לישי מירן־לביא, שבעלה עמרי נחטף לעזה מביתם בנחל עוז, מתארת את רגעי האימה בסדרת הדוקו "היום שלא נגמר", שיצרו אמנון רבי וגלעד טוקטלי (משודרת במשך חמישה ימים ברצף ב"כאן 11", החל ממוצ"ש, 5 באוקטובר).
איפה אני תופסת אותך?
"אני גרה בקיבוץ כרמים, שאליו הגעתי ב־7 באוקטובר. בחרתי להמשיך לגור פה כי הבנות הסתגלו לגנים ולחברים. והחלטתי שצריך לתת להן יציבות. יש פה קהילה מדהימה שמהווה גב חזק מאוד עבורי".
למה היה חשוב לך להשתתף בסדרה "היום שלא נגמר"?
"הסדרה כוללת ראיונות עם למעלה מ־100 אנשים שחוו על בשרם את התופת, ואני ביניהם. הרגשתי שנכון לספר את הסיפור שלי, חשוב שהסיפורים שלנו יתועדו ויהדהדו בכל מקום אפשרי. ביקשתי שבחלק שלי יכניסו כתובית שעמרי חזר בתאריך זה וזה. לא האמנתי שעד שהסדרה תשודר הוא לא יחזור".
"המחבלים צילמו אותנו ושידרו לייב בפייסבוק. כל העולם ראה אותנו, אבל צה"ל לא בא. כעבור שלוש שעות עמרי נחטף"
איך התחילה אצלכם השבת ההיא?
"ב־6:28 התחילו האזעקות. רוני, שהייתה אז בת שנתיים, ישנה בממ"ד, ועמרי ואני הצטרפנו אליה עם עלמא שהייתה אז בת חצי שנה. ישבנו בחושך והתחלנו לראות הודעות שיש מחבלים בקיבוץ. אנשים כתבו 'הצילו'. בסביבות 9:00 המחבלים הגיעו אלינו, עמרי נעמד בדלת עם שני סכינים. זה הרגע שבו האימה הגיעה. ב־10:15 שמענו זכוכית מתנפצת והבנו שנכנסו אלינו. שמעתי צרחות בערבית ובאנגלית 'איפתח אל באב', 'גט אאוט', ואז שמענו קול בעברית. הנער תומר ערבה ז"ל אמר לנו 'אם לא תפתחו יירו בכם'. עמרי פתח את הדלת. אמרו לנו לשבת על הרצפה במטבח ופתאום אני קולטת שרוני עוד ישנה בממ"ד".
מזעזע. מה עשית?
"התחננתי שייתנו לי לקחת אותה, הם לא הסכימו ותומר הגיבור אמר שהוא ילך. שני מחבלים ליוו אותו לממ"ד וככה היא התעוררה, עם נשק מכוון לראשה. כעבור כמה ימים גילינו שתומר נרצח באותו יום. המחבלים צילמו אותנו ושידרו לייב בפייסבוק. כל העולם ראה אותנו, אבל צה"ל לא בא. כעבור שלוש שעות עמרי נחטף ואנחנו חולצנו חמש שעות לאחר החטיפה. פחדתי שייקחו את הבנות או שיהרגו אותנו והן יישארו לבד, חטיפה בכלל לא עברה לי בראש".
את מצליחה להבין למה לקחו רק את עמרי?
"מזעזע להגיד, אבל נפלנו טוב עם המחבלים. הם אמרו שהם לא פוגעים בילדים ובאמהות. קרה לנו סוג של נס".
ב־27 באפריל פורסם סרטון של חמאס עם אות חיים מעמרי. איך הרגשת?
"מצד אחד קיבלנו אות חיים. מצד שני, נשבר לי את הלב לראות אותו ככה, חיוור ורזה בלי הניצוץ בעיניים שאפיין אותו כל כך. אין לי מושג מה מצבו היום. אני יודעת שבהתחלה הוא עבר בין דירות וביום ה־48 הורידו אותו למנהרה, שבה הוא שהה עם מישהו ששב ארצה וסיפר לנו".
איך את מצליחה לתפקד?
"כל יום הוא יום. יש לי שתי קטנטנות שבשבילן ובזכותן אני קמה בבוקר. עד המלחמה עבדתי כמנהלת המכינות הקדם אקדמיות במכללת ספיר. היום יש לי עבודה אחרת - להיות אשתו של חטוף. הכול נע סביב עמרי: נסיעות הסברה בחו"ל, פגישות בכנסת, עצרות וראיונות לתקשורת".
חזרת מאז לבית שלכם?
"הייתי כמה פעמים בבית, שכרגע הוא סוג של מחסן. המבנה הזה מחולל, אין בית. בית יהיה רק כשעמרי יחזור".
איפה תהיי כשנציין שנה למלחמה?
"התשובה האינסטינקטיבית היא מתחת לשמיכה, אבל סביר להניח שאהיה עם הבנות ואנסה להבין איך ממשיכים מכאן. עמרי בן 46, הוא חיכה הרבה שנים להיות אבא והכי חשוב שהוא יחזור מהר לבנות שלו".
