לפני תשע שנים הלכה קטרינה הילר (41) לפסיכולוגית שלה וסיפרה לה שלמרות כל הכסף שיש לה, היא לא מאושרת. "המטפלת אמרה לי, 'לא יכול להיות שכל בוקר את קמה, עושה ספורט והולכת לקניות בכיכר המדינה. את צריכה לעשות משהו שאת אוהבת. לכי הביתה ותחשבי מה'".
הילר ידעה מה היא אוהבת. "כשהייתי קטנה אמרתי לאמא שלי, 'אני רוצה חנות פרחים' ואמא אמרה, 'עזבי, זו עבודה קשה', והייתה מורידה אותי מזה. החלטתי לחזור לזה. נתקלתי ב־FLOWER LAB, מותג של פרחים ממוסקבה. נסעתי עם המטפלת שלי לשם, הבאתי את הזיכיון שלהם לארץ ופתחתי סטודיו לעיצוב פרחים. עשינו עיצוב פרחים בקופסאות ועשיתי משלוחים. פיתחתי גם נרות ודיפיוזרים. אחר כך פתחתי בכיכר המדינה חנות שעבדה יפה מאוד. חמש שנים עבדתי שם".
ולפני שנתיים מכרת אותה. למה?
"כי כבר לא היו לי חיים. ממצב של לא לעבוד בכלל, פתאום היו עליי אחריות וטירוף. היום יש לי עסק, אני מעצבת את הפרחים של מלון 'קמפינסקי' ועושה ייעוץ לעסקים קטנים של פרחים. זוג צעיר נחמד שגר ליד הבית שלי ביקש שאלווה אותו עסקית שלושה חודשים. עשינו צילומים לאתר וליוויתי אותם. זה כיף. אני עושה את מה שאני אוהבת, משחקת עם הפרחים ולא מתעייפת".
2 צפייה בגלריה
"אחרי שהתקבלתי לתוכנית קמתי בבוקר ואמרתי, 'לא בא לי'". ב"טיול לחמישה"
(באדיבות כאן 11 סטודיו ענני)
חוץ מפרחים, היא גם אוהבת מדיטציות וקורסי התפתחות למיניהם, וכך הגיעה ל"טיול לחמישה", דוקו־ריאליטי קומי חדש שמשודר בכאן11 (15 פרקי העונה יעלו לצפייה בלעדית בכאן BOX), שבו המשתתפים מטיילים יחד ועוברים מסעות פנימיים וחיצוניים בנופי ישראל. "הגעתי לתוכנית דרך אבי יפה (עורך התוכן והבמאי, אמ"ר)", היא מספרת. "עשינו קורס של NLP ביחד. אני הגעתי רק פעמיים לקורס. זה לא התאים לי. זה קטן עליי מדי, היה לי כמו גנון. אני יותר רוח. אני אושו. ואני אוהבת מדיטציות אקטיביות. אחר כך קיבלתי טלפון ואמרו לי שאבי המליץ עליי לבוא לאודישן. אחרי שהתקבלתי, קמתי בוקר אחד ואמרתי, לא בא לי על התוכנית, מה אני צריכה לעזוב את החיים שלי ולטייל? אני בסך הכול אמנית שרוצה לדבר על פרחים. ואז אבי שכנע אותי".
להתגרש פעמיים? קל
אפשר להבין למה הילר לא ששה לעזוב את חיי היומיום שלה לטובת תוכנית טלוויזיה. היא בתם היחידה של ילנה ומרק הילר, איש עסקים רוסי (ויש שיאמרו, אוליגרך) בעל מחצבות חול וחצץ ברוסיה. היא נולדה וגדלה בסנט־פטרסבורג, בגיל שמונה עלתה ארצה עם הוריה והם התגוררו בחיפה. כשהייתה בת 11 הם חזרו לרוסיה, "כי אבא שלי אמר, 'מה אני יכול לעשות פה?' הוא המשיך את העסקים שלו שם, ואנחנו חזרנו בעקבותיו".
מתי הבנת שאת בת של איש עם הרבה כסף?
"מאז ומתמיד ידעתי את זה. אבא שלי תמיד היה עשיר ואני נולדתי לכסף. לא היה משהו שרציתי ולא קיבלתי. זה לא כזה טוב, אבל זה מה שהיה. הוא רצה את האהבה שלי, לא היה לו זמן, אז הוא נתן לי כסף ומתנות. בשנות ה־90, כשהכול ברוסיה נהרס, הוא הצליח עסקית. לקח לי זמן להבין שכסף, כשהוא יותר מדי, זה גם לא טוב. במשך שנים הייתי בתחושה שאת הכול עשה אבא שלי, אז מי אני?"
