אורה מורג לא בבית. הקדמתי ברבע שעה לריאיון שקבענו אצלה, ואני מוצאת את עצמי ממתינה לה, ישובה על כיסא בחצר הבניין. בינתיים אני מעלעלת בספר מתוך ספריית הרחוב, "פחד גבהים" מאת אריקה ג'ונג, שיצא לפני כ־50 שנה ועורר בזמנו סנסציה בגלל העיסוק במיניות נשית. הרבה דברים השתנו מאז, אני חושבת לעצמי. כשמורג מופיעה, בשעה היעודה, היא מסבירה: "הייתי בביקור אצל בעלי הראשון, אביו של בני הבכור. אני מבקרת אותו בקביעות, אחת לשבוע. היום ישבתי לידו וקראתי לו מספר של דיימון ראניון". מפתיע לשמוע תיאור כזה כשמדובר על האיש שאותו עזבה עשרות שנים קודם לכן בגלל אהבה לגבר נשוי שאיתו ניהלה רומן סוער.
זו רק דוגמה אחת לניגודים בחיייה של מורג, סופרת פורייה ואהובה שכתבה עשרות ספרי ילדים ונוער ("בעקבות הבית הנעלם" זכה בפרס זאב, "המרגל שבא מן הים" זכה בפרס אקו"ם, השיר "קלרה אפרסק" בביצוע גלי עטרי). היא מעידה על עצמה שהיא עושה מה שבא לה, בלי להתחשב בשבבים שנופלים בדרכה, גם אם הם קרובים לה ביותר.
העילה למפגש היא "היא עוד תגיע להוליווד", אוטוביוגרפיה שכתבה ויצאה לאור בימים אלה בהוצאה פרטית. ב־458 דפי הספר, שכתוב כיומן, היא שוזרת את סיפור חייה שמעורר התפעלות בשל הדמיון, היצירתיות והדחף הבלתי ניתן לריסון שמביאים אותה לשיאים, אבל לפעמים גם גורם אי־נוחות בשל הצדדים הפחות נעימים המתגלים בה. עם זאת, אי־אפשר שלא להעריך את העובדה שהיא אינה עושה הנחות לעצמה ואינה מתנחמדת אלא מציבה לעצמה מראה שאינה מייפה אותה.
הבנתי שאני "הפצצה הבלונדינית"
מורג, אמא לשניים וסבתא לשתיים, ילידת 1942 שמתגוררת היום בתל־אביב, גדלה בבת גלים שבחיפה לאם ילידת רומניה ולאב שעלה מפולין. היא זוכרת בית שבו ההורים מסוכסכים, אבא שחוזר מעבודתו כפועל במפעל וצועק על אמא כנועה. "הבית היה לפעמים בית משוגעים, וחששתי שכל הילדים בבתים האחרים שומעים וצוחקים עליי, אך לימים התברר לי שבכל בית שם היו צעקות".
בגיל 12 ביקשה ללכת לקיבוץ, נענתה בסירוב מוחלט אך לא הרפתה. בהמשך עברו אמה, היא ואחיה הצעיר ממנה לעין־חרוד, לניסיון בן שנה, שאחריו חזרו לחיפה. "זה קו אופייני לכל חיי. כשאני נדלקת על משהו אני לא מרפה. היום, ממרום שנותיי, אני יכולה להגיד שאני גם משיגה", היא צוחקת. "בנעוריי לא היו לי שאיפות. ברגע שרציתי משהו – הגשמתי".
