גולשת הרוח האולימפית קטי ספיצ'קוב גרה בשנה האחרונה עם אהובה, מאמן הנבחרת הישראלית לשעבר, פייר לוקט בקברטון, בכפר בדרום מערב צרפת, המרוחק שעתיים נסיעה מבורדו. אבל תשכחו מהאימג' שיש לכם בראש. ספיצ'קוב (23) כמעט שלא נהנית מחיי הכפר הפסטורליים. היא לא שותה בערב יין מקומי עם בן זוגה מול האח או שותלת פרחים בגינה שלהם. במקום זה היא נוסעת למחנות אימונים במקומות שונים בעולם. "פייר אוהב מאוד את המקום והוא קנה שם בית. זה כפר של גלישת גלים, אבל אני צריכה רוח. אז אני בקושי נמצאת שם. יוצא לי להיות איתו שבוע פה ושם בין מחנות אימונים מרוכזים. במעט הזמן שיש לנו אנחנו אוהבים לגלוש ביחד. אני גולשת בסדר, אבל פייר גולש מעולה. אנחנו גם אוהבים לראות שקיעות בחוף או סתם לראות סדרה על הספה. לאט־לאט אני משנה בבית דברים. מפנה קצת יותר מקום בארון בשבילי, קונה דברים שחסרים כמו מגבות חדשות וכלים למטבח. גם תליתי תמונות זוגיות שלנו".
הוא מבוגר ממך ב־17 שנים. פער הגילים לא מייצר פערי כוח, כמו גם העובדה שאתם גרים בבית שלו?
"ממש לא. הוא קורא לי בצחוק 'דיקטטור' כי אני מחליטה את רוב הדברים, אם זה לצבוע קיר בבית או להחליף רהיט. כשאנחנו ביחד, הלו"ז שלנו נקבע לפי האימונים שלי. אני גם אחליט לרוב מה אנחנו אוכלים בערב".
התחלת ללמוד צרפתית?
"נרשמתי לקורס אינטרנטי אבל אני לא מספיק משקיעה בזה. פייר מנסה לדבר איתי צרפתית, אבל אין לי סבלנות".
אז הקשר שלכם מבוסס על פייס טיים?
"כן. יש ימים שאנחנו מספיקים לדבר רק כמה דקות, ויש ימים שיש קצת יותר זמן. אנחנו די רגילים ללונג דיסטנס. זה לא כיף, אבל זה משהו שמביאים בחשבון כשעושים ספורט תחרותי. השנה כבר הספקתי להיות חודש באיים הקנריים ואז בספרד. עכשיו אני חודש בארץ. רוב הזמן אני נמצאת אצל אמא ביישוב בחן, שאליו היא עברה לפני שנה, ומדי פעם עושה גיחות לאבא שנשאר באילת. בשבתות המשפחה מתאחדת. הגעתי לארץ גם כדי להתאמן עם הנבחרת וגם כדי להיות נוכחת במשפט של פייר".
מדובר בתביעה של גולשת הרוח נוי דריהן, חברה לנבחרת של ספיצ'קוב, נגד לוקט, שאימן את נבחרת הבנות.
למי שאיכשהו פספס, לפני שלוש שנים, הרומן שהתגלה בין ספיצ'קוב למאמן, שכאמור מבוגר ממנה ב־17 שנים, הכה גלים בעולם השיט הישראלי ומחוצה לו. לוקט, כיום מאמן נבחרת הנשים של צרפת, פוטר, וספיצ'קוב המצטיינת שקטפה אליפויות והבטיחה את מקומה בנבחרת האולימפית לטוקיו, הפכה בקרב חברותיה לנבחרת ללא רצויה. לפני שנה החליטה דריהן לתבוע מלוקט יותר מחצי מיליון שקל בטענה כי ביחסיו עם ספיצ'קוב הפר את הקוד האתי של ארגון השיט, נתן העדפה לספיצ'קוב ופגע בסיכוייה להגיע למשחקים האולימפיים ולזכות במדליה.
השם שלך מוכר לציבור בעיקר בגלל הזוגיות "האסורה" הזו.
"זה יצר בלגן שלא ציפיתי לו, אבל אנחנו היום ביחד, אז נראה לי שזה היה שווה. כשאנחנו אחד עם השני אין פערים, אבל כשאנחנו עם חברים שלי או שלו שלרובם יש כבר ילד, אני מרגישה את זה שהוא בן 41".
פייר כבר רוצה להיות אבא?
"כמובן. הוא כבר כמה שנים רוצה להיות אבא. אבל הוא יודע שאני לא במקום הזה ושהוא צריך לחכות. הוא יחכה עד שיימאס לו לחכות".
