שביט ויזל חיכתה עד לשבוע ה־27 להריונה לפני שהכריזה, בפוסט שהעלתה לאינסטגרם ביוני האחרון, על הסטטוס המשמח שלה. חודש אחרי, כשהיא בשבוע ה־31 להריונה, התברר שהכול לא בסדר. ויזל הובהלה לבית חולים בניקוסיה שבקפריסין, המדינה שבה היא גרה בשנה האחרונה עם בעלה, אוהד בן נון, ובתה מיכאלה בת השלוש, במצב של רעלת היריון חמורה. אחרי שעתיים היא כבר ילדה את בנה דוד, שנולד פג במשקל 1.330 ק"ג. "לא האמנתי שזה קורה לי", היא מספרת היום, חמישה חודשים אחרי. "ב־10 בבוקר יצאתי לבדיקת היריון שגרתית, וב־14:14 דוד כבר היה בחוץ. לא היה לי זמן לעכל את זה שאני בדרך ללידה".
שביט ויזל מספרת על הלידה הדרמטית
(כתבת וידאו: מלי זיידמן)
מה קרה?
"הגעתי לסקירת מערכות שגרתית, והרופאה ציינה שהתינוק קטן מהמצופה. היא לא עשתה מזה עניין, אבל כשיצאתי צלצלתי לרופא שלי בישראל והוא ביקש ממני לעשות מוניטור. התקשרתי לרופא הקפריסאי שלי לבקש מוניטור, והוא אמר, 'בדרך תעברי במעבדה ותעשי גם בדיקת דם ושתן'. איך שיצאתי מהבדיקה, כשעוד הייתי במעלית בדרך אליו, הוא צלצל ואמר שהחלבון בשתן גבוה מדי וכדאי לעשות גם בדיקת לחץ דם. אז התברר שיש לי רעלת היריון ושאני צריכה להגיע דחוף למיון. כשהגעתי לבית החולים יילדו אותי בניתוח חירום. הייתי מאושפזת כמה ימים בטיפול נמרץ, ואחרי זה עוד שבוע במחלקת יולדות".
ודוד?
"את דוד העבירו לבית חולים אחר. חיכה לו בחוץ אמבולנס עם אינקובטור, ואיך שהוא נולד, אוהד, בעלי המסכן, שרק הודיעו לו שאני יולדת, נסע איתו באמבולנס לפגייה, בזמן שעוד הייתי על שולחן הניתוחים. לא ראיתי את דוד כל התקופה שהייתי מאושפזת, הדבר היחיד שעשיתי היה לשאוב לו חלב. אוהד נסע בינינו הלוך ושוב, ואני מזכירה לך שהייתה עוד ילדה בת שנתיים וחצי בבית".
מי טיפל בה?
"האחים של אוהד ואמא שלי הוקפצו לתמוך ולעזור, אבל בסוף ילדה בת שנתיים וחצי רוצה את ההורים שלה, ואוהד היה צריך לתמרן בתוך הדבר הזה".
"הרבה מבני כיתתי בבארי נשארו יתומים, וזה באמת בלתי נתפס. יש לי שלוש חברות מהקיבוץ שילדו ילדים לתוך התקופה הזאת בלי ההורים שלהן"
מתי דוד השתחרר מבית החולים?
"אחרי חודש וחצי, וזה לא היה פשוט, כי בשונה מהארץ - שבה הורים יכולים להיות עם התינוק בפגייה 24/7 - פה בקפריסין יש שעות קצובות. מהרגע שהשתחררתי מאשפוז נסעתי אליו כל יום, הבאתי לו חלב ששאבתי ופשוט דיברתי אליו. זו סיטואציה שקצת מנתקת רגשית, אבל זה אתגר שאפשר לצלוח".
היה חשש לשלומו?
"היום כבר הכול בסדר, אבל בהתחלה היו חששות גדולים. הוא נולד לפני הזמן, ובשלב הזה של ההיריון כל יום קריטי. למזלנו המערכות שלו כבר היו מפותחות יחסית והכול כבר תפקד, רק הריאות היו צריכות תמיכה. הוא קיבל חמצן ויצא מזה יחסית מהר. עשינו לו ברית בגיל שלושה חודשים".
עם יד על הלב, לא התחשק לך באותו רגע לעלות על המטוס הראשון ולהביא את דוד לבית חולים ישראלי?
"הרופאים פה מדהימים. הם עשו את כל הבדיקות כדי לוודא שהכול בסדר, ולא היה יותר מדי מה לעשות חוץ מזה. בנוסף, לחץ הדם שלי היה גבוה ברמה שלא אפשרה לי לטוס, ובטח שלא יכולתי להטיס תינוק באינקובטור. אני בן אדם מאוד אופטימי והאמנתי שיהיה בסדר".
