הסיפור של בת-חן שריג, בת 35, נשואה ואם לשמונה, מתגוררת במאחז גבעת־תקומה (צמוד ליישוב יצהר), בעלת חנות אופנה וסטודיו לתכשיטים:
"במוצאי שבת, בסוף פברואר האחרון, נכנסתי לפייסבוק ונתקלתי בפוסט שבו מחפשים תרומת אונת כבד לתינוק בן חצי שנה. מיד שיתפתי את הפוסט, ובמקביל עשיתי צילום מסך ושלחתי בקבוצת הווטסאפ של עמותת 'מתנת חיים'. אני חברה בקבוצה כי בעלי תרם כליה לפני שש שנים. ידעתי שזה ייגע בהם והם יפיצו את ההודעה בקבוצות נוספות. הייתי בשוק מהתגובות בקבוצה, אנשים שכבר תרמו איבר ולא מתאפשר להם לתרום שוב כתבו 'איזו באסה שאנחנו לא יכולים'.
באותו ערב, צורף לקבוצה מנהל היחידה להשתלות וניתוחי כבד בילדים ב'שניידר', ד"ר מיכאל גורביץ, והוא הרחיב לגבי הפרמטרים הנוספים שדרושים למי שרוצה לתרום. קראתי שעדיפה תרומה של אישה במשקל 60-50 קילו, כי זה תינוק וצריך כבד קטן ושהיא צריכה להיות בעלת סוג דם O. אמרתי לעצמי, 'בעצם, למה לא אני?'. הראיתי לבעלי את ההודעה ושאלתי אותו 'מה אתה אומר שאני אתרום?'.
ישי שריג מספר: "אמרתי לה: 'איזה יופי. בהצלחה'. כשאני התחלתי את התהליך לתרומת כליה, בת־חן אמרה לי: 'זה לא פייר שאתה עושה את זה לפניי'. שמחתי שעכשיו נקרתה בפניה הזדמנות. הפעם היה תורי לקנא בה. זו זכות להיכנס למהלך כזה. מה שכן, במהלך אותו שבוע בדקתי איתה שהקצב המהיר מתאים לה ושהיא מצליחה לעכל לקראת מה היא הולכת".
ישי שריג: "כשאני התחלתי את התהליך לתרומת כליה, בת־חן אמרה לי: 'זה לא פייר שאתה עושה את זה לפניי'. הפעם היה תורי לקנא בה"
בת־חן: "אחרי שבעלי אמר שהוא בעד, קראתי לילדיי הגדולים - לתאומים (בן ובת, 15), לבת ה־11 ולבן התשע. שאלתי גם לדעתם. סיפרתי להם שמדובר על שבועות של החלמה ושהמשימות בבית ייפלו על אבא שלהם ועליהם. הם אמרו 'אמא, בהצלחה'. הבכורה הוסיפה שאנחנו משוגעים, אבל שזה לא חדש.
שלחתי הודעה לד"ר גורביץ. הוא התקשר ב־12 בלילה, שאל אותי כמה שאלות ואמר שזה נשמע מצוין. בסיום השיחה הוא אמר לי שהמצב של התינוק לא טוב ושכמעט נפרדו ממנו בערב שבת, כך שההשתלה צריכה לצאת לדרך מהר. חשבתי שבמקום שלושה חודשים כמו ההליך שבעלי עבר, זה ייקח שבועיים. לא העליתי על דעתי שכעבור ימים בודדים אכנס לחדר ניתוח.
למחרת, ביום ראשון ב־8:15, כבר קיבלתי טלפון מבית החולים בילינסון שבו הודיעו לי שאצטרך לבוא באותו יום לבדיקות. נסעתי לחנות שלי בבית־אל לסגור כמה פינות. חודש לפני פסח הם הימים הכי חזקים של העסק, והייתי צריכה להיערך להיעדרות. סיימתי מהר ושמתי שלט על הדלת 'משהו בלתי צפוי קרה. החנות תהיה סגורה הבוקר'.
בבית החולים קידמו את פניי הרופא ומתאמת ההשתלות. הם הסבירו לי מה זה אומר תרומת כבד, זה לא ניתוח לפרוסקופי כמו בתרומת כליה. זה ניתוח של שש שעות שבו פותחים את הבטן מעצם החזה עד הטבור, מוציאים את כיס המרה שמפריע בדרך ואז לוקחים אחוז מסוים מהכבד. במקרה שלי, בגלל שזה תינוק קטן, אמרו לי שייקחו 20% מהכבד והוא יגדל חזרה תוך חודשיים־שלושה. הרופא הבטיח שיעשו לי צלקת יפה, אבל זה לא שינה לי. אמרתי לעצמי שלא מפריע לי שתהיה צלקת. זו צלקת חשובה שתזכיר לי שהייתי שותפה להצלת חיים. עשו לי אינסוף בדיקות, רצתי ממקום למקום. בית החולים נתן הנחיה שמקבלים אותי בלי לחכות כי צריך ביום אחד להספיק הכול. התחנה האחרונה הייתה הערכה פסיכולוגית.
