
"במלחמת לבנון הראשונה פגשתי את רון, אישי. ההתחלה לא הייתה פשוטה, אבל הוא כיבד את בקשתי רק להחזיק ידיים, לא להתחבק ולנהוג בסבלנות. אחרי כמה חודשים החלטתי לספר לו והבנתי שאם הוא יחליט שהוא רוצה ללכת – שילך. סיפרתי לו והוא לא הלך. הוא היה קשוב והחזיק לי את היד בשקט. כששאלתי אותו, 'אתה מאמין לי?', הוא ענה 'ברור שכן' ונתן לי ביטחון".
פחדת להיכנס איתו למיטה?
"נורא קשה להיכנס למיטה עם גבר אחרי אונס. הרגשתי פגומה. רציתי להאמין שאני נורמלית כמו החברות שלי שמספרות על סקס נהדר וכוכבים בשמיים. עלו תמונות והיו חששות. אבל לאט־לאט הרגשתי שאני יכולה לבטוח בו ולהוריד את ההגנות. לקח לי זמן להיות שם באופן מלא, אבל האהבה שלו והיד המחבקת שלו עטפו אותי. הרגשתי שזכיתי באהבה ללא תנאי - שמה שלא יהיה, הוא יאהב אותי". כשהייתה בת 19 וחצי נישאו: "הרגשתי צורך ביציבות".
בשל בעיות במחזור החודשי פנתה לגינקולוג ושמעה ממנו שככל הנראה תיתקל בקשיים להרות. "אבל אני לא רוצה להיכנס להיריון", ענתה. "אני מפחדת שאם תהיה לי בת, אעביר לה את כל הפחדים ולא אוכל לשמור עליה". בכל זאת עברה טיפולים כושלים. "מה את לא מספרת לי?", שאל אותה גינקולוג חדש לאחר כמה חודשים, והיא שפכה באוזניו את הטראומה. "מה שאת צריכה זה לאהוב את בעלך ולתת לבעלך לאהוב אותך, והכול יהיה בסדר", אמר לה. חודשיים אחר כך הייתה בהיריון.
"לפני בדיקת האולטרסאונד אמרתי לרון: 'אני לא רוצה בנות'. לשאלתו 'ואם זו תהיה בת?', עניתי: 'נעשה הפלה'. תשובתו הייתה: 'אני איתך'".
לשמחתה, בדיקת ההדמיה הראתה שהיא נושאת בן, ובפברואר 1986 נולד בנם הבכור. אחריו נולדו עוד שני בנים. "באמת פחדתי שלא אדע להגן על הבת וחששתי שהיא תחוש כבר בבטן בחרדות שלי".
הבנים מכירים את סיפור האונס שלך?
"בשלב מוקדם החלטתי שהבנים שלי יהיו שגריריי לעולם טוב יותר. הבכור שמע את זה ממני בגיל 13, כששיתף אותי במשובת נעורים של חברים שלו ואני הרגשתי שעליי לשלוח אדוות של תיקון לעולם. סיפרתי לו, וזה עורר שיחה. לימים, כשעשה דוקטורט בלימודים קלאסיים בקיימברידג', הוא כתב לי שלגביו זו הייתה חוויה של לידה מחדש, כי היא גרמה לו להבין שייתכן מצב שבעצם היותו גבר, אישה יכולה לתפוס אותו כמאיים. לבנים האחרים סיפרתי סביב גיל 15 ואני מאמינה שזה עשה שינוי משמעותי בחייהם".
מעגלת פינות
היא למדה חינוך באוניברסיטה העברית, בתואר השני התמחתה במגדר, וכל השנים עבדה באותה אוניברסיטה. בין השאר שימשה כמנהלת הדרכה ופיתוח ארגוני, ובתוקף תפקידה הייתה חברה בוועדה למניעת הטרדות מיניות ונתקלה בלא מעט קורבנות אונס. בגיל 35 נפתחה והחלה לדבר על האונס שעברה: "רון אמר לי שאני יכולה לעזור לאחרות, אבל שמתי לב שכשאני מספרת על המקרה, אני מעגלת פינות כדי להגן על השומעים".
מתי החלטת לכתוב ספר בנושא?
