המסלול של ד"ר מיכאיל: חלתה שלוש פעמים והחלימה
החיים של ד"ר ג'נט מיכאיל מפקיעין היו נפלאים מכל הבחינות. "היה לי כל מה שרציתי: בעל אוהב, ילדים נהדרים, עבודה שאני אוהבת כרופאת משפחה, בית יפה מול נוף גלילי, מצב כלכלי מצוין, כל משאלותיי התגשמו", היא מספרת. "ואז, בגיל 56, פגשתי את הסרטן".
את הדברים האלה סיפרה ד"ר מיכאיל למאזיני ההרצאה שלה - כ־30 נשים ומעט גברים שהגיעו בחודש שעבר ליום עיון שכותרתו "מכוח מחשבה לנס רפואי". ד”ר מיכאיל בת ה־73 מספרת על המחלה שקטעה את רצף חייה ועל התמודדותה הלא שגרתית, שהפכה אותה למה שהיא מגדירה "נס רפואי". "כל אחד יכול להיות נס רפואי", היא טוענת, "זה לא קל ומדובר בעבודה לא פשוטה, אבל זה אפשרי".
היא נולדה בעכו, למשפחה ערבית נוצרית, ולמדה רפואה בסנט־פטרסבורג שברוסיה. עם שובה ארצה התמחתה כרופאה מרדימה ובהמשך עשתה הסבה לרפואת משפחה. בגיל 32 נישאה למיכאיל מיכאיל, עובד סוציאלי, בעבר מנהל מחלקת השיקום של המוסד לביטוח לאומי בכרמיאל וכיום גמלאי המתנדב בשי"ל (שירות ייעוץ לאזרח). לבני הזוג שלושה ילדים: שתי בנות (עובדת סוציאלית ורופאה) ובן (איש תקשורת) וארבעה נכדים.
ב־2007 הרגישה מיכאיל גולה במפשעתה הימנית. "האמת היא שגיליתי גולה קטנה כבר כשהתחלתי את הסטאז', ב־1978", היא מציינת, "עשיתי ביופסיה, אבל הרופא אמר שמדובר ככל הנראה בבלוטת לימפה ושלא אתייחס אליה. זה התאים לי. הייתי בתחילתה של קריירה, עם חלומות על זוגיות ומשפחה, לא היה לי זמן לחשוב על מחלה. המשכתי בחיי".
ואז?
"ב־1998 שמתי לב שהגולה גדלה קצת. עשיתי בדיקת הדמיה והתוצאה הייתה מרגיעה - אבל בדיעבד התברר שהיא הייתה מוטעית. שוב, התאים לי לא להתייחס. חייתי חיים אינטנסיביים, הייתי עסוקה במשפחה ובעבודה, ועזבתי את הנושא. ב־2006 הרגשתי שהגולה גדלה מאוד, אבל זו הייתה מלחמת לבנון השנייה, עבדתי תחת קטיושות בתנאי מתח, בתי הגדולה בדיוק התארסה, והעניין נדחה שוב".
שנה אחר כך, ב־2007, עשתה בדיקת CT וקיבלה אבחנה שאי־אפשר להתעלם ממנה: גוש ממאיר בגודל תשעה סנטימטרים במפשעה.
כרופאה קונבנציונלית החלה בטיפול לפי הספר. "עשיתי את כל הפרוטוקול: חצי שנה של כימותרפיה, ניתוח, שוב כימותרפיה והקרנות. יצאתי נקייה וחודש אחרי סיום ההקרנות חזרתי לעבודה, תוך הקפדה על מעקב קבוע. בבדיקת ה־CT השנייה, אחרי שישה חודשים, התברר שיש גרורות בשתי הריאות".
ד"ר מיכאיל: "נתתי לעצמי מתנות: תכננתי טיול לריביירה, קניתי סלון חדש, רכשתי בגדים, טיילתי עם אחותי שבאה מחו"ל. במקביל עשיתי דמיון מודרך, תרגלתי נשימות ומדיטציה, הקפדתי על אוכל בריא"
זו בשורה קשה.
