כשכתבה את השיר "יש לך אותך" לילדת הפלא מיקה משה, לימים פיינליסטית ב"הכוכב הבא לאירוויזיון", הודיה חיוט (39) מקריית־שמונה לא תיארה לעצמה שהשיר יהפוך לקעקוע נפוץ בקרב נשים שרצו להזכיר לעצמן כל יום שלא משנה מה, תמיד יש להן את עצמן. אחת מאותן נשים היא ליאת, אשתו של המאמן האולימפי אורן סמדג'ה ואמו של לוחם המילואים סמ"ר עומר סמדג'ה ז"ל שנהרג בעזה בחודש יוני, שעשתה את הקעקוע אחרי שגילתה שבנה האהוב הקדיש לה בכל בוקר במילואים את השיר הזה. "הוא פשוט שלח לי מסר בידיעה שאזדקק לזה", סיפרה בעבר.
השיר, שהלחין אלנתן שלום, יצא בספטמבר 2020 בביצוע משותף של מיקה משה ומירי מסיקה, שהייתה המנטורית שלה בתוכנית "בית ספר למוסיקה", ולא התקבל בזרועות פתוחות. ברדיו מיעטו להשמיע אותו. אבל לאט־לאט המילים של חיוט חלחלו ללבבות, ושנה וחצי אחרי יציאתו כבר נהפך השיר להמנון העצמה נשי. בעקבות זאת שתי הזמרות החליטו לצרף לו קליפ עם צילומים שקיבלו ובהם קעקועים הנושאים את הכיתוב "יש לך אותך" בכל מיני חלקי גוף של נשים. "זאת הייתה הפתעה גדולה, השיר הזה גדול מסך חלקיו, הוא גדול מאיתנו באלף מידות, אנחנו בכלל לא מעכלים את כל מה שקורה איתו", אומרת חיוט.
איך נולד השיר?
"אחרי כמה שנים שבהן שלחתי סקיצות של שירים למלחינים וניסיתי להגיע לאמנים, פתאום זה הגיע אליי עד לדלת. ההורים של מיקה, שגרים לידי בכפר־בלום, פנו אליי שאכתוב לה שיר אחרי שהיא סיימה את 'בית ספר למוסיקה'. בשנייה הראשונה אמרתי, 'מה אני כבר יכולה לכתוב לילדה בת 12?', אבל תודה לאל שמשהו בי רצה לנסות. אני ואלנתן, השותף שלי - שהלחין בין היתר גם את 'אמא אם הייתי' של חנן בן ארי, 'פוחד עלייך' של מירי מסיקה ו'קחי לך' של ריטה - הסכמנו שאנחנו רוצים לכתוב למיקה שיר צידה לדרך. הסתובבתי עם זה כמה ימים, שאלתי את עצמי מה אני הייתי רוצה שיגידו לי בתור נערה, וככה נולד המשפט 'יש לך אותך'. דיברתי לעצמי דרך השיר הזה, ומכאן הפזמון - 'לכי עכשיו לזרוח כמו שמש, יש לך כנפיים, תעופי רחוק' - נכתב מהר מאוד. זה שיר שנכתב בדמעות, בכיתי את המילים האלה".
איך מירי מסיקה נכנסה לתמונה?
"באמצע הקלטת השיר באולפן של אלנתן, מירי נכנסה לעבוד על שיר אחר בכלל, וכשהיא שמעה את מיקה היא אמרה, 'אני לא יודעת איך, אבל אני חייבת להיות חלק מזה'. עם מירי פתאום זה הפך לשיר שנוגע בכל אישה הנושאת בתוכה ילדה בת 12 שצריכה שיגידו לה 'יש לך אותך'".
תיארת לעצמך שהשיר יתפוס כל כך?
"הרגשנו שזה שיר חזק שיכול להצליח, אבל לא תיארנו לעצמנו את הממדים. הרי הרדיו לא קיבל את השיר בהתחלה, הוא הצליח בשטח, ורק אז הרדיו הצטרף לחגיגה. השיר עשה דרך ועבר מלב ללב, אבל במלחמה פתאום קרה איתו משהו אחר. השיר הזה אוחז בשני הקצוות הלכאורה מנוגדים של החיים והמוות. עד המלחמה זה היה שיר העצמה לנשים, שיר בת מצוות כזה, ופתאום במלחמה התחילו לשיר אותו בלוויות ומצטטים אותו על מצבות. איזה דבר ענק זה שאותו טקסט מדבר גם על החיים וגם על המוות בו־זמנית".
כאישה דתייה, מה חשבת על הקעקועים?
