סיפורה של ד"ר ראיסה (רעיה) סיניצינה (99) מחולון, רופאת ילדים בפנסיה, אם לבת, סבתא לנכדה וסבתא רבתא לשלושה:
"באוגוסט 1941, כשהייתי בת 17, תלמידת תיכון בלנינגרד, הגרמנים פלשו לרוסיה. הוריי היו גרושים. אבא חי בעיר אחרת ואמא הרופאה התנדבה לעבוד בבית חולים מחוץ לעיר. לפני שעזבה הביאה אותי לבית חולים צבאי בעירנו וביקשה שיקבלו אותי כמתנדבת, כי ידעה ששם אקבל אוכל. בספטמבר 1941 התחיל המצור על לנינגרד, שנמשך כמעט 900 יום.
נולדתי ב־1924 באזרבייג'ן וגדלתי כבת יחידה במשפחה יהודית שמוצאה מבלארוס. כשהייתי בת 12 עברנו ללנינגרד (סנט־פטרסבורג). בית החולים שבו התנדבתי יועד לחיילים קטועי גפיים ולי לא היה תפקיד מוגדר. עשיתי הכול: שטיפת רצפות, האכלת פצועים, כביסה של אמצעי החבישה והמצעים ספוגי הדם, נשיאת אלונקות בין קומות הבניין ועזרה בחדר הניתוח במהלך כריתת גפיים.
"לא הייתה אפשרות להכניס מזון ללנינגרד, והחל רעב נורא. בדצמבר כבר לא היו חתולים וכלבים ברחובות, כי הם נאכלו"
כבר בתחילת המלחמה הפציצו הגרמנים את מחסני המזון ששימשו את אזרחי העיר, ובמצור לא הייתה אפשרות להכניס מזון. החל רעב נורא. בדצמבר כבר לא היו חתולים וכלבים ברחובות, כי הם נאכלו. מי שלא הצליח להשיג מזון כלשהו, פשוט מת. במהלך 900 ימי המצור כמיליון איש מתו מרעב בלנינגרד. כעובדי בית החולים קיבלנו כל יום 125 גרם לחם, שכלל מעט קמח והרבה קש. עבדנו 24/7, בלי לחשוב על עצמנו ועל הרעב.
בנובמבר 1942 התחילו הפצצות של מטוסים גרמניים ומדי לילה נשמעו אזעקות. באחד הלילות שמענו מטוסים ונפילות של פצצות בסמוך אלינו. הפצועים נבהלו ופחדו להישאר במבנה, שמא יקרוס עליהם. מי שהיו לו רגליים, ברח בכוחות עצמו או עזר לצוות לסחוב את האלונקות עם הקטועים. היו קטועי רגליים שזחלו על הרצפה לכיוון היציאה. הייתה פאניקה, אבל כולם עזרו לכולם. יצאנו החוצה לכיכר הסמוכה, שהינו שם חצי לילה, וראינו איך הפצצות נופלות מסביבנו. פצצות תאורה האירו אותנו, אבל למזלנו לא נפגענו. נס ממש! כשההתקפה נגמרה התחלנו לאסוף את הפצועים. חלק מהם מצאו מקלט בבתים סמוכים לכיכר, חלקם התחבאו, אחרים לא רצו לחזור לבית החולים. לקח לנו בערך שבוע עד שאספנו את כולם.
3 צפייה בגלריה
"נרשמתי ללימודי רפואה כדי לקבל כרטיסי עבודה, שפירושם אוכל". בעבודתה כרופאה.
(צילום: אלבום פרטי)
ההפצצות האלה, שחזרו מדי לילה, לא היו הטראומה היחידה שחוויתי בימי המצור. באחד הימים, כשיצאתי החוצה בקור של מינוס 45 מעלות, ראיתי שיירת משאיות צבאיות שהיו מכוסות ביריעות. ואז, הרוח העיפה את הכיסוי מאחת המשאיות וראיתי ערימה של גופות מוטלות כמו בולי עץ. הבנתי שאלה המשאיות שאספו את המתים מרחבי העיר כדי לקבור אותם בקברי אחים. מדי יום ראיתי מוות בבית החולים, וגם אני עצמי נפצעתי ב־1942 מרסיסים בהפגזה מחוץ לבניין ואושפזתי ללא הכרה, אבל את המראה הזה לא אשכח לעולם.
ב־1944, כשנשבר המצור, המשכתי לעבוד בבית החולים, וב־1945 נרשמתי ללימודי רפואה באוניברסיטת לנינגרד, כי סטודנטים לרפואה קיבלו כרטיסי עבודה, שפירושם אוכל. רק בתום שנת הלימודים הראשונה נשאלתי על תעודת בגרות, שכמובן לא הייתה לי, אבל המשכתי בלימודים. באותה תקופה נסעתי לבקר את הסבים באזרבייג'ן ואחות שהכרתי סיפרה לי על פצוע מלחמה יפה תואר ש'יש לו מינוס: הוא קטוע רגל'. זה לא הרתיע אותי. אחרי פגישתנו הראשונה חזרתי ללימודים בלנינגרד והוא עבר לבית חולים באוקראינה. כשהשתקם, התחיל ללמוד הנדסת מזון באוניברסיטת אודסה. התכתבנו, התאהבנו ומדי פעם נפגשנו. בקיץ 1948 התחתנו באודסה ואני חזרתי לסיים את לימודיי בלנינגרד.
שנה אחר כך נולדה בתי היחידה, אלין. סיימתי את לימודי הרפואה וגם הוא סיים את לימודיו ובחר לעשות התמחות בעיר זפוריז'יה. אני ובתנו באנו לשם במטרה להיות איתו ובסוף הוא נשאר לדוקטורט באודסה ולא הגיע. התגרשנו רשמית כשבתנו הייתה בת ארבע. בזפוריז'יה עבדתי כל השנים כרופאה מומחית למחלות ריאות בילדים.
הייתי רופאה ידועה ומכובדת, היו לי חברים מהאינטליגנציה של העיר - לא חשבתי לעזוב. אבל הנכדה היחידה שלי, בתה של אלין, החליטה בגיל 16 לעלות לישראל ולא רציתי שתיסע לבד. עלינו שלושתנו ב־1992, כשהייתי בת 68. לא עשיתי בחינות לרישיון ישראלי. גם לא למדתי עברית. בתי, לעומתי, עברה בחינות לעיסוק ברפואה, עבדה שנים בוולפסון, וכעת היא רופאה במלר"ם. אמנם לא עבדתי כאן כרופאה, אבל הייתי פעילה חברתית וכיהנתי כיו"רית סניף חולון של ארגון חיילים ופרטיזנים נכי המלחמה בנאצים (לאורך השנים סיניצינה קיבלה 12 מדליות, והיא אחת מתוך חמש נשים שחיות בישראל ושעוטרו על גבורה אישית במלחמת העולם השנייה, צ"ר)".
שורה תחתונה: "כמי שחוותה מלחמה נוראה, הכי חשוב בעיניי לעשות כל מאמץ כדי למנוע מלחמות".
- תודה למרי ציון על התרגום הסימולטני, וגם ל״לובי המיליון״ שפועל להעלאת המודעות לסיפורה של יהדות ברית־המועצות.
- תודה גם לאלי גולוסובסקי, מייסד פרויקט התיעוד "וטרנים", וללנה רוסובסקי, עיתונאית ויזמת חברתית