"הבית היה לפעמים בית משוגעים, וחששתי שכל הילדים בבתים האחרים שומעים וצוחקים עליי, אך לימים התברר לי שבכל בית שם היו צעקות"
כך, למשל, היה כשהתקבלה ללהקת הנח"ל. "בתנועת 'השומר הצעיר' שרתי, רקדתי וכתבתי מופעים, ולפני הגיוס החלטתי שאני רוצה להצטרף ללהקת הנח"ל. הוריי נטעו בי את התחושה שאני מוצלחת ונתנו לי חופש מחשבה וחופש עשייה. אבא שלי טבע את המשפט 'היא עוד תגיע להוליווד', שהפך כיום לשם ספרי - ולא היה לי ספק שאתקבל. ואכן, שמעתי מהבוחנים שאני טובה, אך גם ש'כרגע אין מקום. כשיתפנה מקום - זה שלך. תהיי בקשר'. זה חזר על עצמו שלוש פעמים. בינתיים שירתי בגרעין בקיבוץ. אחרי שנה שם סרגתי לי סוודר יפה ונדרשתי להעביר אותו לקומונה, לשימושן של כל הבנות. כשסירבתי הודיעו לי שההחלטה בידיי – סוודר לכולן או לעוף מהקיבוץ. חששתי לעזוב את החממה עם החברים, ועם זאת החלטתי לא לוותר ויצאתי משער הקיבוץ עם הסוודר. ההמשך היה מיסטי ממש.
"אחרי שנה בקיבוץ סרגתי לי סוודר יפה ונדרשתי להעביר אותו לקומונה, לשימושן של כל הבנות. כשסירבתי הודיעו לי שההחלטה בידיי – סוודר לכולן או לעוף. החלטתי לא לוותר ויצאתי משער הקיבוץ עם הסוודר"
"נסעתי למלון חיילים בתל־אביב כדי לקבל למחרת הצבה חדשה. בחדר שהוקצה לי פגשתי את חברתי נעמי, שלמדה איתי ביסודי ובכפר גלים. היא גילתה לי שהשלישית בחדר היא שרה'לה שוב, האקורדיוניסטית של להקת הנח"ל. כששרה'לה שמעה על תשוקתי להצטרף ללהקה, היא אמרה, 'מחפשים אצלנו בנות. בואי איתי מחר'. הפעם התקבלתי מיד, שירתי שנה בלהקה ומשם נפתח לי עולם הבידור. אחרי השחרור, כשביקשתי להתקבל לריוויו (מופע) מוזיקלי בתיאטרון חיפה, הגעתי עם משקפיים וקוקו אסוף בגומי של תחתונים. חיים טופול ביקש שאוריד את המשקפיים ואפזר את השיער ואז אמר, 'מי אמר שאת לא יפה?'. יופי, כנראה, צריך להוציא החוצה. מאותו רגע אמרתי לעצמי שאם הוא אומר, אז אולי אני יפה?! וכששמעתי שמדברים על 'הפצצה הבלונדינית' של הריוויו, הבנתי שמדובר בי כי הייתי הבלונדינית היחידה. הרגשתי שאמא צדקה כשאמרה לי תמיד 'את יותר מנסיכה'. מה גם שבאותה תקופה התחילו לחזר אחריי", היא מחייכת ומוסיפה: "ועם זאת עדיין לא מצאתי את הדבר המיוחד שבו אני בולטת".
"הבנתי שזה האיש שאני צריכה להתחתן איתו"
במקביל להופעותיה בחיפה ובמועדון התיאטרון בתל־אביב, למדה תיאטרון וספרות עברית באוניברסיטת תל־אביב, אז פגשה את מי שהפך לבעלה הראשון. "הוא עבד כמהנדס במשרד שאליו הגעתי להחזיר חוב למישהי. כששאל לאן אני הולכת משם ואמרתי, 'לספרייה, להתכונן למבחן בספרות'. הוא אמר, 'אני בא איתך'. מהר מאוד הבנתי שהוא איש ספר משכיל ואינטליגנטי מאוד, והתחיל בינינו רומן. אחרי שנתיים, כשהייתי בת 23 וחצי, נישאנו".
התאהבת בו?
"לא הייתי מאוהבת, אבל הבנתי בחוש שזה האיש שאני צריכה להתחתן איתו: כזה שיאפשר לי להצמיח כנפיים וייתן לי חופש טוטלי לעשות מה־כמה־מתי שאני רוצה. הוא באמת לא התערב. שיחקתי אז בהצגות, בקברט סאטירי ובמחזות זמר, וגם הולדתו של בננו תומר לא הפריעה לי לעשות זאת. אביו היה שותף מלא בגידולו. הוא לא התלונן מעולם, ואני הייתי כולי אש".