"אלנתן ואני שנינו דוסים, צחקנו שאנחנו מקווים שיקבלו אותנו לגן עדן עם כל הקעקועים האלה שעשו בגללנו. יש כל כך הרבה סיפורים סביב השיר, מירי קיבלה הודעות מנשים שהיו סגורות בממ"ד בעוטף שעות ארוכות, וכל מה שהחזיק אותן זה המנטרה הזאת 'יש לך אותך'. גם חטופות שחזרו מהשבי סיפרו שזה היה השיר שלהן שם, ואני כל הזמן מתפללת שאולי השיר הזה מחזיק שם את יתר החטופות ונותן להן כוח".
מתי התחלת לכתוב שירים?
"עוד כשהייתי ילדה, בספר המחזור של כיתה ו' כתבו עליי שבעתיד אהיה משוררת. אהבתי מאוד לשיר ולנגן, אבל למען האמת לא חשבתי שאוכל להתפתח בתחום. כשהתחתנתי ויצאתי ללימודים, די זנחתי את זה מתוך מחשבה שלא באמת יהיה לי מה לעשות עם זה ושזה לא תחום שאפשר להתפרנס ממנו, בטח לא במגזר הדתי של לפני 20 שנה. גם חשבתי שלא אצליח לשלב את זה עם אימהות ומשפחה. אבל אחרי הלידה של בני השלישי משהו בי התגעגע לזה, כל לילה הלכתי לישון עם חור בלב. בגיל 32 החלטתי לחזור לתחום, נרשמתי לקורס פזמונאות של נועם חורב שנתן לי הרבה כלים, כי פזמונאות דורשת מיומנות וכלים ייחודיים, ומשם התחלתי להתחבר לתעשיית המוזיקה".
איך קיבלו אותך?
"יש המון תקרות זכוכית שהייתי צריכה לשבור בדרך, כי בסוף אני אישה, מזרחית, דוסית, שגרה בפריפריה, וסליחה על הסטריאוטיפים, אבל הייתי עוף מוזר. זמרים מגיעים לאולפן ומופתעים לפגוש אותי, רואים את כיסוי הראש ושואלים איך הגעתי לזה".
תחזרי יום אחד לשיר בעצמך?
"אני לא שוללת כלום. לא על במה, אבל אולי אקליט יום אחד".
ילדות קשוחה וחזרה לצפון
חיוט, מרצה לפסיכולוגיה בחוג לחינוך ובחוג ללימודים רב־תחומיים במכללת תל־חי ובמכללת שאנן בקריות, נולדה וגדלה בקריית־שמונה למשפחה דתית־לאומית. בגיל 18 התגייסה לשירות לאומי כקומונרית בסניף בני עקיבא ביישוב שלומי, שם הכירה את בעלה עמי (41), יליד שלומי, היום מנהל האולפנית לבנות בקריית־שמונה. לשניים נולדו ארבעה בנים: יהונתן (15), נריה (13), אראל (9) ואורי (שנתיים). "עמי חטף אותי, מי בכלל היה בכיוון לזוגיות? הייתי ילדה", היא צוחקת. "הוא היה אז חייל, פעיל חברתי שנלחם להשאיר את הצעירים בשלומי, כי הייתה בריחה מסיבית למרכז. זכיתי פעמיים, קודם כול בו כי הוא החיים שלי והסלע שלי, ושנית, כי לא הייתי צריכה לעבור את כל הסיפור של הדייטים והפגישות, זה נחסך ממני. התפתחנו ביחד, אחרי החתונה גרנו בבנימין ולמדנו בירושלים, אבל הגעגוע הביתה לקריית־שמונה החזיר אותנו אחרי כמה שנים למרחב הטבעי שלנו בצפון. הגענו לעיר שהולכת ומזדקנת, עם הגירה שלילית גדולה, גם אני בעצמי הבטחתי לעצמי כשיצאתי לשירות הלאומי שאני לעיר הזו לא חוזרת, כי בשביל לחיות חיים נורמליים אני צריכה לברוח מכאן. גדלתי בחוויה שקריית־שמונה היא מקום כושל ושמי שרוצה להצליח צריך להגיע למרכז. זו עיר שעברו בה יותר ממיליון איש כתחנת מעבר ולא תקעו בה יתד".
"יש המון תקרות זכוכית שהייתי צריכה לשבור בדרך, כי בסוף אני אישה, מזרחית, דוסית, שגרה בפריפריה. זמרים מגיעים לאולפן ומופתעים לפגוש אותי"
איך היה לך לגדול במקום כזה?
"חוויתי שם ילדות קשוחה. בילדותי לא היו אזעקות וגם לא הייתה כיפת ברזל, הטילים הגיעו פרום נו וור. נשבעתי לעצמי שאני לא אגדל ככה את הילדים שלי. אחרי היציאה מלבנון, קריית־שמונה התחילה להרים את הראש, ואז פרצה מלחמת לבנון השנייה ושוב חזרנו אחורה".
