דנה רדא קדם ובן זוגה, אורי

"שאלו אותי: מה פתאום אתיופי?"

דנה רדא קדם כתבה רומן היסטורי שבמרכזו אהבה בלתי אפשרית בין עולה ממרוקו לניצול שואה. הנושא הזה, מתח עדתי, מוכר לה היטב: בעלה נולד באתיופיה, ועד היום הם נתקלים בתגובות הזויות

צפורה רומן
פורסם:
סיפורה של דנה רדא קדם (37), תושבת שוהם, נשואה ואם לשלושה, מהנדסת תעשייה וניהול, מחברת הספר "הצוואה של לידיה":
"הכרתי את בן הזוג שלי, אורי, לפני 15 שנה, כששנינו היינו בקורס קצינים. היה בינינו קליק די מיידי. יש לו חוש הומור, הוא חכם ובעל אינטליגנציה רגשית מפותחת. הוא יותר מוחצן וחברותי ממני, אבל יש לנו אותו ראש. התאהבתי בו.
למשפחות של שנינו לא היה קל בהתחלה לקבל את הבחירה שלנו. אורי נולד באתיופיה ועלה ארצה בגיל שנה ב'מבצע משה'. אני נולדתי בקריית־אונו, בכורה בין שתי בנות. אמא שלי, אורנה ז"ל, בת להורים מעיראק, הייתה סגן־אלוף בקבע. אבא שלי, אלי קדם (מזרחי), בן להורים מאיראן, הוא מוזיקאי שהיה בשנות ה־60 מהמתופפים הידועים בארץ. כשהייתי בתיכון אמא חלתה במחלת ריאות חסימתית (COPD) ונפטרה כשהייתי בת 21, עתודאית בטכניון. מותה היה משבר גדול, ועד היום אין יום שאני לא מזכירה אותה. להיות אמא בלי אמא זה קשה מאוד. לצערי, היא לא הספיקה לראות אותי בשום ציון דרך משמעותי בחיים.
המשפחות שלי ושל אורי חששו שיהיו בינינו הבדלי מנטליות שנתקשה לגשר עליהם, שלא אקבל את המנהגים ואת התרבות של העדה, שלא אוהב את האוכל שלהם. היו חברות ששאלו: 'מה פתאום אתיופי?', היו שאמרו שלילדים שלנו יהיו בעיות, שהם יהיו לא שייכים, והיו שאמרו, 'כל הכבוד לך', שזה היה ממש מעצבן. למה כל הכבוד לי? אולי כל הכבוד לו? הוא לא ויתר ואמר: 'נעבור את זה ביחד', וגם אני לא ויתרתי. באמת הייתי צריכה להסתגל לדברים שלא הכרתי, בהתחלה היה לי קשה עם האוכל החריף, אבל היום אני מתה על זה. עם ראש פתוח לומדים הכל - גם אנחנו וגם הסביבה שלנו.
היינו חברים כארבע שנים והתחתנו ב־2011. הייתה לנו חתונה שמחה מאוד, אנשים משתי המשפחות התערבבו ורקדו ביחד. כשסיימנו תואר שני (אני הנדסת תעשייה וניהול, הוא הנדסת אלקטרו־אופטיקה), רצינו להיכנס להיריון, אבל זה לא הלך.
אחרי שלוש שנים של ניסיונות כושלים, סטרס מטורף, הפלה טראומטית, אכזבות ובכי נולדה בתנו שני (שש וחצי). היא נולדה בזכות הפריה חוץ־גופית, ושני האחים שלה, כפיר (חמש) ועדן (שנתיים) נולדו בהיריון טבעי.
"אנשים אמרו לי, 'כל הכבוד לך'. זה היה ממש מעצבן. למה כל הכבוד לי? אולי כל הכבוד לו?"
