סיפורה של מעיין אדר (43), סטייליסטית, נשואה ואמא לשלושה. מפונה מקיבוץ חניתה, גרה כיום בנהריה:
"לפני כמה שנים, כשכבר הייתי אמא לשלוש בנות, הקטנה בת כשנה, החלטתי ללמוד הדרכת הורים. הייתי לקראת גיל 40, אחרי שנים של עבודה בתור מורה לחינוך מיוחד, והלימודים היו טריגר שהציף משקעים מהעבר - דברים שלא פתרתי אף פעם. זה לא היה למידותיי, זה היה מלאכותי. הרגשתי שאני מדברת על משהו שלא באמת יוצא לי מהבטן ומהלב.
סיימתי את הלימודים, אבל התחילו מחשבות של אם אני טובה מספיק, אם אני מסוגלת. הרגשתי שאני לובשת על עצמי חליפה שלא מתאימה לי, שהחיים עוברים לידי ולא דרכי ושאני צריכה לעשות מה שהחברה מצפה ממני: עבודה, בית, ילדים. הגוף התחיל לדבר, היו לי התקפי חרדה ואז הלכתי למקום המוכר - האוכל. לאט־לאט צמצמתי את הכמויות, הורדתי דברים מהתפריט, פיתחתי חוקים ואיסורים. למשל, שאסור לאכול אחרי שעה מסוימת או שאסור לערבב מאכלים. היה קול בתוכי שאמר שאני מכירה את ההתנהלות הזו, אבל הייתי בהכחשה. ירדתי הרבה במשקל, ואנשים אמרו לי, 'מה זה? את תכף נעלמת'. גיחכתי, אבל למעשה זו הייתה משאלת הלב שלי: להפוך לקטנה ומצומצמת, עד שאעלם.
זו לא הייתה הפעם הראשונה בחיי שהתמודדתי עם הפרעות אכילה. זה התחיל כבר בגיל 16, ולפני השירות הצבאי טופלתי כי היה חשוב לי להתגייס. חשבתי שזה מאחוריי, אבל הפרעת אכילה לא נעלמת, היא מחכה לרגע שבו תוכל להרים שוב את ראשה. הפרעת אכילה יושבת על דברים מורכבים יותר מאשר דימוי גוף ומראה. עבורי זה היה סיפור של כמה אני מרשה לעצמי לתפוס מקום בעולם, להתרחב, להתפתח. היו בתוכי קולות מצמצמים שאמרו שאני לא יכולה לעשות את כל מה שאני רוצה.
בעלי, שמכיר אותי מהתיכון, אמר לי שאני מתנהגת כמו אז. למשל, הכנתי כמויות אדירות של אוכל לכולם, בעיקר דברי מאפה, ולא נגעתי בכלום. הכחשתי. זו מחלה של הסתרה. רק אחרי שחברה אמרה לי, 'בואי נקרא לילד בשמו, יש לך הפרעת אכילה', החל המסע שלי להחלמה.
"הבת המתבגרת שלי אמרה לי: 'זו מחלה של ילדות בגילי, מה פתאום את חולה במחלה כזו?'"
בנקודת השפל שקלתי 37 קילו. במשך חצי שנה הייתי באשפוז יום ברמב"ם, שלוש פעמים בשבוע, אבל לא הגעתי לתוצאה הפיזית הרצויה. עברתי לאשפוז מלא בתל השומר למשך ארבעה חודשים ופגשתי שם בנות שזה לא האשפוז הראשון שלהן, וגם כמה אמהות.
בהתחלה סיפרתי רק למעגל מצומצם של אנשים, אפילו להורים היה לי קשה לספר. יש בזה מן הבושה. בשלב מסוים הבת הגדולה שלי שאלה אותי ישירות בנסיעה באוטו, 'אמא, יש לך הפרעות אכילה?', וככה זה נפתח. סיפרתי לכל ילדה בהתאם לגילה, בדגש על המתבגרת שאמרה לי: 'זו מחלה של ילדות בגילי, מה פתאום את חולה במחלה כזו?'.
הילדות ראו אמא שלא מוותרת, שמתמודדת עם משהו קשה ומורכב, לא מרימה ידיים ולא שמה את עצמה בצד. בעלי אמר שאנחנו יחד בסיפור הזה, ונתחזק כמשפחה. וזה באמת חיזק אותנו. טיפלתי בעצמי ושמתי את עצמי במרכז כדי שאהיה אמא לעוד הרבה שנים.
עברו שנתיים מיום שהתאשפזתי. כשיוצאים מאשפוז, העבודה הרגשית לא מסתיימת. עדיין יש לי צוות שעוטף אותי ובית שתומך בי.
בתחילת המלחמה התפנינו מחניתה, ומאז אנחנו עוברים ממקום למקום. לאחרונה מצאנו בית בנהריה, וגם פה לא שקט. בעלי הוא הרבש"ץ של הקיבוץ, ואני לבד עם הבנות, בונה עסק במו ידיי. הטלטלה שאנחנו עוברים הייתה עלולה לקחת אותי אחורה, כי אין לי את המרחב שלי ואני בחוסר ודאות. כשאת מרגישה שאת לא בשליטה את צריכה להיאחז במשהו שייתן לך שליטה, ואצלי זה העוגן הידוע - הפרעת האכילה. אבל אני לא מוותרת, וממשיכה עם הגדילה וההתרחבות. הפרעת האכילה תמיד תהיה ברקע, השאלה היא עד כמה אתן לה לנהל אותי וכמה היא תפריע בתפקוד היומיומי שלי.
היום אני עוסקת בסטיילינג טיפולי, מעבירה סדנאות ומסייעת לנשים שגם לחלקן יש חוקים וכללים שמצמצמים. העיסוק בסטיילינג הציל אותי, הוא הראה שכמו שיש לי אופציות ובחירה במלתחה שלי, יש לי אופציות ובחירה באוכל ובכלל בחיים. מה זה להחלים מהפרעות אכילה? זה לגדול, לצמוח. בעזרת הבגדים אני תופסת מקום, בולטת, מעיזה, שוברת את החוקים. היום יש לי משמעות בחיים, מצאתי בעצמי את החוזקות שמרימות אותי".
שורה תחתונה: "החלטתי לדבר על הנושא כדי לשים זרקור על העובדה שהפרעת אכילה היא מחלה שלא פוגעת רק בנערות צעירות. אם את מתמודדת עם הפרעת אכילה, לכי לקבל את הסיוע שאת זקוקה לו".
פורסם לראשונה: 20:11, 19.09.24