"הפעם השנייה הייתה קשה יותר מהראשונה. האבחנה שהמחלה גרורתית תוקעת אותך. כרופאה ידעתי שאין יציאה מזה. הרגשתי שאני הולכת למות, אבל סירבתי לקבל את הדין. אמרתי לעצמי שיש לי עוד מה לתת ואני רוצה לחיות. התחלתי שוב כימותרפיה שחייבה ארבעה ימי אשפוז מדי חודש וגררה תופעות לוואי קשות וממושכות. בנוסף, התברר שהכליות נפגעו. אחרי שישה חודשים יצאתי נקייה, אבל הייתי בטוחה שהסרטן יחזור. ואכן, אחרי תשעה חודשים התגלו עוד גרורות בריאות, והפעם בתוספת כשל כלייתי. למרות זאת, כשהרופאים המליצו שוב על כימותרפיה, הסכמתי, כי כל כך רציתי לחיות".
כשהתקשתה להתאושש מהשלכות הטיפול הראשון החליטה להפסיק את הכימותרפיה ולהתמודד עם המחלה בעזרת כוחותיה הפנימיים. "הייתי בצומת דרכים. הדרך שאליה החלטתי לפנות לא הייתה בטוחה, אבל הייתה מבטיחה".
מה זה אומר, להתמודד בעזרת הכוחות הפנימיים?
"בעצם, כבר הייתי בתהליך: מרגע האבחון חשפתי את המחלה לפני כולם וקיבלתי מכל עבר עצות שחשפו אותי לעולם האינטגרטיבי. במקביל לטיפולים הקונבנציונליים פניתי למומחים בתחומים מגוונים, עברתי לתזונה נכונה ובריאה, זמן מה טופלתי ברפואה אנתרופוסופית, התחלתי לתרגל מדיטציה טרנסצנדנטלית, השתתפתי בסדנה לניקוי הזיכרון התאי, קראתי ספר של ד"ר ג'רלד אפשטיין על דמיון מודרך. כשעשיתי את זה באינטנסיביות, גיליתי שזה אפקטיבי ושזה השפיע על הקטנת הגידול. עם זאת, כשהגידול חזר בפעם השלישית, למרות הטיפולים, החלטתי שרק בכוח המחשבה אני אצא מהמחלה".
כרופאה קונבנציונלית, שאמונה על הפרוטוקול הרפואי, באמת האמנת שאת יכולה לרפא את עצמך בכוח המחשבה?
"כן! זה לא שלא ניסיתי ללכת בדרך המקובלת. להפך. אבל כשהכימותרפיה לא עזרה והרגשתי שאם אמשיך בה אמות, הבנתי שמה שיעזור לי הוא הרצון העז לחיות, המחשבה שאני עדיין צריכה להיות כאן ושיש לי עוד תפקיד בחיים האלה. בתי הגדולה הייתה בהיריון, הקטנה התחילה ללמוד רפואה בטכניון והבטחתי לה שאהיה איתה גם במסיבת הסיום, גם בחתונתה וגם כשתלד. ידעתי שאחיה, כי אני רוצה לחיות".
רובנו רוצות לחיות. למרבה הצער, לא תמיד זה מספיק.
"יש הבדל משמעותי בין לשרוד ובין לחיות. הרצון לשרוד אינו מספיק. אני רציתי לחזור להיות כמו שאלוהים ברא אותי: בריאה, פעילה, בנתינה! וזה מה שמנחה אותי גם כיום: הרצון העז לחיות".
כשהצליחה לשכנע את בני משפחתה החרדים שהיא עושה את הדבר הנכון עבורה והפסיקה את הטיפולים, הרגישה "שחרור משלשלאות הכימותרפיה ומהסטטיסטיקות של הרופאים", והחליטה שהמחלה אינה קיימת בשבילה.
בתור רופאה זה לא נראה לך חוסר אחריות?
"לא עשיתי את זה בחלל ריק. האונקולוג שלי אמר שזה בסדר לעשות 'הפסקה בטיפולים'. עם זאת, לא הזנחתי את עצמי. להפך. הכנתי לי תוכנית מפורטת איך לעזור לרצון שלי לחיות, תוך הקפדה על מעקב רפואי רצוף".
מה עשית בפועל?
