סיפורה של ליבה עופר (41) מחברון, נשואה, אם לשמונה (חמש בנות ושלושה בנים בגילאי 22-6), סגנית אחות ראשית במחלקה לכלי דם במרכז הרפואי הדסה ירושלים:
"בגיל שבע עליתי ארצה מלנינגרד עם אמי ואחי. אחות של אמא גרה באזור חברון, ואמא חזרה בתשובה בעקבותיה, התחתנה ונולדו לה עוד שישה ילדים. גדלתי בגבעת החרסינה ליד קריית־ארבע.
בגיל 16 התרחקתי קצת מהדת, עברתי לבית ספר אקסטרני, לבשתי מכנסיים ואפילו חשבתי להתגייס. אבל אז הכירו לי את אורי עופר, שהוריו היו ממקימי קריית־ארבע, והתחתנו כשהייתי בת 18. מאז ועד היום כל מה שהגעתי אליו - זה בזכותו. הוא תמיד עודד אותי, תמך והאמין בי וביכולותיי.
תמיד חלמתי להיות אחות, אבל בעלי למד הנדסה, וכשנולדה הבת הבכורה שלנו הייתי עסוקה בפרנסה. מאחר שלא סיימתי 12 שנות לימוד ולא הייתה לי בגרות, ידעתי שלא אוכל ללמוד סיעוד. עבדתי שש שנים כמטפלת בפעוטון ובמהלכן נולדו לי חמישה ילדים. כשנהייתי אם לשישה היה לי קשה להמשיך בפעוטון. למדתי הנהלת חשבונות ועבדתי במקצוע. ואז, במקרה, ראיתי שיש קורס הסבה לסיעוד המיועד לאקדמאיות. אמרתי לבעלי כמה בא לי להצטרף והוא אמר: 'לכי על זה!'. ניגשתי פעמיים לפסיכומטרי ולא הגעתי לציון המבוקש.
"הייתי קמה בארבע וחצי, מכינה סנדוויצ'ים לכל הילדים, ויוצאת מהבית בחמש וחצי כי בשבע התחילו הלימודים"
בגיל 31 החלטתי לעשות תואר במשפטים במכללה שאפשר להתקבל אליה בלי בגרות. כשהתקבלתי, אורי, בעלי, שכבר סיים את לימודי ההנדסה והיום הוא מנהל פרויקטים של בנייה במשרד העבודה והרווחה, לקח את המושכות בבית. שלוש שנים, פעמיים בשבוע, הייתי סטודנטית בשלוחת ירושלים של אוניברסיטת בר־אילן. נהניתי מאוד מהלימודים, אבל תמיד ידעתי שמטרתי הסופית היא סיעוד. לפני שש שנים נולדה בתנו השמינית. ארבעה חודשים אחרי לידתה קיבלתי תואר במשפטים - מדרגה למימוש החלום. עכשיו הדרך הייתה סלולה.
כשנה אחרי הולדת בתי השמינית התחלתי לימודי סיעוד ב'הדסה', בתוכנית הסבה מקצועית לאקדמאים שנמשכת שנתיים וחצי.
הבית נכנס לשגרה חדשה: הייתי קמה בארבע וחצי, מכינה סנדוויצ'ים לכל הילדים, ויוצאת מהבית בחמש וחצי כי בשבע התחילו הלימודים. הבנות הגדולות הוציאו את הקטנים להסעות, ובעלי עבר ל'משרת אם', כלומר יצא מהעבודה חצי שעה לפני הזמן והגיע הביתה בסביבות ארבע. אני הגעתי בחמש וחצי בערך, לכביסות, למטלות, בישלתי תמיד ליומיים וניהלנו לוגיסטיקה קפדנית.
בתקופת הקורונה משרדי ממשלה נסגרו ובעלי היה בבית עם הילדים. בבית החולים הייתה מצוקת כוח אדם ונרתמתי לעבודה שם במקביל ללימודים. לא טיפלתי בחולים, אבל עשיתי כל עבודה נדרשת. לא פעם למדתי מהבוקר ונשארתי למשמרת ערב בעבודה, חזרתי הביתה בחצות וקמתי למחרת ליום לימודים. זה לא היה פשוט, אבל הרגשתי שזאת התרומה שלי למדינה.
סיימתי את הלימודים לפני שלוש שנים, ב־2021. אחרי חודש חופש, שאותו בילינו עם הילדים בארצות־הברית, התחלתי לעבוד כאחות במחלקת טיפול נמרץ, אבל לא הרגשתי שאני מגשימה את חלום הסיעוד במלואו, כי שם היה חסר לי הקשר האישי עם המטופלים. ואז, במסדרון, פגשתי את שרון שטייניץ, אחות ראשית של כירורגיית כלי דם בהדסה, שהציעה לי לעבור למחלקה. מאז אני נהנית מאוד. יש לי שיחות עם המטופלים, נוצר קשר אנושי מרגש, ויש כל הזמן פידבק לעבודה. בנוסף לעבודתי השגרתית כאחות, לקחתי על עצמי אחריות למניעת זיהומים, וכשצריך אני גם מחליפה מצעים. הסיפוק עצום.
המלחמה הביאה למחלקה גם חיילים פצועים ששכבו שעות ארוכות עם חוסם עורקים והיו בסכנת קטיעה, והיום, לשמחתנו, הם מתפקדים. הקשר שלי עם חיילים לא התחיל עכשיו. כבר שנים אנחנו מארחים בשבתות חיילים מהבסיס הסמוך. המפגש עם החיילים היווה השראה גם לילדינו - בני משרת בסיירת גבעתי, רוב הזמן בעזה, ובתנו הבכורה שירתה בצבא וסיימה את השירות כנשואה, עם כיסוי ראש. גם בעלי במילואים מה־7.10, לשמחתי – קרוב לבית.
לפני כמה חודשים, כשהתפנה תפקיד של סגנית אחות ראשית במחלקת כלי דם, הציעה לי האחות הראשית את התפקיד. לא חשבתי על עצמי כמועמדת, אני אחות רק שלוש שנים ולא עשיתי התמחות מיוחדת. אבל אמרו לי שאני ראש גדול ושאצליח. בתחילת אוגוסט התחלתי כממלאת מקום, כי צריך לעבור מכרז. אני מקווה שאצליח לתפקד בצורה טובה למען הצוות, החולים וגם לעצמי".
שורה תחתונה: "שמונה ילדים לא מהווים מחסום לשום דבר, אם באמת רוצים אותו".