כשהתפעלה מההברקות המילוליות של בנה, כתבה אותן במחברת. "הייתי בטוחה שאין עוד ילד כזה בכל העולם", היא אומרת. "ואז קראתי ספר שירים של נורית זרחי ואמרתי לעצמי, 'גם אני יכולה'. ואצלי, ברגע שרעיון פורץ, אני חייבת לבצע אותו מיידית. החלטתי לכתוב שירים עם ההברקות של בני ולהוציא אותם כספר. כולם אמרו לי 'איזה יופי!', אבל לא רצו להוציא את הספר, אז החלטתי שהספר "תומר כ"ץ ילד מומלץ" יצא בהוצאה עצמית. זה היה אז צעד מהפכני, והספר הצליח מאוד. אפילו נעמי שמר הגדולה צלצלה אליי, הקטנה, ואמרה: 'הבאת שמחה לביתנו'".
"פתאום היה לי המון כסף והרגשתי מלכת העולם. אנשים מצאו שאני משעשעת ושנונה, אבל זה גם עשה אותי יהירה. הרשיתי לעצמי להיות עוקצנית ופוגענית"
שנים אחרי שנטשה את הקיבוץ בגלל סוודר, הפכה את כישרון הסריגה שלה לעסק. כשיצאה לרחוב עם אפודת קרושה שסרגה לעצמה בהשראת צילום במגזין צרפתי וקיבלה מחמאות, הבינה שיש בידה אוצר. "עד אז לא ידעתי שיש לי חוש לאופנה". היא החלה לסרוג ולשווק בבוטיקים נחשבים בתל־אביב. הסריגים הייחודיים, שבהמשך צירפה אליהם מלמלות, תחרות, פיסות שטיחים וקטעי מפות עתיקות משוק הפשפשים, הפכו לשם דבר. בקיץ סרגה בגדי ים מכותנה, וגם הם נחטפו. כדי לספק את הביקוש רכשה מכונות סריגה והחלה להעסיק עובדות, ובהמשך הצטרפה אליה אביבה פיבקו. מחירי הפריטים האמירו וה"טיימס" הלונדוני פרסם עליה כתבה מחמיאה.
"פתאום היה לי המון כסף והרגשתי מלכת העולם. אנשים מצאו שאני משעשעת, שנונה ומעניינת, אבל זה גם עשה אותי יהירה. הרשיתי לעצמי להיות עוקצנית ופוגענית, לא ראיתי את אלה שמסביבי", היא אומרת בכנות שמאפיינת אותה לכל אורך השיחה.
במקביל, היא מספרת, הרגישה שההצלחה אינה ממלאה לה חלל רגשי. "הרגשתי שאני חייבת רומן".
"הוא הבטיח שיעזוב את הבית"
הרומן הגיע עד מהרה. כשהייתה בסיבוב בין הבוטיקים, נפגעה מכוניתה מרכב שנסע מאחוריה. אורה והנהג יצאו להחליף פרטים. "הוא אמר לי, 'תתקני את הפגוש, בואי אליי למשרד ואחזיר לך את הכסף'. ראיתי לפניי איש מכובד עם חליפה ועניבה, מבוגר ממני, לא מסוג הגברים שפגשתי ביום־יום. כשבאתי למשרד המרשים שלו הבנתי שהוא סמנכ"ל של חברה ציבורית גדולה, וזה בהחלט סקרן אותי. ואז הוא קם פתאום ונישק אותי. היום אפשר היה להאשים אותו בהטרדה. זה לא מצא חן בעיניי, אבל לא חשבתי שזה דרמטי. התחיל חיזור מאסיבי מצדו והתחלנו להיפגש. עם זאת, תקופה ארוכה לא התמסרתי לו. הוא די התבאס ואמר לי, 'אף פעם לא קרה לי שרציתי מישהי ולא הצלחתי'. כנראה העובדה שהייתי לא מושגת קסמה לו יותר. המשכנו בקשר, ובהמשך כבר התאהבתי. אהבה מטורפת. הוא ידע לחזר, הייתה לו אישיות סוחפת, עוצמה וכריזמה, ואולי גם המעמד עשה את שלו. הוא היה ניגוד גמור לבעלי השקט והעדין".