ועכשיו זה קורה לכם שוב.
"אני רואה את התמונות ולא מאמינה. אחרי לבנון השנייה לקחנו על עצמנו כאידיאל להחיות מחדש את המקום הזה. הקמנו קהילה צעירה במטרה להחזיר את הצעירים הביתה ולהביא משפחות חדשות איכותיות ומשכילות, כי אם כולם יעזבו, אז מה יישאר פה? הקמנו קהילה של 200 משפחות, חלקם בני המקום וחלקם עברו לעיר ממקומות אחרים, ועכשיו הקהילה הזאת התפזרה. באיזשהו שלב נכנסתי לפוליטיקה במטרה למנף את האזור. אחת המשימות המרכזיות שעמדו לנגד עיניי הייתה איך להפוך את התעשייה בגליל למשימה לאומית, כי זה לא רק הסיפור שלנו. הגליל הוא סיפור לאומי של כולנו. הצטרפתי ל'הימין החדש' בראשות נפתלי בנט ואיילת שקד, אבל לא עברנו את אחוז החסימה ובזה זה נגמר. בבחירות האחרונות כששקד רצה לבד לכנסת, היא פנתה אליי שאכנס לרשימה שלה, אבל רציתי להתמקד בעשייה למען הצפון".
את עוד שוקלת לחזור לפוליטיקה?
"אומר לך בכנות, הפוליטיקה גבתה ממני מחירים שהיה לי קשה לשלם, אז כנראה שבזה תם הפרק".
מהמלון לחריש מחריש ליקיר
איך שהתחילה המתקפה על העוטף ב־7 באוקטובר, כשגבול הצפון עוד היה שקט יחסית, חיוט ידעה שהיא צריכה להסתלק משם עם ילדיה בהקדם. "אני ילידת קריית־שמונה ואני מכירה את הלך הרוחות", היא אומרת. "אני כנראה בפוסט־טראומה מילדות, כי החרדה מוציאה ממני גרסה לא טובה של עצמי, אז לקחתי את הילדים ונסעתי לחברים בחיפה. ביקשתי מהם לקחת קצת בגדים, והם שאלו אם לקחת גם בגד לשבת. אמרתי, 'מה, עד שבת? רק יום ראשון היום'. אף אחד לא דמיין שזה הולך להיות כל כך ארוך. יצאנו לכמה ימים עד שהעניינים יסתדרו ולא חזרנו מאז. ביום בהיר אחד כל החיים הקודמים שהיו לנו פשוט התפרקו, ואיבדנו שליטה על החיים שלנו".
"יש לי רגשות אשם על זה שאני בונה חיים חדשים ולא שומרת אמונים לבית שלי, למקום שאני רוצה לחזור אליו"
מתי עברתם למלון?
"יצאנו מהבית על דעת עצמנו, החברים שלנו פתחו מיד את הבית שלהם, אבל אחרי שבוע זה נהיה קשוח – שתי משפחות באותו בית, אז עברנו לדירה של משפחה שהגבר יצא למילואים והאישה עזבה עם הילדים להוריה. היינו אצלה שבוע, ואז הוכרז פינוי רשמי של המדינה ועברנו למלון 'קדם' בטירת־כרמל. זה מקום מהמם עם צוות מקסים ומסור שפתח את הלב, אבל היינו בלי הקהילה שלנו".
למה?
"ההחלטה על פינוי קריית־שמונה התקבלה בחטף והתרחשה כל כך במהירות, שהפינוי נעשה בצורה מפוזרת ולא לפי קבוצות או קהילות. קבוצה גדולה מהקהילה שלנו ירדה לגוש עציון ולנו זה פחות התאים, פחדתי להגיע לשם. קיבלנו הודעה להתפנות למלון דירות בשכונת פלורנטין, וגם לשם לא רציתי להגיע כי בתל־אביב עדיין היו אזעקות. מצאנו את עצמנו לבד והחלטנו להצטרף לקהילה של מושב ישע בעוטף שהגיעה לטירת־כרמל. היינו שם כמעט שלושה חודשים".
"יש כל כך הרבה סיפורים סביב השיר, מירי קיבלה הודעות מנשים שהיו סגורות בממ"ד בעוטף שעות ארוכות, וכל מה שהחזיק אותן זה המנטרה הזאת 'יש לך אותך'"
למה עזבתם את המלון?
