דמיינו את הסצנה הבאה: אתן נמצאות עם אנשים נוספים בחוות סוסים רחבת ידיים בטבע. הכול יפה ומוריק. אחרי כמה צעדים אתן מוצאות את עצמכן מול שטח מתוחם שבתוכו רצים סוסים אציליים. בתחילה אתן נדרשות להתבוננות שקטה בהם, בתנועה ובתקשורת ביניהם. בשלב הבא מתחלקים לזוגות: אחת מחזיקה בסוס בעדינות והשנייה מלטפת אותו, מברישה את שערו ובעיקר מנסה להכיר אותו ולהבין איזה מגע הוא מבקש. כעת אתן מתחלפות: עכשיו מי שאחזה קודם בסוס היא זו שמטפלת בו בשקט, תוך התבוננות קשובה.
ברוכות הבאות לסדנת מיינדפולנס באמצעות סוסים, "להשקיט את סוס הפרא בתוכי". מדובר בסדנה בת חמישה מפגשים בחווה במושב משמרת בשרון. את הרעיון הגו בני הזוג אורלי קורן, עובדת סוציאלית שמתמחה במדיטציה, מיינדפולנס ולימודי דארמה (פילוסופיה בודהיסטית), ויובל ברונשטיין, שמכנה את עצמו "סוסאי" – אדם שעובד עם סוסים.
איך נולד הרעיון?
אורלי: "כשיובל לימד אותי לרכוב על סוסים, הבנתי שמדובר ביונק עוצמתי אבל גם עדין. מחקר פורץ דרך של ג'ק פנקספ (Pankseep) גילה שליונקים יש מנעד רחב של רגשות שמזכיר את שלנו (כמו סקרנות, פליאה, תסכול, הנאה וכעס). הבנתי שכמו שמתרגלים מיינדפולנס בקבוצה או מול עצמנו, אפשר לעשות זאת גם מול סוס. לא הבנתי איך לא חשבו על זה קודם, אבל אז גיליתי שבארצות־הברית וקנדה יש קורסי מיינדפולנס באמצעות סוסים".
יובל: "אורלי הצטרפה אליי למסע רכיבה של שבוע שהעברתי בפורטוגל. היא עמדה בזה בכבוד גדול, ואז היה תורי להצטרף לעולם שלה. תמיד פחדתי מרוחניות, אבל בריטריט הראשון שהלכתי אליו איתה, גיליתי שכולם עם הרגליים על הקרקע. השתתפתי גם בסדנאות מיינדפולנס שאורלי העבירה וקיבלתי כלים טובים מאוד לחיי היומיום. כשאורלי הגיעה עם הרעיון, מיד הסכמתי. הסֵטינג של הטבע עוצמתי. לתרגל בחדר ממוזג זה לא כמו לתרגל בטבע עם סוסים".
סוסאי מגיל ארבע
מדובר בזוגיות פרק ב' של ברונשטיין (57), אב לשלוש – תאומות ועוד בת ("כולן רוכבות על סוסים והן גם מתחרות"), וקורן (53), גם היא אם לשלושה – תאומים ועוד בן. הם הכירו לפני שלוש שנים בטינדר. אורלי הייתה גרושה ותיקה (12 שנה), יובל היה פרוד טרי. "כיוונתי למשהו משמעותי", היא אומרת, והוא מוסיף בחיוך: "הייתי חדש בשוק, היא חטפה אותי מהר". אחרי חודש ביחד יובל כבר עבר מאבן־יהודה לביתה בצורן. מאוחר יותר עברו לשכונה על הים בנתניה. אורלי: "מכרתי את הבית כדי שתהיה לנו התחלה חדשה. רציתי לראות את הים מהבית. יובל, שכל חייו גר במשקים, התנגד למגורים בבניין בעיר. הפשרה הייתה שנראה רק את הים ולא שטחים אורבניים מסביב. כשעברנו, הילדים שלי שאלו בחיוך איפה יגורו הסוסים של יובל".
השאלה הייתה במקום לאור העובדה שיובל בעסקי הסוסים מגיל ארבע: "נולדתי בזכרון־יעקב כשהיא עוד הייתה מושבה. ההורים שלי היו חקלאים והיה להם משק. לשכנים היו סוסים והייתי מרותק אליהם. אמא שלי אומרת שהייתי נותן לה להאכיל אותי רק אם ראיתי סוס. מגיל ארבע עשיתי מארבים והכרחתי את מי שיוצא לרכוב לקחת אותי איתו לסיבוב. כל החדר שלי היה מלא בפוסטרים של סוסים. בגיל 17 התחלתי לעבוד עם סוסאי בבת־שלמה. הייתי נער אורווה. האכלתי, ניקיתי תאים, רכבתי על סוסים, העמקתי את הידע שלי באילוף. בצבא שירתי כשש שנים כחובל ואחרי זה עבדתי כקפטן על יאכטות בארץ ובעולם. בגיל 27 הבנתי שאני רוצה לחזור לאהבה הישנה שלי, סוסים, ולהפוך את זה למקצוע".