מה ידעת על משפחתו?
"שיש לו אישה ושני בנים. הוא הבטיח לי שכשהגדול יתגייס הוא יעזוב את הבית ונתחתן".
לא היו לך ייסורי מצפון כלפי אשתו וילדיו?
"ממש לא, וגם לא כלפי בעלי. היה לי ברור שאנחנו מאוהבים, שאני נמצאת בגיל הנכון להתחיל את חיינו המשותפים, ולא הפרעתי לעצמי עם ייסורי מצפון. קדושת המשפחה לא עשתה עליי רושם ולא חשבתי שאני צריכה לשמור על המשפחה שלו. אבל אני הלכתי עם זה עד הסוף, והוא לא. הוא מאוד אהב את הרעיון להתחתן עם אהובתו ולהתחיל חיים חדשים, אבל כשזה הגיע למימוש הוא נמלט".
"כשניהלתי רומן לא הפרעתי לעצמי עם ייסורי מצפון. קדושת המשפחה לא עשתה עליי רושם ולא חשבתי שאני צריכה לשמור על המשפחה שלו. אבל אני הלכתי עם זה עד הסוף, והוא לא"
מה זאת אומרת?
"הוא ביקש ממני לספר לבעלי ולהתגרש, ואני אכן הלכתי לבעלי וסיפרתי לו שיש מישהו שלמענו אני מתכוונת לעזוב את הבית. זאת הנקודה שעד היום אני לא סולחת לו עליה: הוא, בחוסר אחריות, גרם לכך שאבצע את הצעד שאין ממנו חזרה, בשעה שהוא עצמו לא עמד במילתו. אולי הוא לא האמין שאני אעז לעשות את זה, ובאמת היה לי קשה להיפרד מבעלי, שהוא איש נעים ונחמד ולכאורה הכל היה טוב בינינו, אם כי לא מסעיר. אבל מאחר שהייתה לנו אהבה כזו נהדרת, אמרתי לעצמי שאלך איתה עד הסוף".
איך הגיב בעלך?
"הוא היה בהלם והרגיש שלא יוכל להישאר איתי באותו בית. מהר מאוד הוא שכר דירה ועבר אליה. היה לי צער גדול, אבל הייתי מאוהבת. ואז, כשהודעתי לאהובי בטלפון שהפרידה קרמה עור וגידים, שמעתי ממנו שהייתה לו שיחה עם אשתו והם הגיעו למקומות של קרבה חדשה. כששאלתי, המומה, אם הוא עדיין אוהב אותי, הוא ענה: 'תראי, קשה לי...'".
היא ניתקה קשר, אבל אחרי שבוע לא עמדה בניתוק וביקשה להיפגש איתו כדי ללבן עניינים. בפגישה הוא הצהיר על אהבתו ואף הציע לה לנסוע יחד לחו"ל. "איחרתי את המטוס והוא טס בלעדיי. עדיין לא היו טלפונים ניידים ולא יכולתי להודיע לו, הוא היה בטוח שעזבתי אותו וכתב לי מכתב קורע לב. כשחזר, שבנו זה לזרועות זו, אבל היחס שלו אליי השתנה. כשבנו הבכור התגייס הפסקתי לשמוע ממנו, ובאחד הימים קיבלתי טלפון מידידה שלו: 'הוא סיפר לי שהחליט לא לעזוב את הבית', אמרה לי והוסיפה: 'כששאלתי למה אינו אומר לך בעצמו, ענה: היא בטח מבינה'".
"כשהודעתי לאהובי בטלפון שהפרידה מבעלי קרמה עור וגידים, שמעתי ממנו שהייתה לו שיחה עם אשתו והם הגיעו למקומות של קרבה חדשה. כששאלתי, המומה, אם הוא עדיין אוהב אותי, הוא ענה: 'תראי, קשה לי...'"
ובאמת הבנת?