את חוששת מזה?
"אני לא חוששת. דיברנו על זה, ופייר מבין שאני עדיין צעירה. הוא מחכה".
את רואה את עצמך נשארת לגור בצרפת עם פייר, רחוק מהמשפחה?
"אני מניחה שאוכל לשפוט את המקום רק כשאפסיק לנסוע. אני לא שוללת. זה תלוי במה אעבוד בעתיד. פייר מוכן לזוז אם צריך. אם אחזור לארץ, זה יהיה למקום שקט בצפון או באילת. אנשים מזהים אותי ואני צריכה את הבועה שלי".
צובט בלב
למרות הפוטנציאל להתלקחות כשמדובר בעבודה יומיומית מלאה באדרנלין ובהישגים משותפים, סיפור אהבה בין ספורטאית למאמן שלה הוא משהו שמתאים יותר לאגף הסרטים הרומנטיים בנטפליקס. בעולם הספורט התחרותי והנוקשה מדובר במעשה שלא ייעשה, בעבירה מקצועית ואתית. ובכל זאת, ספיצ'קוב ולוקט לקחו את הסיכון והלכו עם זה עד הסוף. "פייר הגיע לאמן אותנו, את נבחרת הנשים בגלישת רוח, ב־2017. שמחתי שמגיע מאמן מוערך לאמן אותנו", היא נזכרת.
כשראית אותו נדלקת עליו?
"לא הסתכלתי עליו ככה. במשך שנה הייתי עם מישהו מנבחרת הבנים. זו הייתה אהבה ראשונה. בסוף השנה חזרתי להיות לבד והתרכזתי בגלישה. לא היה לי יותר מדי זמן לחברים ולשטויות. מההתחלה, לפייר ולי הייתה שפה משותפת טובה. למאמן יש אינטראקציה מול הנבחרת וגם מול כל אחת מהבנות. אני לא יודעת איך היה לו עם אחרות, אבל למרות שהוא גדל בבית צרפתי ואני בבית רוסי, הבנו אחד את השנייה מאוד בקלות. היינו על אותו גל. גילינו שיש לנו ראיית עולם דומה וערכים משותפים".
"יצאתי עם הבנות לבר, ופייר יצא עם חברים לאותו בר. ישבנו בשולחנות נפרדים, נפגשנו במקרה בכניסה לשירותים ודיברנו. ניפחו את זה ורצו שזה ייראה כאילו היינו ביחד בתוך השירותים"
מתי חל המפנה ביחסים ביניכם?
"זה היה בפברואר 2019. סיימתי ראשונה בתחרות שיוט מדליות במיאמי. ישבנו בחוף ודיברנו, והוא אמר שיש לו רגשות כלפיי. הייתי מופתעת מאוד ולא הייתי בטוחה למה הוא מתכוון".
מה זאת אומרת?
"הוא אמר שאכפת לו ממני מאוד ושהוא מרגיש קירבה אליי כמו למשפחה, אז לא הייתי בטוחה אם מדובר ברגשות רומנטיים. למחרת החלטתי לשאול אותו, ואז הבנתי שבאמת מדובר ברגשות רומנטיים. עוד לא נאמרה המילה 'אהבה'. אני זוכרת שהייתי בשוק. חזרתי לארץ, ופייר נסע לחופשה בצרפת של כמה ימים. התחלנו להתכתב".
מה נאמר בהודעות?
"זה היה פחות שיחות על עבודה. הוא היה מחזר ומחמיא לי, והיה לי כיף לקבל ממנו את ההודעות האלה. פתאום הרגשתי שהיו לי רגשות כלפיו, אבל הייתי כל כך מרוכזת בגלישה שלא התעסקתי בזה. התחלתי לחשוב שאולי זה יקרה עוד שנה וחצי, אחרי אולימפיאדת טוקיו, כי כרגע אני לא במקום לקשר. הכל היה נורא אינטנסיבי סביב הגלישה. גם חשבתי על פער הגילים בינינו. מצד שני, הרגשתי שיש לי יותר ויותר רגשות כלפיו. התלבטתי. הייתי מאוד פתוחה איתו בזה. סיפרתי לאחותי הגדולה. היא גם הייתה מופתעת ושאלה על הגיל שלו".
כמה זמן ניהלתם קשר סודי?
