סיפורה של קסניה פוצ'קין (36), מתגוררת בראש־העין, גרושה, בזוגיות, אמא לשניים, מהנדסת מכונות, סגן ראש מדור במשרד מטה תחנת הכוח מאור הדרום בחברת החשמל:
"כשהייתי בת 19, אחרי שסיימתי שנה אחת של לימודי הנדסת בניין, החלטתי לעלות מאוזבקיסטן לישראל. נהניתי מאוד מהלימודים שם, אבל הייתי ציונית ורציתי להגיע למדינה שבה ארגיש שייכת. חוץ מזה, ידעתי שההשכלה בישראל נחשבת יוקרתית וברמה גבוהה מאוד.
עליתי לארץ לגמרי לבדי, ההורים שלי נשארו הרחק בטשקנט. השנה הראשונה בישראל הייתה השנה הכי קשה בחיים שלי. התגעגעתי למשפחה שלי, עד אז אף פעם לא נפרדנו לכל כך הרבה זמן, ובהתחלה לא הצלחתי לקלוט את העברית. היו רגעים שבהם חשבתי שאולי עדיף לי לחזור הביתה, אבל אמרתי לעצמי שאם קיבלתי החלטה אני חייבת ללכת איתה עד הסוף.
התגוררתי במעונות בנצרת־עילית במסגרת תוכנית של הסוכנות היהודית. למדתי עברית, יהדות ומתמטיקה, ועשיתי קורס פסיכומטרי כדי שאוכל להתקבל לאוניברסיטה. במהלך לימודי ההכנה הכרתי דרך חברים משותפים את בעלי הראשון, שהיה גם הוא עולה חדש. התחתנו, וכשהייתי בת 20 נולד הבן הבכור שלי.
כשהבן שלי היה בן חצי שנה, אני ובעלי לשעבר עברנו משבר כלכלי. בגלל שהיו לי קשיי שפה, לא היו לי הרבה אופציות לעבודה, אז התחלתי לעבוד בניקיון בחברת החשמל באתר אשכול, אשדוד. זאת הייתה עבודה קשה פיזית, שטפתי את חדר המדרגות והייתי צריכה לעלות ולרדת במדרגות בלי הפסקה, אבל לא הרגשתי יחס משפיל או משהו כזה. כשהעובדים בחברה חייכו אליי, התעורר בי רצון לעבוד יום אחד עם האנשים האלה, לא כמנקה אלא כעובדת בכירה.
היה לי קשה לשלב את העבודה בניקיון עם האימהוּת לתינוק בן חצי שנה. נעזרתי בחברות ששמרו על הבן שלי ובהמשך, כשהוא היה בן שנה, הכנסתי אותו לגן עד השעה 19:00. הרגשתי אשמה לגבי זה שאני אמא לא טובה ושאנשים אחרים מטפלים בו, אבל תמיד אמרתי לעצמי שאני דואגת לעתיד שלו.
"כשהבן שלי היה בן שנה, הכנסתי אותו לגן עד השעה 19:00. הרגשתי אשמה, אבל אמרתי לעצמי שאני דואגת לעתיד שלו"
אחרי חצי שנה הבנתי שאני רוצה להתקדם, אז עזבתי את העבודה כמנקה. התחלתי לימודים במכינה של אוניברסיטת תל־אביב והתקבלתי לתואר בהנדסת מכונות. זאת הייתה תקופה עמוסה מאוד, הלימודים לא היו פשוטים, ובזמן הלימודים התגרשתי מבעלי. במקביל עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות בניקיון וכמורה פרטית למתמטיקה. אני לא יודעת איך עשיתי את זה, אבל איכשהו הסתדרתי.
אחרי חמש שנים סיימתי את התואר. ההורים שלי, שבינתיים עלו לישראל והגיעו לטקס הסיום, מאוד התגאו בי, אבל אני הרגשתי שזה רק עוד שלב בקריירה. אחרי האוניברסיטה עבדתי קצת בהנדסה מכנית ואחרי זה עשיתי תואר שני בהנדסת אנרגיה. כשחיפשתי עבודה החלטתי לנסות להתקבל גם לחברת החשמל, הפעם כמהנדסת ולא כמנקה. בראיון העבודה ראיינה אותי אישה. הופתעתי, כי בתחום הנדסת מכונות רוב העובדים הם גברים. אני זוכרת שאמרתי לה שאני רוצה להוכיח שגם אישה יכולה לעבוד בתחום כזה, שנתפס כגברי.
"פעם התביישתי לספר לבן שלי שעבדתי כמנקה, אבל הוא אומר שכל עבודה מכבדת את בעליה. אני גאה בו שהוא חושב ככה, אפילו יותר ממה שאני גאה בדרך שעשיתי"
ברגע שבו הודיעו לי שהתקבלתי לעבודה הרגשתי גאווה גדולה. בניגוד למה שנהוג לחשוב, לא קיבלו אותי דרך פרוטקציה אלא רק על סמך הידע והכישורים שלי. אני בחברת החשמל כבר חמש שנים, עכשיו אני בתפקיד סגן ראש מדור במשרד מטה תחנת הכוח מאור הדרום ומרגישה סיפוק גדול. אף אחד מהעובדים לא יודע שפעם עבדתי כמנקה. אני מאמינה שזה לא באמת משנה להם, והעיקר זה איפה שאני נמצאת עכשיו. אני רואה גם את העתיד שלי בחברה.
את בעלי הנוכחי, שגם הוא עולה, הכרתי דרך אתר היכרויות. הוא למד בטכניון ועובד כמהנדס אווירונאוטיקה. לפני שנה נולדה לנו תינוקת, ובניגוד לחופשת הלידה הקודמת, שבה נאלצתי לעבוד בניקיון, הפעם זכיתי לצאת לחופשת לידה אמיתית ולהעניק לבת שלי את כל כולי.
פעם התביישתי לספר לבן שלי (בן 16) שעבדתי כמנקה, אבל הוא אומר שהוא לא מבין מה יש להתבייש בזה, שכל עבודה מכבדת את בעליה. אני גאה בו שהוא חושב ככה, אפילו יותר ממה שאני גאה בדרך שעשיתי.
שורה תחתונה: הכי חשוב להמשיך ולהתקדם בחיים. אומרים שיש תקרת זכוכית לעולים חדשים ולנשים, אבל בסופו של דבר אם משקיעים, אפשר להשיג את המטרה".