דמייני ילד בריא בידיים
ההיריון עם דוד היה השישי של ויזל (34), מלכת יופי בדימוס, דוגמנית וכוכבת רשת. לפני לידתה של מיכאלה היא עברה שנים לא פשוטות שכללו הפלות בשלבים מוקדמים, וגם היריון אחד שהופסק בשבוע ה־21 בעקבות בדיקת מי שפיר לא תקינה. זמן קצר לפני שהרתה עם בנה עברה היריון נוסף שלא צלח. "הדרך להורות היא מסע מפרך, גם לנשים שנראה שכאילו הכול מושלם אצלן", היא אומרת. "בגלל זה אני משתפת בקשיים שלי. קיבלתי המון פידבקים שזה עוזר מאוד לבנות אחרות".
גם ההיריון עם דוד לא עבר על מי מנוחות, ולווה בשמירת היריון החל מהשבוע ה־20, "לא בשכיבה ולא בבית חולים, אבל שמירה מאוד קפדנית בבית", היא מספרת. "זה קרה אחרי שהחלטנו לנסוע לחופשה קצרה בדובאי, אבל בכניסה לשדה התעופה הרגשתי שמשהו לא בסדר. התקשרתי לרופא שלי, הוא אמר לי לנסוע לבית החולים הכי קרוב, ובסוף במקום חופשה הייתי מאושפזת לילה. פשוט אמרו לי, 'חמודה, את ממש לא מתרוצצת ולא טסה לשום מקום'. אסור היה לי להתאמץ, ואפילו לא יכולתי להרים את מיכאלה".
"יש כאלה שכותבים לי, 'את בכלל לא נמצאת פה, אז אין לך זכות לדבר'. אני עונה להם שהמדינה חשובה לי ולא משנה איפה אני חיה"
עלית על הבעיה שגרמה לך לאבד הריונות?
"אין לי בעיה קונקרטית. כל פעם אני נופלת על סטטיסטיקה אחרת, כל פעם זה קרה בגלל עניין אחר. את רוב ההריונות איבדתי בשליש הראשון, למעט אחד".
מאיפה הכוחות להתחיל בכל פעם מחדש?
"אני בן אדם אופטימי מאוד, אבל גם אני צריכה לעבוד על עצמי, כי יש רגעי שבירה קשים ומתסכלים. אני תמיד אומרת לבנות שמתייעצות איתי: 'דמייני את הסוף. דמייני איך את מחזיקה ילד בריא בידיים, איך את מיניקה. דמייני את הרגעים הקטנים האלה שהבן שלך רץ אלייך, מחבק ומנשק, את נקודות האור האלה שאת מרגישה שאת כבר לא תשיגי, דווקא את זה דמייני'. וזה מחזק אותה ואותי".
מרגישה בטוחה
בפברואר האחרון ארזו שביט ובעלה, אוהד בן נון (37), את מיטלטליהם ועברו לגור בלימסול שבקפריסין בעקבות הזדמנות עסקית. "לא ברחנו מהארץ בגלל המצב הביטחוני", ויזל מסבירה. "המעבר הזה דובר הרבה לפני המלחמה. הגענו לקפריסין בשלים, הכנו את הקרקע. זה פשוט קרה סמוך לתחילת המלחמה, לכן אנשים קצת מתבלבלים".
אילו עסקים יש לכם בקפריסין?
"כל מיני עסקים, אני לא רוצה להיכנס לזה ספציפית. הרבה לפני המלחמה הייתה לאוהד הצעה עסקית שהיה שווה לבדוק. עשינו את הצעד ועברנו, ואני שמחה שניתנה לי ההזדמנות לתת לילדים שלי הרפתקה, לרכוש שפה חדשה, וגם יכולת להבין בגיל צעיר שהעולם קטן והאפשרויות פתוחות".
איך החיים בלימסול?
"שקטים ורגועים מאוד, בטח בהשוואה למצב בארץ. הכול פה 'סגה־סגה', כלומר לאט־לאט, ומאוד אוהבים כאן ישראלים. אין תחושת אנטישמיות בכלל, לא הייתה לי שום סיטואציה מאיימת. הפעם היחידה שהרגשתי קצת לא נעים הייתה כשנערך טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל של הקהילה הישראלית, הייתה הרבה שמירה בכניסה, וזה היכה בי שיש איזושהי בעיה עם זה שאני ישראלית. בסך הכול אני מרגישה בטוחה מאוד. יש פה קהילה גדולה של ישראלים, ומצאתי לי את חוג האנשים שנעים לי ונוח לי איתם".
איך היו התגובות של העוקבים שלך על המעבר?
"יש כאלה שכותבים לי, 'את בכלל לא נמצאת פה, אז אין לך זכות לדבר'. אני עונה להם שהמדינה חשובה לי ולא משנה איפה אני חיה. חשוב לי שיהיה לנו מקום בטוח וטוב לחיות בו. אוהד במקור מקריית שמונה ויש לו אחים מפונים, ואני חיה את המצב גם אם אני לא פיזית בישראל. יש כאלה ששואלים אותי על רילוקיישן ואומרים שהם שוקלים לעזוב כי קשה פה, עצוב פה, מפחיד פה. יש לי חברת ילדות שחיה בחבל אשכול וחוותה את כל הזוועות של 7 באוקטובר, והיא אמרה לי, 'אני אורזת תיק ונוסעת לתאילנד, למה הבנות שלי צריכות לגדול בסטרס?'. אצלי זה לא היה בגלל זה".