"הייתה חצי שנה שבה לא סיפרנו, כי רצינו לבדוק, בדיוק כמו אנשים אחרים שיוצאים לדייטים וזה עדיין לא זוגיות. גם אצלנו זה התחיל לאט. לא היה לנו הרבה זמן להיות לבד. הנבחרת בילתה הרבה זמן ביחד. באימונים בארץ או בחו"ל שוכרים בית לכל הנבחרת, אז מבשלים ואוכלים עם כולם. בכלל, אין הרבה פרטיות גם לך כבן אדם".
החברות שלך לנבחרת סיפרו כשזה התפוצץ שמצאו אתכם ביחד בשירותים.
"יצאתי עם הבנות לבר, ופייר יצא עם חברים לאותו בר. ישבנו בשולחנות נפרדים. פייר ואני נפגשנו במקרה בכניסה לשירותים ודיברנו קצת, ואז אחת הבנות נכנסה. ניפחו את זה ורצו שזה ייראה ככה כאילו היינו ביחד בתוך השירותים".
אבל אפשר להבין את עוצמת הפגיעה של החברות שלך לנבחרת, לא?
"אני יכולה להבין את הפגיעה שלהן ברמה האישית מכך שזה הוסתר מהן, אבל תהיו כנות. אל תיקחו מפייר את העובדה שהוא השקיע בכולכן. זה היה החיים שלו. כולן היו מרוצות מהעבודה שלו. לא חשבתי שייקחו ממנו את העובדה שהוא היה מאמן טוב. כשהזוגיות הזו התגלתה, פתאום הן התחילו להגיד שהוא הפלה אותי לטובה. בדקו ובחנו את הטענה הזו והודיעו שלא היה ולא נברא.
"אני יכולה להבין את הפגיעה שלהן ברמה האישית מכך שזה הוסתר מהן, אבל תהיו כנות. פתאום הן התחילו להגיד שהוא הפלה אותי לטובה. בדקו ובחנו את הטענה הזו והודיעו שלא היה ולא נברא"
"גם לא חשבתי שייקחו ממני את העובדה שאני ספורטאית שעובדת קשה מאוד ושהגעתי לאן שהגעתי בזכות העבודה הקשה הזו. הבנות דרשו שישעו אותי מכל פעילות ושלא אסע להתחרות בטוקיו. הייתי בשוק. לא ציפיתי לעוצמה הזו, של הורים שמעורבים ועורכי דין שנכנסים לתמונה".
איך ההורים שלך הגיבו כששמעו שהחבר החדש גדול ממך?
"סיפרתי להם אחרי חודשיים־שלושה שהיינו ביחד. הם הגיבו בסדר, היו חמודים. אחות של אמא שלי צעירה ב־22 שנים מבן זוגה ויש להם שלוש בנות. הם הכירו את פייר ושמעו ממני דברים טובים עליו. אמא שלי שאלה אם אני שמחה ואם טוב לי. עניתי שכן, אז היא אמרה שגם היא שמחה".
הם לא דאגו איך זה יתנהל מקצועית?
"לאנשים קשה להבין שהפרדנו את הזוגיות מהצד המקצועי. מההתחלה זה היה ככה. באימון הוא היה המאמן ואני המתאמנת. היום הדינמיקה כבר אחרת. אנחנו זוג, ואם הוא יחזור לאמן אותי, לא יהיה פשוט להפריד. אני מניחה שיהיה לי קשה יותר לקבל הוראות".
אחרי היכרות קצרה איתך נראה שאת לא מאלה שנוח להם להיות במרכז סנסציה כזו.
"הכי לא. אני אוהבת את הלבד שלי ואת הפרטיות שלי. כמה שפחות דרמות יותר טוב. הסיפור עם פייר והבנות לנבחרת נמשך כל כך הרבה זמן שזה כבר מאוס ומשעמם אותי. אני מחכה שזה כבר יהיה מאחוריי. אני קודם כל ספורטאית ואלה החיים שלי, ועכשיו השם שלי מוכר בגלל הסיפור הזה. גם לא עוזר שכל פעם יש פרקים חדשים בטלנובלה, כמו המשפט".
איך פייר מרגיש עם העובדה שתפקידו כמאמן הנבחרת הסתיים כמו שהסתיים?
"הוא נורא מופתע מהשתלשלות האירועים, מכך שהוא צריך להגיע לארץ לדיונים בבית משפט. זה צובט לו בלב, אבל הוא לא מחזיק משהו נגדנו הישראלים. אני ישראלית והוא נורא אוהב אותי".