"ממש לא. הרגשתי שהדמות של מי שהיה בעיניי מלך העולם התרסקה לנגדי. ההערכה העצמית שלי לא אפשרה לי לחשוב שאני לא מספיק ראויה, והרגשתי שזו הבעיה שלו ושהוא הפסיד. מצד שני לא האמנתי שיוכל לוותר עליי, ובאמת אחרי שבוע הוא צלצל ונפגשנו, אבל שוב נפרדנו. יותר מזה, שלושה חודשים אחרי הפרידה שלנו הצעתי לו לעשות ביחד ילדה. בהתחלה הסכים, אבל אחרי כמה ימים הודיע שהוא לא רוצה כי הבין שאם יהיה לנו ילד משותף, הוא לא יסכים שלא להיות חלק מגידולו".
שנאת אותו על התנהלותו?
"בשום שלב, אבל קיוויתי שלא יהיה מאושר בלעדיי ורציתי לנקום בו. בהמשך כתבתי את הספר 'שמלת הכלה המכורה' (הוצאת מודן) עם הסיפור שלנו, וכשפגשתי בו במקרה והוא אמר שמדובר בספר נקמני, שמחתי ואמרתי בלבי שהצלחתי".
את יודעת מה קרה לו מאז?
"בהמשך אשתו נפטרה וכביכול הוא יכול היה לחזור אליי, ואולי גם קיוויתי שהוא יתקשר, אבל זה לא קרה. חששתי שתהיה לו מישהי אחרת ואולי גם ילדים ממנה. ואז קראתי בעיתון שהוא נפטר, והייתה בי רגיעה על כך שאין לי יותר סיבה לחשוש שתהיה לו עוד אהבה כזו".
"כשבעלי חזר בתשובה, אישיותו השתנתה"
הרצון לילד נוסף לא פסק עם האהבה הנכזבת. "הרגשתי שאני רוצה ילדה ולהתחתן, ועדיף לשלב את שני הדברים", היא צוחקת. לאחר חוויה ירושלמית בת שנתיים, עברה עם בנה לתל־אביב, ועד מהרה מצאה את המועמד המתאים, רווק צעיר ממנה בשנתיים, "חתיך עם חוש הומור". כשהתפתח ביניהם רומן היו לא מעטים שהזהירו אותה מהקשר, אבל היא לא שעתה לאזהרות. "אמרתי לעצמי שאני מספיק עשירה כדי להתחתן עם מי שאני אוהבת", היא אומרת.
הם נישאו ובגיל 40 ילדה את דריה. שנתיים לאחר נישואיהם, החל בעלה מסע של חזרה בתשובה. "כדי לשמור על שלום בית, התחלתי לקיים מצוות בצורה טכנית: שבת, כשרות, נידה. תחילה טבלתי בים ובהמשך במקווה". מתוך רצון לשמר את נישואיהם החלה ללכת עם בעלה לאירועים אצל רבנים ומשפחותיהם. באחד מסופי השבוע שבו התארחו אצל רב ידוע, לבשה את אחד מהסוודרים המיוחדים שלה והרבנית שאלה אותה למחירו. "מותר לדבר על כסף?" השיבה האורחת בשאלה, והרבנית, בלי ניד עפעף, השיבה לה: "בואי נדבר על תפוחים" – משפט שהיווה השראה לשם הספר "מאה תפוחים חדשים (כולל מע"מ)", שכתבה על החזרה בתשובה של בעלה השני. לימים עובד הספר לסדרת הטלוויזיה המוערכת "לתפוס את השמיים". הנישואים האלה נגמרו כעבור חמש שנים.
מתוך הסדרה "לתפוס את השמיים", המבוססת על הספר "מאה תפוחים חדשים (כולל מע"מ")
https://www.youtube.com/watch?v=qdRjlFxvulw
הרגשת אכזבה מכישלון נישואייך?
"לא הרגשתי שבר. הוא כבר לא היה הגבר שאותו אהבתי כשנישאנו. בתחושתי, האישיות שלו השתנתה".
היום יש ביניכם קשר?
"לא. הוא נישא בשידוך ויש לו משפחה. בשנים הראשונות היה קשר בגלל הבת המשותפת שלנו. היום הילדה בת 38 ולא צריכה את התיווך שלי לקשר".