במהלך הטיפולים לא שיתפתי את הסביבה, אבל כשהבנתי ששמירת הסוד מלחיצה אותי ושאין לי מה להתבייש, החלטנו לספר לכולם. יותר מזה: התחלתי לכתוב על התהליך. גדלתי בבית שבו ספרים היו משמעותיים, הכתיבה זרמה לי, והחלטתי לעשות מזה ספר, בעידודה של העורכת אורנה לנדאו. אני מודה לה עד היום.
את הספר הראשון שלי, "בעיניים כלות" (הוצאת יהלומים), רומן מתח שהגיבורה שלו עוברת טיפולי פריון ומסתבכת בפרשיית רצח, התחלתי לכתוב בחופשת הלידה הראשונה. את החצי השני שלו כתבתי בחופשת הלידה השנייה. הספר יצא לאור ב־2018, ובהמשך פתחתי בלוג, 'הסיפור של דנה'. בתקופת הקורונה, כשהייתי בחופשת לידה עם בתי הקטנה, פרסמתי בבלוג סיפור קצר. ואז הוספתי לו עוד פרק. אנשים הגיבו וביקשו עוד, ובכל יום שישי פרסמתי פרק נוסף, עד שהיו 20 פרקים. התקשרתי ללינדה מזרחי, המו"לית שאצלה הוצאתי את הספר הראשון, והיא יעצה לי להפסיק לפרסם בבלוג ולהתמסר לכתיבת ספר. כך נולד הרומן ההיסטורי, 'הצוואה של לידיה' (הוצאת מטאור). גיבורת הספר היא ז'ורז'ט, שעלתה ממרוקו לאילת בשנות ה־50. היא אישה משכילה ונחושה שעובדת בעבודה מתסכלת במכרות הנחושת בתמנע, מוקפת גברים שוביניסטים שאינם רואים אותה באמת, עד שהיא פוגשת את אדם, שמכיר בסגולותיה והם מתאהבים. אביה, נציג מובהק של התרבות הפטריארכלית, מתנגד לקשר שלה עם גבר 'משם' (ניצול שואה), 'לא משלנו', כלומר אשכנזי, ומנסה להפריד ביניהם.
הכתיבה חייבה מחקר, חרשתי ארכיונים, צפיתי בסרטים, שמעתי מאבא סיפורים על אילת בראשיתה. היה לי חשוב להראות דמות נשית חזקה וגבר שעוזר לה להגשים את יכולותיה, כמו שראיתי בבית הוריי.
2 צפייה בגלריה
דנה רדא קדם
דנה רדא קדם
"אני נתקלת לא פעם בתגובות הזויות", דנה רדא קדם
(צילום: יריב כץ)
בינואר האחרון, אחרי שכבר חזרתי לעבודתי התובענית, סיימתי את הכתיבה. ישנתי בקושי ארבע שעות בלילה כדי לסיים. בספר אני מקצינה את הקשיים שחוו אנשים שהתאהבו באדם שאינו 'משלהם', מה שלא היה מקובל אז. רוב האנשים התחתנו עם הדומים להם. אבל בעצם, אצל הרבה אנשים זה ככה גם כיום. אני נתקלת לא פעם בתגובות הזויות. לדוגמה, כשהייתי עם ילדיי בבריכה, נשאלתי ליד בתי הגדולה, שדומה לי לגמרי, רק כהה יותר, אם היא מאומצת. באיזו זכות אישה זרה העזה לחדור כך לחיינו? והיא לא היחידה. לא פעם אנשים מסתכלים עלינו בצורה מוזרה עם סימני שאלה: היא שלך? אני מנסה להשיב בנימוס, אבל לפעמים אני עונה בבוטות כי זה מעצבן.
המסר שלי הוא שאפשר לגשר על ההבדלים. זה לא קל, וצריך להבין שיש מולך אדם שגדל אחרת ממך ויש לו מנהגים אחרים מהבית. אולי אשמע תמימה ואולי קיטשית - אני מאמינה שאהבה עוזרת לגשר".
שורה תחתונה: "אל תיתנו לדעות קדומות לקבוע בשבילכם את מי לאהוב. אני לא נתתי, וזכיתי".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
The Butterfly Button