"חלמתי לעשות דוקטורט על תהליך קבלת החלטות של נפגעות אונס, כשהמרואיינות יהיו בנות דורי - לפני מי טו ולפני שהיו מרכזי סיוע. כבר מצאתי מנחות, אבל באוגוסט 2009 התברר שאמא שלי חולה בסרטן במוח והבנתי שעליי לשים את החלום בצד. לפני חמש שנים החלטתי לוותר על הדוקטורט ולתת לעצמי את המתנה הכי גדולה – אותנטיות ואהבה לעצמי – ולהוציא את הסיפור שלי החוצה בכתובים. לפני שנתיים פרסמתי את ספר השירה 'מתאספת אל גוף' (הוצאת בית עקד), וחלק ניכר ממנו עוסק באונס. אחרי זה, בעידודו של רון, התחלתי לכתוב את 'גוף ראשון: נוכחת'".
הספר הסוחף שכתבת הוא ממואר?
"לא. זה רומן סיפורי חיים. בנוסף לסיפור שלי – שגם בו יש חירות כתיבה – משולבים בו סיפורים המבוססים על עדויות של כ־20 נשים, המשתרגים זה בזה".
הבאת בחשבון שבחשיפה האישית שלך את מוציאה מהארון גם את משפחתך?
"דיברתי עם משפחתי וכולם היו בעד. אחותי התרגשה, ואחי אמר לי: 'את מציבה לי מראה כאב לבנות ואני שואל את עצמי איך אני הייתי נוהג כבן זוג וכאבא'".
האם היית מפרסמת ספר כזה אילו הורייך היו בחיים?
"אני חושבת שלא, כדי לא לפגוע בהם. זה היה מאוד כואב לאבי, ואמי לא הייתה עומדת בזה".
אגב, ראית את א' מאז המפגש הטראומטי?
"כשכבר הייתי נשואה ואמא לשניים ראיתי אותו בחתונה. אמרתי לרון שייקח אותי הביתה. 30 שנה אחרי האונס ישבתי בבית חולים הדסה, ליד חדר הניתוח שבו נותחה אמי, וראיתי אותו חולף במסדרון. אני לא חושבת שהוא זיהה אותי. התיישבתי חיוורת ואמרתי לאחי: 'זה היה א''. אבל כשאחי קם ללכת אחריו, הוא כבר נעלם".
מעולם לא התעמתת איתו אחרי האונס?
"לא. פחדתי ממנו. חשבתי שאם אתעמת איתו הוא יגיד לי: 'את רצית. עובדה שלקחת אותי לבית של דודתך'".
נשארו לך טראומות שמלוות אותך גם היום?
"בוודאי. עד היום ישנו הפחד ללכת לבד ברחוב, לרדת לחניון חשוך בלילה, לשבת כשהגב מופנה אל הדלת או הרחוב, וקיימות החרדה מפני גינקולוג והבהלה כשמישהו נוגע בי מאחור, בלי שאראה מיהו".
מה המסר בספר?
"לא לשתוק בשביל להגן על אחרים. כתבתי את הספר בשביל עצמי, בשביל נשים אחרות ששותקות. אני רוצה שנשים ששותקות יקבלו אומץ לדבר, שנשים המרגישות אשמה על זה שפגעו בהן יידעו שאינן אשמות, גם על כך ששתקו שנים. שנשים ירגישו נוח לומר, גם אחרי 30 שנה: 'כן, קרה לי משהו ומותר לי לדבר על זה עכשיו' ושהסביבה תקבל זאת בהבנה. משאלת הלב שלי היא שמי ששתקה תמצא כוח להשמיע את קולה, ותקבל הקשבה, עניין ומרחב בטוח".
מניסיונך, לאונס בגיל צעיר ולשתיקה בעקבותיו יש השפעה על קבלת החלטות בהמשך החיים?
"בהחלט. אונס בגיל שבו נרקמים חלומות מתוך תחושת ביטחון מנתץ את האמונה, את הוודאות בקיומם של החיים כפי שהכרתי, ומַבנה את ההתנסויות הבאות בחיים הבוגרים שרק החלו, מתוך הטראומה והכאב. מכאן ואילך האונס הוא משתתף גלוי או סמוי בתהליכי קבלת ההחלטות. בכל צעד שאלתי את עצמי, האם אני באמת יכולה לעשות זאת? האם זה בטוח לי? האם אני מוגנת?".