"מגיל קטן הייתי כמו סוס פרא. לא הייתה לי תרבות. כשהגעתי לארץ זה התאים לי כי פה כולם פרא"
בגיל 16, כאשר התגרשו הוריה, היא חזרה לארץ עם אמה, אבל החליטה לעזוב את הלימודים ולחיות לבד. "מגיל קטן הייתי כמו סוס פרא, פרי ספיריט. גם בבית הספר למוזיקה ברוסיה, אני ניהלתי את המערכה. אף אחד לא אמר לי מה לעשות. כשהגעתי לארץ זה התאים לי כי פה כולם פרא. לא הייתה לי שום תרבות ושום כלום. בגיל 16 כבר גרתי לבד בתל־אביב. היה לי חשבון בנק, אבא שכר לי דירה ליד גן העיר, שלח לי כסף מרוסיה, וחגגתי את החיים - מסיבות, סיגריות, אלכוהול".
כשהריקנות החלה לתפוס מקום, הבינה הילר שהיא רוצה להקים לעצמה משפחה במקום זו שהתפרקה לה. בגיל 20 נישאה בפעם הראשונה לגבר שמבוגר ממנה ב־14 שנה. הם הכירו בבר תל־אביבי, והיו נשואים שבע שנים, שבהן נולד בנה הבכור, היום בן 18.
בעלה השני היה שחקן הכדורגל דוד פרץ, והוא אבי בנה בן ה־13. עשר שנים היו ביחד, ובעצם, היא מספרת, היא יצאה איתו עוד לפני בעלה הראשון. "יצאנו כשהייתי בת 17 והוא בן 27, כשהוא היה בשיא הקריירה, אבל הקשר איתו בזמנו שעמם אותי", היא מגחכת, "לשתות אסור להם, כל היום הם באימונים. אז אמרתי לו, 'יאללה, להתראות'. כשהתגרשתי מבעלי הראשון עברתי לדירה הזו פה, ופתאום עוד פעם התחיל קשר בינינו".
"אחרי הגירושים הפכתי לאישה חופשייה. אני מסתכלת על חברות שלי, שאין להן כלום עם הבעלים שלהן, איזה דיכאון. אני לא רואה היום גבר שיכול להתאים לי"
להתגרש פעמיים נשמע לא קל.
"זה גם לא היה קשה. הפכתי לאישה חופשייה. לא רבנו כי היו הסכמי ממון מראש עם שניהם. מתי מתחיל הבלגן? כשמתחילים לריב על מזונות, משכנתה, מי ישלם את טיפולי השיניים. אני לא רציתי מהם כלום, וגם אם הייתי צריכה לשלם הכול, לא היה אכפת לי, העיקר שלא אבזבז את השנים שלי במריבות. לא הייתי צריכה את המזונות, זה לא סכום שהרגשתי אותו".
את מחפשת אהבה חדשה כרגע?
"לא. סוף־סוף עשיתי רומן עם עצמי. אני היום לא מעוניינת בשום גבר. אני באה הביתה, מדליקה נרות, שמחה עם הילדים שלי והכלבים שלי. לפעמים אני חושבת, תארי לך שהיה לך עכשיו בעל. אני מסתכלת על החברות שלי, שאין להן כלום עם הבעלים שלהן, אבל הן צריכות להיות שם, איזה דיכאון זה. לקח לי זמן להגיע לתובנות, כי הקולקטיב כל הזמן קובע לך - צריך להתחתן ולמה אין לך בן זוג? אהבה זה לתת, וכשהייתי צעירה רציתי לקחת מבני הזוג שלי את מה שהיה חסר לי. אני לא רואה היום גבר שיכול להתאים לי".
שאנל ופרוות במרתף
בתוכנית היא מקפידה ללבוש מותגי־על, אף על פי שלפני כמה שנים חלה הידרדרות במצבו הכספי של אביה. "אבא שלי לא איבד את כל הכסף", היא מבהירה, "הוא איבד את הכסף הגדול, אז במקום 40 אלף אירו בחודש הוא שלח לי רק עשרת אלפים אירו בחודש. זה קרה כשהדולר התרסק ברוסיה, אחר כך הייתה קורונה. היום בכלל יש שם מלחמה. הוא בנה לנו ריזורט בעשרה מיליון אירו, והיום אי־אפשר למכור אותו אפילו במיליון אירו".
כשנאלצת לרדת ברמת החיים, הייתה שיחה בבית?
"זה לא קרה ביום אחד ולא הייתה שום שיחה. כשאבא שלי התחיל לשלוח לי פחות כסף, הבנתי שהחיים השתנו. הוא אמר, 'זה מה שאני יכול כרגע' ואמרתי, 'סבבה'. היה לי גם כסף משלי".