מייד אין אוקראינה, בורן אין יזראל
ההורים של ספיצ'קוב ואחותה הבכורה עלו לארץ מהעיר אושגארד שבאוקראינה (הסמוכה להונגריה) בסוף שנות ה־90, כשהאם הייתה בחודש הרביעי להיריון עם קטי. הם השתקעו באילת, ושם היא נולדה. "מייד אין אוקראינה, בורן אין יזראל", היא אומרת בחיוך. "החוג הראשון שלי היה התעמלות אמנותית, ואז עברתי לחוג סקסופון. אהבתי מאוד לנגן עליו והחלום שלי היה להופיע איתו על במות. אבל הייתי קטנה מדי לגודל שלו, העבירו אותי לקלרינט והחלטתי לפרוש. התמדתי בקבוצת טריאתלון לילדים שמשלבת שחייה, אופניים וריצה. אהבתי לרוץ, וגם כשלא הייתי מאחרת לבית הספר, עדיין הייתי רצה את כל הדרך לשם. שנאתי לשחות כי היה לי קר כל הזמן".
אז מתי נכנסה גלישת הרוח לחייך?
"בגיל עשר. הלכתי לחודש ניסיון והתאהבתי. בהתחלה הייתי קטנה פיזית לגיל שלי והמפרשים היו כבדים. גם היה לי קר, למרות שזה חורף של אילת. אבל בקיץ נהניתי. אני תחרותית מאוד באופי שלי ונהניתי בעיקר לנצח. פרשתי מהטריאתלון והתמקדתי בגלישה. בגיל 13, בתחרות הראשונה שלי בחו"ל, כבר זכיתי בתואר סגנית אלופת העולם. בסביבות הגיל הזה, כשהטכניקה שלי השתפרה והגעתי למהירויות גבוהות יותר, התאהבתי בזה ממש. בהמשך, ככל שגבהתי ונהייתי שרירית יותר, הצלחתי יותר".
בבית של מהגרים לא תמיד אפשר לשלוח את הילדים לכל כך הרבה חוגים.
"אבא שלי מכונאי ומנהל עבודה במוסך טויוטה, ואמא שלי מורה לעברית באולפן. כשהם רק הגיעו לא היו להם הרבה משאבים, אבל הם רצו בשבילנו את הכי טוב. הם השקיעו בחוגים על חשבון דברים אחרים. הבית היה קטן, ואחותי ואני היינו באותו חדר. היא למדה כינור עד הצבא והיא מוזיקאית מחוננת, מנגנת ומופיעה. אחי הקטן בן ה־15 חבר בקבוצת טריאתלון, אולי בהשראתי, ואחותי בת ה־11 שוחה. אנחנו צוחקים שאחותי הגדולה ואני גדלנו עם הורים סובייטים, והקטנים כבר גדלו אצל הורים ישראלים. הם מפונקים יותר מאיתנו".
בגיל 14 זכתה במדליית כסף באליפות העולם, ובשנתיים העוקבות זכתה פעם אחר פעם באליפויות עולם. "כבר בתיכון הייתי 200-180 יום בשנה במחנות אימונים ובתחרויות בחו"ל, ולמזלי בתיכון שלי הבינו את הצורך באימונים והתחשבו. כשהייתי בארץ, לא נכנסתי לשיעורים בכיתה, אלא הצמידו לי מורים ועשינו מרתון כדי שאוכל לגשת לבגרויות".
בצבא שירתה כספורטאית מצטיינת. "שובצתי לחיל הים ושֵירתי בבסיס בעתלית. בדרך כלל ספורטאים מצטיינים צריכים להיות שש שעות ביום בבסיס, אבל לא הקפידו איתי על זה. רוב הזמן התאמנתי, ופעם בשבוע הגעתי לבסיס. לא היה לי תפקיד מוגדר, עשיתי את מה שביקשו ממני".
היעד: פריז
ספיצ'קוב, שהספיקה עד כה לזכות שלוש פעמים במדליות כסף, פעמיים באליפות העולם ופעם באליפות אירופה שהתקיימה באגם גארדה באיטליה, ושדורגה שישית באולימפיאדת טוקיו, מתמודדת עכשיו עם אתגר לא פשוט: איגוד השיט העולמי החליט על החלפת הדגם של גלשן הרוח לקראת אולימפיאדת פריז 2024. במקום דגם הניל פרייד שעליו ספיצ'קוב גולשת כבר כמעט שש שנים, היא נאלצה לעבור לדגם Ifoil החדש. מה המשמעות? שמי שהתברגה במקומות הראשונים בתחרויות בעולם, חזרה עכשיו מאליפות אירופה שהתקיימה באיטליה כשהיא ממוקמת אי שם, במקום ה־41. זה הרבה יותר מחבטה קלה בכנף. כבר מדובר על הרהורי פרישה. "זכיתי באותו אגם בפעם הראשונה במדליית כסף באליפות עולם. זה לחזור למקום שיש לי ממנו זכרונות מרגשים ועכשיו להישאר מאחור. שייטות צעירות, בגילאי 17-16 שמכירות רק את הדגם הזה, השאירו לנו אבק. זו טכניקה חדשה בשבילי. בגלשן הזה איבדנו מגע עם המים. במקום זה אנחנו עפים מטר מעל וצריך מבנה גוף אחר, כבד יותר. הבנתי שכדי להצליח אני צריכה להעלות במשקל".