"נתתי לעצמי מתנות: תכננתי טיול לריביירה, קניתי סלון חדש, רכשתי בגדים חדשים, טיילתי עם אחותי שבאה מחו"ל. במקביל עשיתי באינטנסיביות דמיון מודרך: שש פעמים מדי יום דמיינתי אור שנכנס לגופי ומנקה אותו מהתאים הסרטניים, תרגלתי נשימות ומדיטציה, המשכתי עם האוכל הבריא, התחלתי פעילות גופנית, כתבתי לעצמי חזון לעוד עשר שנים ושכנעתי את עצמי כל הזמן שאני בריאה. מחקרים פסיכו־אונקולוגיים הראו שאם חוזרים על דברים ומשננים אותם כמנטרות, בתוך שלושה שבועות התת־מודע מתקבע עליהם והם הופכים לאמת שלנו. לתדהמת כולם, באוגוסט 2009, אחרי חודשיים – לא היה זכר לגרורות".
איך הרופאים הגיבו לזה?
"אחד הרופאים אמר: 'בכל זאת קיבלת טיפול אחד של כימותרפיה'. אבל אני הרגשתי שזאת אני. כעבור שלושה חודשים, בדצמבר, עשיתי CT. כשהייתי בדרכי לפגוש לראשונה את הנכד הראשון שנולד לי קיבלתי הודעה שאין זכר לגרורות. כשבעלי ראה את התשובה, הוא בכה. הפעם הוא האמין לי שזאת אני. האונקולוג שניתח אותי הודה שאינו יודע להסביר מה קרה".
ד"ר מיכאיל: "יש הבדל משמעותי בין לשרוד ובין לחיות. הרצון לשרוד אינו מספיק. אני רציתי לחזור להיות כמו שאלוהים ברא אותי: בריאה, פעילה, בנתינה"
מה מצבך כיום?
"במשך שבע שנים, עד 2016, הייתי במעקב, עשיתי הדמיות, וכל הזמן קיבלתי תשובות זהות: נקי, נקי, נקי. כתבתי ספר שנקרא 'מחוברת לחיים' (פורסם ב־2016), כי הרגשתי שכשהתחלתי את הטיפול המחשבתי התחברתי לחיים. האונקולוג שלי, פרופ' גיל בר סלע, כתב בכריכה האחורית של ספרי: 'לא כל דבר בעולם צריך הסבר הגיוני, לעתים שינוי פנימי בכוחו להביא לשינוי חיצוני־ביולוגי, ואני שותף לג'נט באמונתה הפנימית שזו אכן המציאות'.
"היום אני לא מטופלת, לא במעקב, וחוץ מאי־ספיקה כלייתית קטנה אני בריאה לחלוטין ויודעת שהסרטן לא יחזור".
את עדיין עובדת בתור רופאת משפחה?
"כשהמחלה חזרה בשלישית, בגיל 59, יצאתי לפנסיה מוקדמת. בפסק הזמן שלקחתי למדתי בטכניון אימון אישי ורפואי ושיטות טיפול כמו NLP ו־CBT וכתיבת חזון. אחרי שהספר התפרסם חזרתי למשרה חלקית כרופאת משפחה בקופת חולים כללית, ואני עדיין שם. במקביל התחלתי ללוות אנשים עם מחלות קשות בדרכם לריפוי, וגם להעביר הרצאות על ריפוי מחשבתי ושינוי תודעתי כדרך להעצמה. יש לא מעט אנשים חולים שליוויתי והבריאו".
איך לדעתך השינוי התודעתי מסייע להחלמה?
"התת־מודע הוא האחראי מאחורי הקלעים על כל התהליכים בגופנו ומוציא לפועל את כל האמונות שלנו. אם את מאמינה שאת חולה חשוכת מרפא, לא תצאי מזה. אם תשני את המחשבה ותאמיני שאת בריאה ושתצאי מזה, התת־מודע יעבוד על פי האג'נדה הזאת – גם אם האמונה הזו אינה נכונה בפועל. אחת ההוכחות לתופעה היא אפקט הפלצבו: חוקרים חילקו חולים לקבוצת מחקר וקבוצת ביקורת, קבוצה אחת קיבלה תרופה ממשית והאחרת תרופת דמה. אנשים מקבוצת הביקורת שהאמינו כי קיבלו את התרופה האמיתית הגיבו בהתאם, אף שקיבלו תרופת דמה".
