"בשנה האחרונה הייתי בשנת חופשה ובחרתי להמשיך אותה. אחרי 42 שנים במערכת החינוך, מתוכם 12 שנים כמנהלת, הגעתי לגיל שאני יכולה לצאת לפנסיה. כולם היו בטוחים שאחזור, גם אני חשבתי כך, אבל ברגע האחרון אמרתי 'די'", כך מספרת אלה ספיר גונן, מנהלת תיכון שמעון בן צבי (שב"צ) בגבעתיים שמסיימת את תפקידה בשנה הנוכחית.
"במשך 42 שנה עשיתי את כל התפקידים הקיימים במערכת החינוך, הייתי מורה להיסטוריה, מחנכת, רכזת שכבה ורכזת מקצוע. קשה מאוד לעסוק בתחום החינוך בשנים האחרונות, הקורונה לימדה ילדים לשבת בבית ולא ללמוד, וכל כך קשה לגרום להורים לשכנע את הילדים שיפתחו את הזום. לא פעם נסעתי בעצמי להוציא את הילדים מהמיטות".
איזה בית ספר את משאירה אחרייך?
"בית ספר שהגיע עד הירח, פשוטו כמשמעו. איתן סטיבה, הישראלי השני שיצא לחלל, לקח איתו את הפרויקט שלנו לניסוי בירח, אחרי שזכה במקום הראשון בתחרות החלל ע"ש אילן ואסף רמון. הגענו ל־100% זכאות לבגרות ו־100% גיוס לצה"ל, נבחרנו לבית ספר מצטיין ארצי, ובכל זאת זה לא מה שהיה לפני הקורונה".
יש קשר בין פרישתך לדו"ח הכנסת שפורסם לאחרונה, שלפיו כ־85% ממנהלי בתי הספר דיווחו על שחיקה עקב מצבה של מערכת החינוך והמחסור במורים?
"אף פעם לא הרגשתי שחוקה, אבל אין להכחיש שמערכת החינוך נמצאת במשבר מתמשך, כי בעצם אין מי שמנהל אותה. אי־אפשר להכניס בכל שנה תוכנית חדשה ואפילו לא לבדוק אם אפשר ליישם אותה, אם יש תקציבים וכוח אדם. אי־אפשר בכל פעם מחדש לזרוק פרויקטים על המנהלים, הם באמת עייפים מזה. לי אישית לא הייתה בעיה של מחסור במורים כי כולם רוצים ללמד בבית ספר כזה, אבל מה עושים כל המנהלים האחרים? בלית ברירה מביאים מורים שלא יכולים להיות מורים. המערכת שלנו נראית כמו שהיא נראית רק כי אין הערכה למורים. למשל, אם הילדים אלימים, ישר טוענים שהמורים אשמים. אף אחד לא בודק מה קורה בבתים ואיך מתנהגים ההורים. אלה שבאים ודורשים ומאיימים הם אלה שגידלו את הילדים האלה".
אם היית יכולה להעביר מסר לשר החינוך, מה היית אומרת לו?
"שיקטין את מספר התלמידים בכיתות, שיעלה את השכר למורים, שיכניס כמה שיותר מורים למערכת ושייתן למנהלים לעבוד. המורים צריכים את התנאים הכי טובים כדי לבוא רגועים לעבודה ולתת את נשמתם בכיתות. בדו"ח הכנסת נכתב שחלק מהסיבות לעזיבת מנהלים הן שחיקה מתמשכת, חוסר אמון, מטלות פקידותיות, פיקוח יתר, דרישה בלתי פוסקת לתוצאות מדידות והנחתות מהרגע להרגע. ובאמת ההנחתות שלהם מתישות".
למה בחרת בתחום החינוך?
"זה מה שרציתי מהיום שנולדתי. בגיל עשר הוריי שאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, ואמרתי שאני אהיה מורה וגם מנהלת. חינכתי וגידלתי דורות של ילדים, ואני מרגישה שניצחתי את העולם".
מה התוכניות שלך להמשך?
"לעבוד בהתנדבות עם שורדי שואה, שזה עיקר העיסוק שלי כבת לדור השני: אמא שלי שרדה במנזר ברומניה, ואבא שלי ברח מרומניה לרוסיה, התגייס לצבא האדום ועסק שם בניקוי נשק. לימדתי היסטוריה עם התמחות בנושא השואה, יצאתי עם התלמידים שלי לכל המסעות לפולין במשך 26 שנים ברצף, וספרי זיכרון שכתבתי על השואה נמצאים היום ב'יד ושם' ובוושינגטון. בנוסף, אני חושבת שאנסה להתברג איכשהו במשרד החינוך".
העצה הכי טובה שקיבלת
"לכי עם הלב שלך למקום שיעשה לך טוב, וזה מה שעשיתי".
העצה הכי גרועה שקיבלת
"לפני 30 שנה הציעו לי להתמודד על ראשות נעמת, מזל שלא הקשבתי".
