הסיפור של נטלי נברה (40) מתל־אביב, גרושה ואם לשניים, מורה בבית ספר יסודי:
"בשנה שעברה, בגיל 39, התחלתי ללמוד לתואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל־אביב. חשבתי שאולי בפעם הראשונה בחיי יהיו לי חברים, אבל זה לא היה ככה. סבלתי, לא הצלחתי להתחבר לסטודנטים שלומדים איתי. אנשים התרחקו ממני, התעלמו מקיומי. כשניסיתי להבין למה, הסבירו לי שבשיח עם אנשים יש כל מיני רמות של פתיחות ושאצלי אין רמות. אני רק מכירה בן אדם ומתחילה לדבר על משפחתי ועליי, משתפת בדברים אישיים, וזה מוזר ומלחיץ. כשהתחלתי את ההתנסות ברווחה של העירייה, המדריכה שלי ביקרה את זה שמול המטופלים אני לא משתהה, לא נותנת להם לעבד ולהבין בעצמם, שישר אני מגיעה לפתרונות.
"כשהתחלתי לעבוד כמורה בבית ספר, התנגשתי בהורים ובהנהלה. אמרתי שהתלמידים מפונקים, אין אצלי פוליטיקלי קורקט"
באותה תקופה נתקלתי במאמר מדעי על תת־אבחון של מבוגרים על הספקטרום האוטיסטי ובמושג Masking - אוטיסטים ששמים על עצמם מסכה כדי להתנהג כמו כולם ולמרות זאת לא מצליחים לשחק את המשחק החברתי. זה הרגיש לי מוכר. כל החיים שלי אני מרגישה חריגה ולא מבינה למה אני לא משתלבת בשום מסגרת. התחלתי לחקור את הנושא, ראיתי סרטונים של נשים צעירות שמדברות על האוטיזם שלהן ומספרות על דברים שאני סובלת מהם. כל הילדות שלי עברתי אבחונים, הוראה מתקנת, טיפולים אצל אנשי מקצוע. שאלתי את עצמי, 'יכול להיות שפספסו אותי?'.
הגעתי לפסיכיאטר מומחה באוטיזם שקבע שאני אוטיסטית בתפקוד גבוה. שאלתי אותו איך קרה שבילדות עברתי אבחונים רבים שקבעו שיש לי דיסלקציה (אובחנה בכיתה ב'), הפרעות קשב (אובחנו בכיתה י'), הפרעת אישיות גבולית, דיכאון, חרדה, אבל אף אחד לא חשב בכיוון. הפסיכיאטר אמר לי: 'כי את מאוד־מאוד מטעה'. גם פסיכולוגית נחשבת בתחום קבעה שאני על הרצף האוטיסטי. אחרי 40 שנה, בפברואר, חודש יום ההולדת שלי, קיבלתי את ההגדרה שאולי מפחידה, אבל גם יש בה הקלה. סוף־סוף קיבלתי תשובה לשאלה 'למה זה לא עובד לי?'. אנשים קראו לי משוגעת, חסרת פרופורציה, סבלתי מבעיות בוויסות החושי, מרגישות לריחות. אפילו הייתי בקבוצת פייסבוק של אנשים רגישים מאוד, אבל גם לשם לא התאמתי. מתברר שלכל המוזרויות שלי יש הסבר אורגני.
גדלתי בהרצליה, אמצעית בין שני אחים. בכיתה א'־ב' הייתי חוזרת מבית הספר, אוכלת והולכת לישון עד הבוקר. היום אני יודעת שלעשות Masking התיש אותי. ניסיתי למצוא חן, הייתי ילדה מרַצה, אבל לא היו לי חברים, צחקו עליי, ספגתי בריונות. הייתי לבד בהפסקות, הרגשתי כמו אוויר. לא שייכת. ניסיתי למצוא חברים בחוגים, גם זה לא עבד. סיימתי 12 שנות לימוד בלי בגרות ועם תחושת כישלון.
שירתי בצבא ככלבנית. היה לי קשה לקבל מרות, ולמפקדים שלי היה קשה עם הדעתנות שלי. נענשתי הרבה. אני זוכרת שאמרתי אז למי שהיה בן הזוג שלי שהלוואי שהיה כדור שהופך את הכול לפשוט.
סיימתי מכינה בהצטיינות ונרשמתי ללימודי כלכלה רק כי זה תואר יוקרתי. אחרי שנה עברתי ללימודי סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ומדע המדינה באוניברסיטת תל־אביב. כשסיימתי, נרשמתי מיד לתואר שני. בהמשך עשיתי שלוש תעודות הוראה: באזרחות, מדעים וחינוך מיוחד, ואני לומדת עכשיו לתעודת הוראה במתמטיקה. זה חלק מהקו הנוקשה והאובססיבי שלי. אני מתישה את עצמי בלימודים ועבודה ואני לא יכולה להפסיק.
"לא השתלבתי בשום מסגרת. עברתי אבחונים, הוראה מתקנת, טיפולים אצל אנשי מקצוע. שאלתי את עצמי, 'יכול להיות שפספסו אותי?'"
כשהתחלתי לעבוד כמורה בבית ספר, התנגשתי בהורים ובהנהלה. אמרתי שהתלמידים מפונקים, אין אצלי פוליטיקלי קורקט. עברתי לבית ספר דמוקרטי והתחלתי לפרוח. אין שם היררכיה מערכתית, ויכולתי להגיד את מה שאני חושבת. התלמידים אהבו אותי, והבנתי שאני מורה טובה ושיש לי יכולות אינטלקטואליות. היום אני מלמדת בבית ספר אחר שגם בו רואים אותי, על היתרונות והחסרונות. שלפו אותי מכיתות גדולות ותלמידים יוצאים מהשיעורים הרגילים להעשרה איתי.
תמיד היה לי קשה להרגיש אהבה, אבל בגיל 26 התחתנתי כי זה נכון חברתית. כשהילדים נולדו, הפכתי לאמא משימתית, אבל לא הבעתי רגש ובהתחלה גם לא חיבקתי. לפני ארבע שנים התגרשתי. כל השנים הייתי בטיפולים פסיכולוגיים, לקחתי ציפרלקס, אבל כלום לא עבד. הקשיים נשארו, התחושה שמשהו דפוק בי. נהיה לי קל יותר כשהפסקתי לעשות מסקינג. למשל, לא מזמן מורה בבית הספר שאלה אותי איך המכנסיים החדשים נראים עליה. עניתי לה שלא טוב ושאני יכולה לקפוץ הביתה להביא לה משלי".
שורה תחתונה: "לא לפחד ללכת לאבחון גם בגיל מבוגר. אוטיזם נשי שונה מאוד מאוטיזם גברי והוא מאובחן פחות. כל מי שמרגישה שהיא חיה ביקום מקביל, שהיא לא בסדר ולא מתאימה, שתבדוק את זה. אני חושבת על כל השנים האבודות, אם היו מאבחנים אותי מוקדם יותר לא הייתה כל ההלקאה העצמית המטורפת למה אני שונה מכולם. הייתה לי הרבה יותר חמלה כלפי עצמי".
