סיפורה של דפנה גולן ינאי (59), גרושה ואם לשניים, אמנית קסילופונים וכלי הקשה, גרה בפתח־תקווה.
"נולדתי חודש אחרי שאבא שלי נפטר. ההורים שלי חיכו עשר שנים כדי להביא אותי לעולם, הם רצו קודם להסתדר מבחינה כלכלית, ועד שסוף־סוף הם מצאו לי מקום בחיים שלהם, אבא שלי לא זכה לגדל אותי. הוא נפטר בגלל טרומבופלביטיס (דלקת ורידים).
כשאמי, יהודית, ישבה שבעה על אבי, נפטרה גם אמא שלה, זהבה סלומון (שהייתה נכדתו של יואל משה סלומון, ממייסדי פתח־תקווה, הזכור מהבלדה שכתב יורם טהרלב וששר אריק איינשטיין). בחודש הזה, שנע בין השמחה על לידתי לעצב הגדול על מותם של בעלה ואמה, היה לאמא שלי קשה ביותר. עברנו לגור עם סבא שלי, שגם הוא נשאר לבד.
אמא שלי נישאה בשנית כשהייתי בת שנתיים וחצי. בעלה היה אלמן עם שלושה ילדים, עזבנו את פתח־תקווה ועברנו לגור איתם בקריית־אונו. הרגשתי שהבעל של אמא שלי לא אוהב אותי כמו את האחים שלי ולא מתייחס אליי כמו שהוא מתייחס אליהם, אבל לא ידעתי שהוא לא אבי הביולוגי ושהם לא אחיי. אבי החורג לא רצה שאדע את האמת, ולא היה קשה להסתיר אותה ממני כי אבי הביולוגי היה ניצול שואה ולא הייתה לו משפחה (רק כעבור שנים גיליתי שיש לו אח ביוגוסלביה ואפילו פגשתי אותו).
"אבי החורג לא רצה שאדע את האמת. הגילוי היה מטלטל, אבל אחרי השוק הראשוני הרגשתי הקלה גדולה, אפילו לא בכיתי"
כשהייתי בת 11 אמא שלי חלתה בדלקת ריאות קשה וחשבה שהיא עומדת למות. לכן היא החליטה לגלות לי את הסוד. הגילוי שאבי הוא בעצם לא אבי היה מטלטל, אבל אחרי השוק הראשוני הרגשתי הקלה גדולה, אפילו לא בכיתי. אחרי שנה הוא נפטר מסרטן, וגם אז לא בכיתי.
אחרי השבעה המשפחה התפרקה.
מבית עם שני הורים ושלושה אחים נותרנו רק אני ואמא, ועברנו לגור בגני־תקווה. יצאנו מהבית עם מזוודה ועם הפסנתר שאמא שלי קנתה מהם. ניגנתי מגיל חמש וחצי, התחלתי אחרי שראיתי את האחים שלי לומדים לנגן וביקשתי גם.
כשהייתי בת תשע התחלתי ללמוד גם כלי הקשה והצטרפתי לתזמורת הנוער של קריית־אונו. המורה לתופים נתן לי לנגן סולו בקסילופון והצלחתי מאוד, ומאז אני והקסילופונים לא נפרדים. בתיכון למדתי בתלמה ילין, והמלגות שקיבלתי מטעם קרן שרת אפשרו לי ללמוד אצל טובי המורים. שירתי בתזמורת צה"ל, וכבר כשהייתי חיילת עשיתי תואר ראשון באקדמיה למוזיקה בתל־אביב. בהמשך עשיתי גם תואר שני, וסיימתי בהצטיינות.
ניגנתי בתזמורות הכי טובות בארץ, בפילהרמונית, בתזמורת הקאמרית הישראלית, בתזמורת של האופרה ובתזמורות סימפוניות. כל השנים הייתי סולנית, אבל לא פתחתי את הפה. היה לי פחד קהל בגלל שבבית לא נתנו לי לדבר. בכל פעם שרציתי לספר משהו, אחד הבנים היה משתלט על השיחה ואני שתקתי וברחתי לפסנתר. דיבור בפני קהל היה בשבילי פחד מוות.
לפני כעשור מצאתי את עצמי בלי עבודה, וכדי להתפרנס החלטתי ליצור מופע משלי. זו הייתה הפעם הראשונה שנאלצתי להתגבר על הקושי הגדול שלי לדבר מול קהל. לשמחתי הצלחתי, ומאז אני חורשת את הארץ עם שלושה מופעים שונים ("האהבות שלי", "גבר ואישה" ו"גבר, אישה, כלי הקשה", שבו אני מנגנת על קסילופונים וכלי הקשה, בליווי גיטרה. המופע הקרוב יתקיים ב־16.5.22 בראש־העין).
מתוך הבנה של הממד התרפויטי שיש במוזיקה החלטתי ללמוד אימון. עם השנים פיתחתי שיטת טיפול בשם 'מוזיקואוצ'ינג': אימון אישי וקבוצתי בשילוב נגינה על כלי הקשה, שאינם דורשים ידע מוקדם. אפשר לנגן על כלי הקשה גם בלי ללמוד, והדברים הכי חבויים של הנפש יוצאים באמצעות הנגינה".
שורה תחתונה: "העוצמה של המוזיקה נתנה לי את העוצמה לחיים".
פורסם לראשונה: 09:01, 12.05.22