זה היה ביום הפיגוע שבו נרצחו האחים הלל ויגל יניב. בחזרה מבית החולים עברתי בציר שבו הם נרצחו. חווארה בערה, ובכניסה לכפר חטפתי מטח אבנים על האוטו. כל החלונות בצד שמאל נשברו. אמרתי לטרמפיסטיות שאספתי בדרך, 'תחזיקו חזק, אני טסה'.
חזרתי הביתה בעשר בלילה. ואז קיבלתי טלפון ממתאמת ההשתלות שמודיעה לי שמנהלת המרכז הלאומי להשתלות, ד"ר תמר אשכנזי, רוצה לעשות לי הערכה פסיכולוגית נוספת. בעשר וחצי הייתה לי שיחה ארוכה בזום עם ד"ר אשכנזי. בסופה, היא הודיעה לי שהיא מאשרת לי לתרום.
"בוועדה הזכירו לי שיש לי תינוקת בת שנה ותשעה חודשים ושאם יהיה סיבוך, אני עלולה להיות מאושפזת חודשיים. עניתי להם שיש הורים שנוסעים לכמה שבועות לחו"ל"
ביום שני נסעתי שוב לבית החולים, לפגישה עם רופא. הוא עבר על הבדיקות ואישר שאני כשירה לניתוח. למחרת, ביום שלישי, נסעתי לירושלים, למשרד הבריאות, לעבור ועדה. חמישה אנשים ישבו מולי וירו עליי שאלות. הם ניסו להפחיד אותי עם סיכונים והשלכות של הניתוח, הזכירו לי שיש לי תינוקת בת שנה ותשעה חודשים ושאם יהיה סיבוך, אני עלולה להיות מאושפזת חודשיים. עניתי להם שיש הורים שנוסעים לכמה שבועות לחו"ל ומשאירים את הילדים אצל סבא וסבתא. אמרתי להם שיש לי משפחה גדולה ושהילדים יהיו עטופים. חברי הוועדה איחלו לי בהתרגשות 'בהצלחה'.
ברביעי בערב התאשפזתי. בעלי העביר איתי את הלילה בבית החולים. כשהגעתי, אמרו לי: 'אוי, לא בדקנו בכלל אם את בהיריון'. עשו לי בדיקת היריון. זה היה משעשע. הצלחתי לישון היטב, אני לא בן אדם פחדן באופיי. העירו אותי בחמש וחצי בבוקר, ורק בכניסה לחדר הניתוח התחלתי להתרגש. ביקשתי מהצוות שיצלמו לי את החלק שמוציאים לי מהכבד, שאדע מה הוציאו ממני. הם עשו את זה.
את היממה הראשונה והכואבת מאוד שלאחר הניתוח העברתי בטיפול נמרץ. רק כשיצאתי מהניתוח, בעלי התקשר להורים שלו ולהורים שלי וסיפר להם על מה שעשיתי. רצינו לחסוך מהם את הדאגה. אמא שלי הגיבה ב'אתם לא נורמליים. איזה מרגש. כל הכבוד'".
ההורים של התינוק הגיעו לבקר אותי שלושה ימים לאחר הניתוח. הם היו מלאים בהכרת הטוב ואמרו לי שזה הבן שלי מעכשיו. אמרתי להם 'אני אהיה הדודה'. כשקצת התאוששתי והייתי מסוגלת לקום מהמיטה ולצאת מבית החולים, הלכתי לאט־לאט, עם עצירות בדרך, לבקר את התינוק ב'שניידר' הסמוך. הרופא שלו סיפר לי שהכבד נקלט ושתפקודי הכבד שלו השתפרו. ביקשתי להשתחרר עוד לפני שחלף השבוע, הסברתי לצוות שבבית ארגיש טוב יותר והם אפשרו לי. בעלי בא לאסוף אותי עם שישה מילדינו. לא ראיתי אותם שבוע והתגעגעתי אליהם.
מאז מצבי הולך ומשתפר, חזרתי ל־90% מהכוחות שלי. אני בקשר עם הוריו של התינוק, הוא עדיין מאושפז. אמא שלו התקשרה אליי בשיחת וידיאו והראתה לי אותו מחייך ומשחק. כשהוא ישתחרר מבית החולים, אני מתכננת לערוך אצלנו בבית סעודת הודיה משותפת וחגיגית".
שורה תחתונה: "בהתחלה לא רציתי לפרסם את העובדה שתרמתי, אבל אז הבנתי שזה יעלה מודעות לתרומת איברים. מעבר לזה, בימים כאלה, זה יכול לחזק את עם ישראל לראות שיש טוב. לא משנה מה הדעות הפוליטית שלנו, איך אנחנו נראים ומה צבע העור שלנו, אנחנו אחים".