היומן הפך לספר
אחרי גירושיה, כשעברה לביתה הנוכחי ברחוב מיכ"ל במרכז תל־אביב, חשה כי הסריגים שלה כבר אינם להיט והביקוש אליהם הלך ודעך. "הרגשתי חרדה כלכלית, ואפילו מכרתי ציורים שקיבלתי מציירים בתמורה ליצירות הסריגה. כשהחלטתי לכתוב את הסיפור שלנו (בעריכת שרה ריפין הנהדרת) זה פתח לי מחדש את קרן השפע. הוזמנתי לתוכניות טלוויזיה ורדיו ולערבי ראיונות".
ואז, שוב היה לה רומן עם "בכיר במשק". "אני אוהבת שילוב של גבר חזק, איש כספים מצליח שגם אוהב ספרות. אבל הוא היה בא, נעלם, חוזר ואז נעלם בלי שטרח להודיע".
לפני כ־18 שנה החלה לכתוב ספרי ילדים ונוער. "בשיחה מהוצאת 'ידיעות אחרונות' הוצע לי לכתוב ספר על הרצל לרגל 100 שנה להולדתו. לקחתי את האתגר והחלטתי לכתוב סיפור שמבוסס על עובדות היסטוריות והוספתי לו עלילת מתח על קבוצת ילדים. כך נולד 'בעקבות הבית הנעלם'. עד היום כתבתי 22 ספרים על אירועים היסטוריים בארץ ובעולם, ועוד היד נטויה".
"כשההורמונים שולטים בנו, אנחנו מוכנים להתפשר ולוותר המון. אני קוראת לזה 'צעיף הורמונלי'. ברגע שהצעיף הזה נעלם, את לא מוכנה לקבל דברים שמפריעים לך"
ולמה החלטת לכתוב אוטוביוגרפיה?
"הדברים פרצו ממני כמעט בלי שליטה. חשבתי לעצמי שחיי מעניינים, מגוונים, מפתיעים ומקוממים, ולמה שמשפחתי לא תקרא על זה בבוא היום? החלטתי להשאיר מסמך כתוב. האמת שהתחלתי לכתוב את זה כיומן לפני 17 שנה, ומהתחלה כתבתי בכנות כי לא חשבתי שאני צריכה לעשות רושם על מישהו. אני מטבעי משתפת. כשנתתי לחברות לקרוא, הן התלהבו מאוד. הוצאות הספרים לא מיהרו להוציא את הספר, אף ששמי מוכר. מישהו מהמו"לים אמר שמי שמכיר אותי יקרא, אבל לא יהיה לספר ביקוש על ידי הקהל הרחב. מאחר שאני מאמינה שקהל היעד שלי הוא כולם, החלטתי להוציא אותו בעצמי".
3 צפייה בגלריה
ספרים של מורג: "בעקבות הבית הנעלם" (זוכה פרס זאב) והאוטוביוגרפיה החדשה "היא עוד תגיע להוליווד"
בספר שלך את מספרת בגילוי לב על כך שאת מתחברת מהר מאוד, אבל גם שחברות נוטשות אותך, "בועטות" בך, כלשונך. למה זה קורה, לדעתך?
"אני פרובוקטיבית, מקוממת, בעברי נורא חרה להן שאני גם יפה, גם עשירה בזכות עצמי, גם סופרת, גם יש לי רומנים ואני לא מצטנעת – זה פשוט נמאס להן".
מה אומרים ילדייך על כך שאת מוציאה את הכביסה החוצה?
"אני יכולה לומר לך שבתי דריה חרדה שאביה ייפגע, אבל היא מספיק נבונה כדי להבין שזכותי כיוצרת וסופרת לכתוב מבלי שיתערבו לי בכתיבה. אני מאמינה שגם תומר מבין את זה".
עדיין יש לך מחזרים?
"כן, אבל אני לא נענית. זה כבר לא מושך אותי. כשההורמונים שולטים בנו, אנחנו מוכנים להתפשר ולוותר המון. אני קוראת לזה 'צעיף הורמונלי'. ברגע שהצעיף הזה נעלם, את לא מוכנה לקבל דברים שמפריעים לך. יש לי חברים, אבל לא נראה לי שאני יכולה להיות ברומן עם מישהו. הצעיף ההורמונלי שלי לא פועל יותר".