יובל ברונשטיין: "לכל סוס יש אישיות, וחלק מהקשיבות זה להבין מה הוא צריך באותו הרגע"
מה הייתה התחנה הבאה?
"נהייתי שותף בחווה של כ־40 סוסים בבת־שלמה. לימדתי שם רכיבה ואילוף. החווה נסגרה ב־2001 ואז פתחתי עם שותפים את חוות ברטמן בכפר־יהושע. לימדתי 'אול אראונד' (רכיבה תחרותית מערבית) ו'ריינינג' (רכיבת קאובויז עם אוכפים גדולים ולאסו) וייצגתי את ישראל בתחרויות. החווה נסגרה לפני שנתיים. היום אני מנהל של חווה בבני־ציון, מטפל בסוסים שלהם ומחזיק שם שני סוסים משלי. אני עדיין מלמד רכיבה, מוציא מסעות רכיבה בעולם ומרצה על סוסים כמי שמתמחה בתקשורת סוס־אדם, שפה שנשענת על שפת גוף, קול ומגע".
כמו סוכריות קופצות
אורלי הגיעה מעולם תוכן שונה בתכלית. "הלכתי ללמוד עבודה סוציאלית והתמחיתי בזִקנה. הנשים הכי משמעותיות בחיי היו הסבתות שלי. הן גידלו אותי ועיצבו את האישיות שלי, וידעתי שהייעוד שלי הוא לעבוד עם מבוגרים. עבדתי בבית חולים גריאטרי, ניהלתי מרכז יום בנתניה, ניהלתי פרויקט קהילות תומכות שנועד להשאיר זקנים בקהילה עם מעטפת של שירותים רפואיים, קהילתיים וחברתיים. היום אני רכזת טיפול ב'ניצן אונים', עמותה שמטפלת באנשים עם צרכים מיוחדים, אני מנחת קבוצות ומכשירה מטפלים לעבודה עם אזרחים ותיקים".
איך הגעת מהמיינסטרים הטיפולי לבודהיזם ולגלגול המערבי שלו, מיינדפולנס?
"לפני כ־12 שנה חוויתי שלושה משברים ברצף שטלטלו את חיי. אמא שלי נפטרה מסרטן אחרי מאבק קשה. בגיל הנעורים מערכת היחסים שלנו הייתה סוערת אבל אז הייתה השלמה, חמלה והתקרבות. במקביל בעלי סעד את אביו שהיה חולה. ארבע שנים טיפלנו בהם בו־זמנית והם נפטרו בהפרש של חודשיים. הייתי בזוגיות עם בעלי מגיל 19, ואחרי 23 שנה ביחד החלטנו להתגרש. המפגש עם המוות עורר חשבונות נפש. אחרי שעברתי שלושה אובדנים בשנה, הבנתי שהחיים שבריריים ושאלתי את עצמי איך אני חיה אותם. התבוננתי בעצמי וראיתי שיש דפוסים והרגלים שאני רוצה לשנות. היו בי המון ביקורתיות, שיפוטיות וכעס. בקיצור, קורבנוּת".
הייתי חושבת שתתחילי טיפול פסיכודינמי או פסיכואנליטי.
"הפסיכולוגיה שידעתי לא עזרה לי, והטיפולים לא עזרו לי. התחלתי ללמוד בודהיזם ומשם המשכתי למיינדפולנס. במקביל, תרגלתי הרבה יוגה ולמדתי הוראת יוגה. התחלתי להשתתף בריטריטים בארץ ובחו"ל, העמקתי בלימודי גוף־נפש, והרגשתי שאני מתחילה למצוא תשובות. התרגול היומיומי שינה לי את החיים. הלכתי ללמוד הדרכת מדיטציה, מיינדפולנס ודארמה ומאז אני מעבירה את העקרונות האלה בקבוצות שאני מנחה לאזרחים ותיקים. הם מדווחים על שינוי מיטיב בחיים שלהם".
מה זה בעצם מיינדפולנס?
"תרגול של תשומת לב למה שקורה כאן ועכשיו. אנחנו מפנים את תשומת הלב לתחושות הגוף, למחשבות, לרגשות ולחושים שמופעלים בזמן אמת. זה דומה למדיטציה שבודהה הגה אך ללא האספקט הדתי של הבודהיזם שיכול לאיים על מי שלא רוצה להיות בודהיסט".