איך ההורים הגיבו?
"ההורים שלי מאוד תומכים בנו ושמחים בשבילנו על כל צעד שנעשה. הם באים לבקר הרבה, זה כיף שזה קרוב. בסוף זה כמו טיסה לאילת, 40 דקות מהארץ".
"ביני ובין לירן לא קרה שום דבר דרמטי. אכן הייתה התרחקות, אבל היא לא קרתה ביום אחד. יש אנשים שמתאימים לך בתקופה מסוימת ובתקופה אחרת פחות"
ויזל גדלה בקיבוץ בארי, ש־101 מחבריו נרצחו ב־7 באוקטובר ועוד 31 נחטפו. היא שמעה על הטבח לראשונה דרך קבוצת הווטסאפ של חברותיה מהקיבוץ. "התעוררנו לאזעקות בבית שגרנו בו במושב עדנים, חברות שלי מבארי התחילו לכתוב מה קורה, ואז מישהי כתבה, 'יש מחבלים בקיבוץ'", היא מספרת. "הדבר הראשון שחשבתי עליו זה איזה מזל שההורים שלי עזבו את הקיבוץ. הם עברו לפני כמה שנים למושב תלמי יפה שליד אשקלון, ושני האחים שלי, מאור ונריה, גרים בתל אביב. הם ניצלו בנס, אבל תכלס כל מי שניצל ב־7 באוקטובר קרה לו נס, גם מי שהיה שם פיזית וחווה את האימה והתופת, וגם מי שבמקרה לא היה בקיבוץ באותו בוקר. הכול היה כל כך מקרי וגורלי. לפעמים אני מעלה סטורי 'שחררו אותם' או 'עסקה עכשיו', אבל לא כולם מגיבים טוב, יש כאלה שכותבים לי, 'מה, את רוצה שישחררו מחבלים?'".
במהלך המלחמה פרסמה ויזל באינסטגרם שלה קריאה להחזרתם של שני בני כיתתה, דוד קוניו וירדן ביבס. "גם אורן גולדין, שנרצח וגופתו מוחזקת בעזה, היה איתי בכיתה", היא מספרת. "בשנים האחרונות אני בקשר עם מעט מאוד אנשים מהקיבוץ, אבל אני מכירה את כולם, כולם חלק מנוף ילדותי וחלק ממי שהייתי. הרבה מבני כיתתי איבדו את ההורים שלהם ונשארו יתומים, וזה באמת בלתי נתפס. יש לי שלוש חברות מהקיבוץ שילדו ילדים לתוך התקופה הזאת בלי ההורים שלהן. נשמטה להם הקרקע, אין יותר בית".
ויזל היתה בעבר חלק מחבורת בנות נוצצת, שעמה נמנו גם לירן כוהנר, שלומית מלכה ודר זוזובסקי. בנות החבורה נהגו לצאת לחופשות חלומיות מעבר לים ולהוציא לעוקבים את העיניים עם סטוריז פוטוגניים ברשת. בשנתיים האחרונות נעלמו הסטוריז האלה, וגם קבוצת הווטסאפ שלהן כבר לא פעילה כמו פעם. הסיבה היא סכסוך מתוקשר בין ויזל לכוהנר. "אכן, החבורה התפרקה, אבל מדי פעם היא מתעוררת לחיים, בעיקר בהקשר לדברים משמחים וטובים שקורים לנו", מספרת ויזל.
על פי השמועה הרקע לסכסוך נעוץ ביחסי הבעלים שלהן, גיא גיאור ואוהד בן נון, שנקלעו לחילוקי דעות עסקיים, אבל ויזל מכחישה. "אני מאוד מעריכה ואוהבת כל אחת מהחבורה, פשוט החיים מביאים איתם כל מיני דברים, לפעמים אתה קרוב לבן אדם ולפעמים לא".
זה נשמע כמו חידה שדורשת פיצוח. למה הסתכסכת עם לירן?
"שום דבר ספציפי, בטח לא מה שהמציאו בכותרות שזה קשור לבעלים שלנו, תנו לנו קצת קרדיט. ביני ובין לירן לא קרה שום דבר דרמטי. אכן הייתה התרחקות, אבל היא לא קרתה ביום אחד. יש אנשים שמתאימים לך בתקופה מסוימת ובתקופה אחרת פחות. את יודעת, בחיים פעם את קרובה לבן אדם כזה ופעם לבן אדם אחר".
המלחמה והלידה לא עשו לכם חשק לחזור לארץ?
"לא, אני מחויבת למסע הזה ואני בוחרת לחשוב שאני במקום טוב שמחזק את הגרעין המשפחתי שיצרנו פה".
הריאיון המלא עם שביט ויזל מתפרסם בגיליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
