קיצור הפרקים הקודמים: חופית נוני (35) נולדה לזוג הורים נרקומנים, אושפזה כשהייתה תינוקת כמה פעמים בעקבות כוויות קשות (הוריה היו מניחים עליה את הכפית שחיממו איתה את הקוקאין), והועברה לאימוץ בגיל ארבע אחרי שהוריה שפכו עליה מים רותחים ונדרש לבצע בה ניתוח להשתלת עור בחזה. אחרי האימוץ פיתחה הפרעות אכילה, בגיל 12 אושפזה במחלקה ייעודית, ואחרי שניסתה להתאבד, הועברה במשך שנים בין מחלקות פסיכיאטריות לפנימיות של נוער בסיכון, ובין לבין המשיכה לנסות לשים קץ לחייה.
בגיל 18 הגיעה למשקל של 120 קילו. "הפסקתי עם ניסיונות ההתאבדות כי הבנתי שרוב הסיכויים ששוב לא אצליח ושסתם יכניסו אותי לאשפוז פסיכיאטרי", סיפרה בכתבה שהתפרסמה ביולי 2022. "מצד שני, הייתי חיה־מתה. לא היו לי שאיפות בחיים. על אהבה וזוגיות בכלל לא היה מה לדבר. מעבר למשקל, כל הגוף שלי היה מלא צלקות וחתכים, בין אם זו הצלקת המכוערת על החזה שקיבלתי מהוריי הביולוגיים, או חתכים שאני חתכתי את עצמי. לא הרגשתי נשית, היה לי ברור שאף אחד לא ירצה אותי".
בגיל 23 החלה לסבול גם מקשיי נשימה והתבשרה שהיא חולה ב"סרקואידוזיס", מחלת ריאות כרונית שחייבה אותה ליטול סטרואידים שגרמו לה להשמין עוד יותר. כעבור שנה וחצי, עקב מחלתה ומצבה הנפשי, הגיעה למשקל שיא של 174 קילו. הדיכאון החמיר, הגוף התקשה לזוז, והיא חדלה לצאת ממיטתה שבדירתה הקטנה בתל־אביב, שאותה שכרה בעזרת קצבת הנכות שקיבלה.
עד שהחליטה לקחת את עצמה בידיים. "פתאום הייתה לי הארה", סיפרה בכתבה. "אמרתי לעצמי 'ככה את לא תמותי, את רק תמשיכי לסבול. אז או שאת הולכת למגדלי עזריאלי וקופצת, או שאת נותנת לעצמך הזדמנות אחרונה להילחם על החיים שלך'. בחרתי באפשרות השנייה וידעתי שבשביל לתת לחיים שלי הזדמנות, אני חייבת לרזות".
היא עברה ניתוח לקיצור קיבה, בהמשך הושתל בקיבתה בלון, ואז עברה ניתוח שרוול, עד שהגיעה למשקל של 65 קילו. אבל זו רק הייתה תחילת הדרך להחלמה. היה עליה להסיר עודפי עור ובעיקר לשקם את הביטחון העצמי שלה ולהרגיש שהיא ראויה לזוגיות. משפט הסיום בכתבה היה: "היום אני יודעת שהדבר הכי חשוב זה ללמוד לאהוב את עצמי ונכונה לי דרך ארוכה".
פתאום אהבה
ובכן, הפתעה, הדרך הייתה הרבה יותר קצרה ממה שאפשר לצפות. היום, שנה וחצי בלבד אחרי אותו ריאיון, היא כבר אישה נשואה ואמא טרייה לתינוק מתוק בשם מאורי. את בעלה, אביב גרינדרפר (36), טבח במקצועו, הכירה ארבעה חודשים אחרי הריאיון ב"לאשה", בנובמבר 2022.
"הייתי שואלת אותו 'מה אתה אוהב בי?', 'איך אתה נמשך אליי?'. כשאת לא אוהבת את עצמך קשה לך להבין איך מישהו אחר יכול לאהוב אותך"
"כחלק מהטיפול בעצמי ובניסיון לצאת מהבדידות שלי הצטרפתי לקבוצת פייסבוק של סובלים מפוסט־טראומה", היא מספרת. "חשבתי שזה יהיה רעיון טוב לעבור לגור בדירת שותפים, עם אנשים שמתמודדים פחות או יותר עם אותו דבר. כך גם אוכל להרחיב את המעגל החברתי וגם נוכל להרים אחד את השני. פרסמתי בקבוצה פוסט שאני מחפשת שותפים. אביב הגיב לי לפוסט, התחלנו להתכתב, אבל ההתכתבות נעצרה, בעיקר כי במקור כיוונתי למצוא שותפה וקצת הפחיד אותי לגור עם שותף".
ואז?
"חלפו ארבעה חודשים, לא מצאתי שותפה, והדיכאון רק התגבר. בדיוק אז מנהלי הקבוצה של הפוסט־טראומה הודיעו שהם עורכים לחברים מפגש פרונטלי. הלכתי למפגש וראיתי את אביב, אבל לא דיברנו. בדיעבד הבנתי שהוא התבייש לפנות אליי בדיוק כמו שאני התביישתי לפנות אליו. זמן קצר אחרי המפגש החלטתי להתגבר על חוסר הביטחון ולכתוב לו הודעה. שיננתי לעצמי את מה שלימדו אותי בטיפול הפסיכולוגי: שאני חייבת ליזום ולדבר. לא לפחד מההשלכות. כתבתי לו: 'היית במפגש, לא?', הוא ענה 'נכון', ואחרי התכתבות קצרה עברנו לטלפון. שוחחנו משש בערב עד שתיים לפנות בוקר. זה היה מטורף. היה חיבור שאי־אפשר להסביר. בסוף השיחה קבענו להיפגש למחרת, אבל עדיין לא חשבתי עליו בכלל כאופציה רומנטית".