אורלי: "התקשורת עם הסוס מאפשרת לתרגל חמלה, להתמודד עם פחד, לתרגל נוכחות ברגע, התבוננות פנימה בעצמנו והחוצה, אל הסוס שמולנו"
מה קורה כשאנחנו באים במגע עם המחשבות ומתבקשים לתת להן להיות, ולא להדחיק אותן?
"לא סתם קראנו לסדנה 'להשקיט את סוס הפרא בתוכי'. כשאנחנו מתחילים להתנסות בקשיבות, המיינד בהתנגדות והמחשבות מתחילות להשתולל כמו סוכריות קופצות. בתרגול אנחנו לא מאלפים את התודעה אלא משקיטים אותה. אנחנו מסתכלים על התכנים שעולים בנו מתוך חמלה וללא שיפוטיות. הרצון הוא להשיג בהירות ולראות את המציאות כמו שהיא, בלי סיפורים ופרשנויות שאנחנו מספרים לעצמנו. הסתכלות בהירה נותנת מוטיבציה להשתחרר ממחשבות שליליות, מהרגלים שלא משרתים אותנו, מדחפים וממערכות יחסים לא מיטיבות. עוד משהו קורה, המחשבות כל הזמן נודדות. אנחנו בשיחה, והמחשבה אולי בורחת: מה אוכל בצהריים? מה קורה בבית? מה קורה במדינה? זה טבעי. במיינדפולנס אנחנו מתרגלים איך לא להיות על טייס אוטומטי אלא להתמקד במה שקורה עכשיו בחדר. אם אני לא בכאן ועכשיו, ואני נותנת לטייס האוטומטי לנהל אותי, אני לא באמת מתבוננת על המציאות כפי שהיא - אני לא חווה את הרגע. ככה החיים עוברים בלי ששמים לב".
אז מה קורה בסדנה?
"המפגש מתחיל בתרגול של מדיטציה ומיינדפולנס. בכל מפגש אנחנו עוסקים באספקט אחר ומתרגלים אותו. בשלב הבא אנחנו עוברים למרחב של הסוסים ומתרגלים את מה שלמדנו מול הסוסים, בהנחיה של יובל".
איך הסוסים גורמים לנו להיות בקשיבות לכאן ועכשיו?
אורלי: "סוס נוכח בהווה, הוא לא עסוק בעבר או בעתיד. הוא סוג של מראה או הדהוד. התקשורת איתו מאפשרת לתרגל חמלה, להתמודד עם פחד, לתרגל נוכחות ברגע, התבוננות פנימה בעצמנו והחוצה, אל הסוס שמולנו. זה מאפשר קרבה ואינטימיות לסוס ולעצמנו".
חמלה וחוכמה
"אנחנו כל הזמן ב־Doing ובמפגש עם הסוסים אנחנו עוברים ל־Being", מסביר יובל. "אני משחרר את הסוסים והם רצים בשטח. הקבוצה מתבוננת בהם מעבר לגדרות העץ. אני מבקש מהם להתבונן בתנועה של הסוסים ובתקשורת ביניהם. אחרי זה הם מתחלקים לזוגות. כל זוג מקבל סוס. בזמן שאחד מחזיק את הסוס, השני מבריש אותו, מתרגל מגע והקשבה לסוס. אם הסוס מאפשר, אדם אחד יושב עליו והשני מוביל אותו. אחרי זה הם מתחלפים. הסוסים הם לא כלי עבורנו. אנחנו ניגשים אליהם עם המון כבוד לרגשות ולצרכים שלהם. אני מלמד את הקבוצה את שפת הסוסים. אנחנו לומדים איך אנחנו מגיבים לסוס ואיך הוא מגיב לנו. לכל סוס יש אישיות, וחלק מהקשיבות זה להבין מה הוא צריך באותו הרגע. למשל, איך נוגעים בו".
נשמע קסום.
"סוס הוא טיפולי ברמות מטורפות. הוא גדול וחזק, אבל עדין ומתמסר. ענף הסוסים עמד לקרוס לפני שקופות החולים הכירו בהם כחיה טיפולית".
אורלי: "למיינדפולנס יש שתי כנפיים - כנף של חמלה וכנף של חוכמה. אם אנחנו רק חכמים ולא פועלים עם חמלה לעצמנו ולאחר, זה לא שווה הרבה. בודהה טבע את המושג 'דיבור נכון' - במיינדפולנס אנחנו מתייחסים לאופן שבו אנחנו מדברים עם הזולת ומקשיבים לו. צריך לפגוש את האחר בחמלה, בלב פתוח ובעיניים טובות. זה משהו שאנחנו עוסקים בו, ואז מתרגלים אותו מול הסוס".