"הרגשנו שזה כבר לא בריא לנו כמשפחה. כשהגענו המלון היה די מלא, אז קיבלנו שני חדרים בשני קצוות של המסדרון וכל לילה הייתי צריכה להתרוצץ, וכל הזמן הזה להיות חזקה ולשדר שהכול בסדר. הזוגיות איבדה את המקום שלה, וגם אין חיי משפחה נורמליים. איבדנו את הגבולות עם הילדים, הייתה אווירה שקשה לשמור בה על סדר ויציבות. החלטנו לעבור לדירה, אבל היה קשה למצוא דירה שבעליה יסכימו לחתום על חוזה זמני. בסוף מצאנו דירה ביישוב חריש, והדבר הראשון שעשיתי בה היה להפעיל מכונת כביסה ולהעמיד סיר של מרק קובה. כל כך רציתי בית, וזה היה הכי סימבולי. אני זוכרת שיום אחד קראתי לבן שלי, שאלתי אותו איפה אתה, והוא אמר לי 'בלובי'. לקח זמן לחזור למושגים של בית".
איך הרגשתם בחריש?
"לא ממש הצלחנו להתאקלם, אנשים שם לא הבינו מה אנחנו עוברים, התייחסו לזה כמו לרילוקיישן והתעלמו מתחושת התלישות. הגענו לדירה ריקה, לא היו לי כלים, ריהוט וצעצועים לילדים, יומיים אחרי שהגענו מישהי מוועד ההורים בבית הספר כתבה לי בווטסאפ 'ברוכים הבאים', ואמרתי 'איזה כיף שמישהו מתייחס' אבל בהמשך ההודעה הייתה קצת מאכזבת. היא ביקשה שאסדיר את התשלום לוועד למשך השנה, ואני אפילו בלי מיטות לילדים. אני לא שופטת, בדיעבד אני חושבת שאנשים לא הבינו את הצורך. חיכינו שיזמינו את הילדים לשחק אחר הצהריים, זה בעיקר מה שהייתי צריכה. רציתי שיהיה להם מרחב יותר נעים של בית מאשר הבית הריק שלהם, אבל זה לא קרה. באיזשהו שלב הבאנו דברים מהבית, למשל את הסלון, פינת האוכל וארגז עם כלי מטבח וקצת צעצועים וספרים. מוצרי חשמל רכשנו יד שנייה, ומיטות וארונות קיבלנו בתרומה. בפורים ובפסח היינו לבד, וזה לא היה נעים. לפני שבועיים עברנו לישוב יקיר שבשומרון ותוך שבוע הייתה לנו חוויה מתקנת. הילדים עטופים בחברים, הדלת פה לא נסגרת, התקבלנו במאור פנים, וזה מה שהיינו צריכים".
"הדבר הראשון שעשיתי כשנכנסנו לדירה היה להפעיל מכונת כביסה ולהעמיד סיר מרק קובה. ואז שאלתי את הבן שלי איפה הוא, והוא אמר לי 'בלובי'. לקח זמן לחזור למושגים של בית"
מה עם העבודה?
"תל־חי עברה למתכונת של למידה מרחוק כי המכללה נמצאת בשטח אש, כך שלימדתי מרחוק. למכללת שאנן שבקריות נסעתי חלק מהזמן וחלק מהזמן לימדתי מרחוק. השנה תל־חי עברה זמנית לקמפוס בדרום תל־אביב, ושם אלמד גם פרונטלית ואשלב עם למידה מרחוק. בעלי, שמנהל את האולפנית בקריית־שמונה, חרש את הארץ, הסתובב בין המלונות כדי לראות שכל התלמידות שלו וכל הצוות בסדר".
מה הכי קשה לך?
"הגעגועים הביתה, לעיר, לקהילה. אנחנו בעצם מחזיקים בשתי מערכות חיים, אנחנו חיים את העבר ומחכים לחזור אליו, מצד שני אנחנו לא רוצים להיתקע שם כשאנחנו כבר נמצאים במקום אחר. אנחנו חיים כל הזמן על התפר, לא פה ולא שם, לא שייכים לשום מקום. רשמנו את הילדים למסגרות חדשות שאנחנו לא מכירים, בעיר שאנחנו לא מכירים, והלב שלנו במקום אחר. קניתי חולצות בית ספר לילדים עם דמעות בעיניים. יש לי רגשות אשם על זה שאני בונה חיים חדשים ולא שומרת אמונים לבית שלי, למקום שאני רוצה לחזור אליו. אבל יצא מזה גם טוב, לאורך כל השנה הזאת עברנו שינוי מאוד גדול בתפיסה של המושג בית. למדנו לבנות את הבית בתוכנו, לסחוב אותו על הגב ולעשות לנו בית בכל מקום, וזאת אחת המתנות שקיבלנו מכל הטרלול הזה שאנחנו חיים בו".