בכל זאת, אינך רואה סתירה בין רפואה קונבנציונלית ובין ריפוי בכוח המחשבה?
"אני ממליצה על שילוב בין שני העולמות, כי הם משלימים אלה את אלה - לעשות טיפול קונבנציונלי במקביל לשינוי תודעתי. להסתכל על עצמך כעל אדם בריא ולא כעל אדם חולה. וכשהרפואה הקונבנציונלית מרימה ידיים ואין לה מה להציע – הרפואה האינטגרטיבית יכולה לעזור, מניסיוני. כל אחד יכול לעשות לעצמו ניסים כאלה, והעשייה היא חלק חשוב בהבראה. לא צריך לשבת ולחכות לנס, כן צריך להאמין שזה אפשרי".
המסלול של ד"ר אלכסנדר: כשאביה חלה, ניסתה להקל עליו
לפני כשנה, כשד"ר מיכאיל הופיעה בטלוויזיה וסיפרה על החלמתה, יצרה איתה קשר ד"ר נאידה אלכסנדר, שבעצמה עבדה אז על מחקר בנושא ניסים רפואיים. כך נולד שיתוף הפעולה ביניהן, שכולל סדנאות וימי עיון משותפים במקביל לפעילות של כל אחת בנפרד.
ד"ר אלכסנדר (51) היא בעלת דוקטורט במדעי הרפואה מאוניברסיטת תל־אביב. היא נולדה בקווקז וכיום מתגוררת בבאר־טוביה, אם לשניים ובעלת חברה למחקרים קליניים שעובדת עם חברת התרופות GNA Researches וגם חוקרת גוף־נפש ומטפלת ברפואה מודעת אינטגרטיבית.
"אני הגעתי לנושא בעקבות סיפור משפחתי", היא מספרת. "בשנת 2005 הגעתי עם אבא שלי למכון הגנטי בבית חולים מוביל, כדי לקבל תשובה עבורו. הרופאה הניחה בפניו מעטפה סגורה המיועדת לרופאת המשפחה ואמרה לי: 'לאבא שלך יש מחלה גנטית נדירה שאין לה ריפוי'. זה היה הלם. מצד אחד אני חוקרת רפואית שבטוחה שלכל בעיה יש פתרון מלא או חלקי, ומצד שני האמנתי כשהיא אמרה שבמקרה הזה אין ריפוי. בנוסף, היא ציינה שמדובר במחלה תורשתית שגם אני, כבתו, עלולה ללקות בה".
זה היה הטריגר שלה להתחיל לחפש פתרונות שונים שיקלו עליו. "תקופה מסוימת הייתי בסוג של פיצול אישיות, כי אני באה מהעולם של הרפואה הקונבנציונלית. אבל לא יכולתי להרים ידיים. החלטתי להוביל מחקר משל עצמי והתחלתי דוקטורט נוסף באוניברסיטה מקוונת, שמטרתו לחקור לעומק ולרוחב את התופעה שנקראת 'נס רפואי', כדי להבין אותה ולבנות מסלול שיוביל כל אחת ואחד לנס הרפואי הפרטי שלו".
ד"ר אלכסנדר: "במחקר שלי השתתפו 100 אנשים שהחלימו למרות כל הסיכויים. רציתי לבדוק מה הם עשו כדי לצאת מהמצב חסר הסיכוי"
איך חוקרים דבר כזה?
"במחקר שלי השתתפו 100 אנשים עם כל מיני מחלות בכל מיני מצבים שכביכול אין להם ריפוי אבל החלימו למרות כל הסיכויים. רציתי לבדוק מה הם עשו כדי לצאת מהמצב חסר הסיכוי, ובסופו של דבר מצאתי שיש נוסחה שמתאימה לכולם וכוללת ארבעה שלבים" (ראו פירוט במסגרת).
את וד"ר מיכאיל דוגלות ברפואה מודעת־אינטגרטיבית. מה זה אומר?