למה?
"כי לא האמנתי שמישהו יכול להסתכל עליי בצורה כזו. יותר מכול רציתי חברים וגם זו הייתה מטרה מספיק גדולה בשבילי. קבענו שאביב יגיע אליי לדירה, ולפני שהוא בא, חששתי מאוד. פחדתי שלא אהיה מסוגלת לדבר איתו פנים מול פנים. אבל מרגע שהוא נכנס הוא היה מאוד חברותי והקל עליי להיפתח. דיברנו שעות, כל אחד סיפר את סיפור חייו, וצללנו לעומקים מטורפים. ואז בשלב מסוים התחלנו להתקרב גם מבחינה אינטימית. הוא ליטף אותי, נישק אותי. בהתחלה לא האמנתי שזה אמיתי. שיש מישהו שאני נמשכת אליו, פנימית וחיצונית, שמרגיש אותו דבר כלפיי. אחרי שהוא הלך המשכנו להיפגש מדי יום. בשבועות הראשונים עדיין הייתי חסרת ביטחון. הוא אמר לי משפטים כמו 'נכנסת לי ללב', 'אני אוהב אותך', וכל הזמן אמרתי לו: 'בבקשה אל תגיד לי סתם, אל תפתח לי ציפיות'".
לאביב היו מערכות יחסים קודמות?
"כן. הוא היה גרוש בלי ילדים".
איך הוא הצליח להפיג בך את הפחדים?
"הייתי שואלת אותו: 'מה אתה אוהב בי?', 'מה אתה רואה בי?', 'איך אתה נמשך אליי?'. כשאת לא אוהבת את עצמך קשה לך להבין איך מישהו אחר יכול לאהוב אותך. אבל הוא כל הזמן אמר לי שהוא הרגיש כלפיי חיבור כבר מההתכתבות הראשונה שלנו בפייסבוק. הוא הצליח לגרום לי להרגיש אהובה ועטופה לא רק במילים אלא גם במעשים. עד שבסופו של דבר הצלחתי באמת להתמסר וליהנות ממה שיש בינינו. העובדה ששנינו עברנו דברים קשים בחיים, ללא ספק מאוד הקלה ותרמה. ככה אפשר להבין יותר אחד את השנייה ולבוא ממקום של הזדהות ולא ממקום של רחמים".
פתאום היריון
זמן קצר אחרי תחילת הזוגיות גילתה נוני שהיא בהיריון לא מתוכנן. בעוד שבן זוגה שמח והתלהב מהחדשות, היא מספרת שהייתה לחוצה מאוד. "זה אמנם היה החלום שלי, אבל הכול קרה מהר מדי, וכשאת עדיין לא מרגישה שלמה עם עצמך, את תוהה איך תוכלי להביא ילד. איזו אמונה תיתני לו בעולם, כשאת בעצמך מתקשה לתת אמון בעולם? פחדתי להעביר לילד את השריטות שלי. אבל אביב ואני דיברנו והבנו שיחד נחזק אחד את השנייה ושהילד ייצא מחוזק בזכות האהבה שלנו. אני מרגישה שלבעלי יש חלק גדול בריפוי שלי. בזכותו הבנתי שאני לא צריכה לקבל מהחיים רק מהלומות, שאני יכולה לקבל גם מתנות".
אולי גם חששת שההיריון ישפיע על המשקל שלך?
"ברור. הייתי בחרדה עצומה. חששתי שזה יחזיר לחיי את דפוסי האכילה הישנים והלא בריאים שלי. אבל גם כאן אביב מאוד עודד אותי. זכיתי בגבר אוהב ומפרגן. הוא אמר: 'גם אם את תאכלי יותר וגם אם תשמיני, הכול יהיה בסדר. לא משנה לאיזה משקל תגיעי, אני תמיד אהיה כאן איתך'. לשמחתי, לא העליתי הרבה במהלך ההיריון. רק שבעה קילו".
מדהים.
"כרגע אני שוקלת 69 קילו. בהחלט משקל מצוין בהתחשב בעובדה שאני רק חודש אחד אחרי לידה. מצד שני, דווקא אחרי שילדתי, יותר קשה לי לשמור על אכילה נכונה. בגלל הטיפול בתינוק יש לי פחות זמן לבשל לעצמי אוכל בריא. אני יותר מנשנשת. אבל אני משתדלת לא להילחץ מזה יותר מדי. עדיין יש לי אישיו עם המשקל, אבל אני אומרת לעצמי שזה זמני ושאחזור לתלם".
לאחר שגילו שהם בהיריון, גרינדרפר הציע נישואים במהלך טיול רומנטי בטיילת של יפו. הם נישאו ביולי 2023 בחתונה מצומצמת. לבנם, כאמור, בחרו לקרוא מאורי. "ממש לפני הלידה שלו חגגנו את חנוכה", מספרת נוני. "אני זוכרת שהסתכלתי על הנרות ואמרתי לעצמי: 'הילד בתוכי הוא האור שלי. אחרי כל השנים הקשות והחשוכות זכיתי סוף־סוף לאור".
ועכשיו באמת אפשר לסיים את הכתבה בנימה אופטימית.
"לגמרי. הגשמתי את כל מה שחלמתי עליו. היום אני חיה את החלום ורק רוצה להמשיך ליהנות ממנו. אני גם לא מתמרמרת על העבר. נכון שהרבה ממה שקרה בחיי קשור לנסיבות שבהן נולדתי, אבל היום אני יודעת שאם לא הייתי עוברת את כל מה שעברתי, גם לא הייתי יכולה להיות כל כך מסופקת וכל כך להכיר תודה על מה שיש לי עכשיו".