"אני עובדת על להתאים את עצמי לדגם החדש, כבר שוקלת כשבעה קילו יותר ממה ששקלתי באולימפיאדה בטוקיו. מי שמנצחת עכשיו עם הפויל שוקלת 78 קילו. זה 15 קילו הבדל"
ועשית את זה?
כן. מינואר אני עובדת על זה ואני כבר שוקלת כשבעה קילו יותר ממה ששקלתי באולימפיאדה בטוקיו. מי שמנצחת עכשיו עם הפויל שוקלת 78 קילו. זה 15 קילו הבדל. גם גברים בענף שהיו מחוטבים, עם שש קוביות, עכשיו כבר לא. לא פשוט להעלות במשקל. אני מתאמנת הרבה, וכמות הקלוריות שאני מוציאה גבוהה. אני מנסה להעלות משקל בצורה בריאה ולא באמצעות ג'אנק פוד, ועדיין הגוף אומר 'די'. לא פשוט לאכול כל כך הרבה.
"אני בתהליך בדיקה אם אני מתאימה לדגם הזה - אם להמשיך לדשדש במקומות לא ראשונים או להמשיך בחיי. קצת קשה לי לקבל את זה. זה לא שבחרתי בענף שלא מתאים לי. בחרתי בענף שהתאמתי לו מאוד פיזית, אבל כללי המשחק השתנו".
מתי תחליטי אם את נשארת או פורשת?
"אין לי תאריך יעד. אני מכוונת לאולימפיאדת פריז. למרות שאני רואה איך כל יום אני משתפרת ונהיית טובה יותר מהיום הקודם, אני רוצה להיות ריאלית עם עצמי ועם האנשים שתומכים בי. אם אראה שאני לא מצליחה להתאים את הגוף שלי פיזית, לא אמשיך בכוח".
ספיצ'קוב היא חלק מהנבחרת הישראלית, למרות שקיבלה אישור להתאמן בנפרד, להוציא גיחות לארץ שבהן היא משתתפת באימון הקבוצתי. היא לא רוצה לייצג אף מדינה אחרת ("הלב שלי כאן"), אבל מודעת היטב ומתוסכלת מהעובדה שבכל נבחרת אחרת במערב אירופה היא הייתה מקבלת תקציב מספק לקניית ציוד ולא נאלצת לקנות בעצמה.
"אני מכוונת לאולימפיאדת פריז. אבל אני רוצה להיות ריאלית עם עצמי ועם האנשים שתומכים בי. אם אראה שאני לא מצליחה להתאים את הגוף שלי פיזית לדגם החדש, לא אמשיך בכוח"
"בכל עונה אני צריכה ארבעה־חמישה מפרשים, גלשן או שניים, שלושה מערכי פויל (הסנפיר מתחת לגלשן), שלושה תרנים ושני מנורים (מוטות אחיזה), שמחירם הכולל נע סביב מאה אלף שקל. זה ענף יקר מאוד. המדינה ומועדון השיט נותנים חצי מהתקציב שדרוש לקניית הציוד. למזלי, 'רב בריח' ו'אלדן', שהם הספונסרים שלי, עוזרים לי כלכלית, ואני משלמת את ההפרש מכיסי. כשאני מגיעה לאתר תחרות והוואן של הנבחרת הגרמנית נפתח ומורידים ציוד, אני מסתכלת ויש לי צביטה בלב".
מה התוכניות ליום שאחרי?
"אני רוצה ללמוד, אולי כימיה. זה מקצוע שאהבתי מאוד בתיכון. נאלצתי לפרוש מהמגמה כי לא יכולתי להשקיע. מעניינים אותי גם הפיזיולוגיה של הספורט ומחקר. מה שבטוח, אני לא רוצה לאמן, לא חושבת שאהיה טובה בזה. העובדה שאני גולשת טוב לא אומרת שבהכרח אצליח לתרגם את זה למילים שיעזרו למישהו אחר לעשות את זה בצורה טובה. אני צריכה להרגיש את מה שאני עושה".
פורסם לראשונה: 23:47, 11.07.22