"רפואה אינטגרטיבית דוגלת בשילוב של שיטות קונבנציונליות עם משלימות. רפואה מודעת היא מונח המתייחס למודעות מלאה למחלה שלי, להבנת מקורה וסיבותיה ולהתייחסות מודעת גם לדרך שבה אני חיה, אילו מחשבות אני חושבת, אילו רגשות אני מרגישה ובאילו אמונות אני מחזיקה. בשלב הבא, כשאני מודעת לכל אלה, עליי לפעול לשינוי. כלומר, כדי להתמודד עם המחלה ולהגיע לריפוי צריך להוציא מחיי מחשבות, אמונות והרגלים שליליים. לא די במחשבה שאני בריאה, צריך גם לעשות פעולות כדי להביא לריפוי - בלי לוותר לעצמי. ואז קורה הנס, שבעצם אינו נס, אלא מציאות שאנחנו יצרנו כשהבנו את המחלה שלנו לעומק, ואנחנו פועלים לשנות את המציאות שאפשרה לה להתפרץ".
ד"ר נאידה אלכסנדר: "אין לנו שרביט קסמים, זה תהליך"
ובכל זאת, יש מחלות סופניות ששום נס לא יעזור לרפא אותן.
"הנושא הזה מורכב מאוד. זה לא שיש בידינו שרביט קסמים, ואנחנו לא מבטיחות נס רפואי בכל מקרה. מדובר בתהליך ודרך שצריך לעבור וזו תורה שלמה איך לעשות זאת, גם כשמדובר במחלה סופנית. אבא שלי התמודד עם מחלתו כ־20 שנה שבמהלכן הנפש, הגוף והמוח התנוונו. במקרה הזה, לדוגמה, היה ברור שהמחלה היא פצצה מתקתקת, אבל בכל מחלה יש מה לעשות ומה לשפר. קודם כול חשוב להבין את מקורה ובהמשך להתמקד בהעצמת החולה ומשפחתו, שהיא הנושאת העיקרית בנטל. בזכות הדרך שעברתי – אף על פי שכאמור יש לי סיכון גנטי ללקות במחלה הזו - יש לי היום אפס פחד שאסיים את חיי כמו אבא שלי, וזה הישג שהגעתי אליו בזכות העבודה שאני משקיעה בהבנת מקור המחלה, בסיבותיה ובחיזוק האמונה שבמקרה שלי אני אנצח".
ד"ר מיכאיל מוסיפה: "אם את חושבת שהמחלה היא גזר דין מוות מלמעלה, שאין מה לעשות בנדון ואת נכנעת – התת־מודע שלך לא יוכל לעבוד לשום כיוון. בראש ובראשונה עלייך לרצות להיות בחיים האלה ולהאמין שתבריאי. ואז, גם אם לא תחלימי, המחלה יכולה להיהפך לשולית בחייך".
הדרך לריפוי, לפי ד"ר אלכסנדר
1. לקבל החלטה: אני הולכת להחלים מהמחלה הזו! לא מדובר בהחלטה מובנת מאליה, כי יש גורמים שמקשים, כמו חוסר בביטחון עצמי ובאמונה, חוסר תמיכה מהמשפחה ומהגורמים הרפואיים וחוסר רצון להשקיע.
2. להבין את מקור המחלה: המקור יכול להיות פיזי, מנטלי־רוחני, נפשי־רגשי. לא מדובר פה בהאשמת החולה במחלתו, אבל לכל מחלה פיזית יש קשר נפשי־רגשי, ואם הבנת מה המקור למחלה שלך, כבר התחלת את הצעד הראשון בתהליך ההבראה.
3. להיעזר ברפואה אינטגרטיבית: לשלב רפואה קונבנציונלית, שיטות משלימות ותזונה נכונה, יחד עם מחשבה שיוצרת מציאות - משמע, להיעזר ברפואה מודעת.
4. לבחור בחיים: משפט שנשמע קלישאתי, אבל זה המשפט שחזר בפיהם של רוב האנשים שהחלימו ממחלות שלכאורה היו חשוכות מרפא: 'בחרתי לחיות!'".