השם של אביך לא מוכר לישראלים.
"אבא סיפק חומרי בנייה לכל אזור סנט־פטרסבורג. פוטין, בגלל שגם הוא במקור מסנט־פטרסבורג, פיתח מאוד את האזור. אבא שלי היה בעל מחצבות וסיפק לחברות שעבדו עם תאגיד 'גזפרום' חול וחצץ לבניית כבישים. גם לנו בבית היה כסף כמו חול בגלל המחצבה (צוחקת). לא ידענו מה לעשות איתו. בעלי השני היה אומר, 'אבא שלך מתייחס לכסף כמו לזבל. רק זורק כמויות'".
"הייתי טסה 100 פעמים בשנה כמו משיגנע לפריז או למילאנו, קונה שם מותגים. כשחזרתי לארץ אפילו לא פרקתי את המזוודה. רציתי רק לקנות. ללבוש את הבגדים לא היה העניין"
איך נראו השנים עם כמויות כסף בלתי מוגבלות?
"כל בוקר הייתי הולכת לאימון פרטי ומשם הולכת לאמא שלי והיינו ממשיכות לכיכר המדינה ולקניון רמת אביב רק לקניות, כאילו זו עבודה. בבית גרה איתי אופר כל השנים, שעשתה הכול. יש לי למטה במרתף מלתחה, שאנלים, פרוות, לפעמים בא לי להקיא מזה. לפעמים בא לי להוציא את זה לאנשהו ולעשות מכירה פומבית, נשבעת לך. הייתי טסה 100 פעמים בשנה כמו משיגנע לפריז או למילאנו, קונה שם מותגים, בערב חוזרת לחדר ורואה את כל השקיות מחכות ולמחרת עוד קניות. כשחזרתי לארץ אפילו לא פרקתי את המזוודה. רציתי רק לקנות. ללבוש את הבגדים לא היה העניין. אבל שלב הפלצנות הסתיים. אני לא עובדת בזה יותר".
וכשהכסף התחיל להיגמר?
"בגלל שהתרגלתי לחיים טובים מאוד, הייתה קצת אי־נוחות. יש אנשים שפושטים רגל ויוצאים מהבית שלהם רק עם מזוודה קטנה. זה לא מה שקרה אצלנו. בריאליטי הציגו את זה כאילו עברתי מעושר גדול לכלום. זה לא מדויק. אני גרה בדירת גן משלי בצפון תל־אביב, יש לי נכסים, אבל אני כבר לא טסה עם אבא במטוס פרטי למונקו ולא טסה במחלקת עסקים כל שנייה. בכלל, אני ביקשתי שייגמר הכסף".
קשה לי להאמין.
"הייתי אומרת, 'אם הכסף הזה לא ייגמר, אני לא אמצא את עצמי'. בגלל הכסף הייתי כל היום בחרדות, מה יקרה אם אבא שלי ימות? ישבתי על מיליונים ושאלתי מה יהיה. הבנתי שהכסף לא ממלא אותי, שיש עוד משהו בעולם הזה מעבר לחומר. רציתי להגיע לאמת. התקף החרדה הראשון שלי היה כשהייתי עם הבעל הראשון. פתאום לא יכולתי לנשום. אבל עד שהאמבולנס הגיע, כבר הרגשתי סבבה. היו שנים שהכול כלפי חוץ היה טוב, אבל לא הייתי מאושרת. חשבתי שאם אני אסע לפריז יהיה לי טוב, אבל זה לא קרה, כי גם את עצמי הבאתי לפריז.
"בתוכנית, אחת המשתתפות שפגשתי הייתה אסתי, עורכת דין, שלא כל כך באה לי טוב. אצלה האישיו היה הכסף. היה איזשהו יום שנכנסתי לאיזה עומק עם עצמי וחשבתי, למה היא כל כך מפריעה לי? וכשהיא אמרה שהיא בנתה את עצמה בשתי הידיים שלה, הבנתי שזה לוחץ לי במקום רגיש. בסוף אמרתי לה, 'סליחה, זה לא רק את, זו גם אני. אני כנראה מקנאה שעשית את הכסף לבד, ואני בזכות אבא שלי ולא בזכות עצמי'. היום אני במקום אחר, אבל לפני שנה, בצילומים, היא לחצה על משהו".
איך הצלחת לעבור שינוי?
"עברתי בין כמה פסיכולוגיות עד שמצאתי את מירב. באתי אליה עם הפורשה ועם התיקים והשעונים. הכול היה מבולגן בחיים שלי. בכלל לא הבנתי מי אני ומה אני. הייתי רק תחפושת וזהו. היא עשתה איתי עבודה ואמרה, 'אם אני מורידה לך את הבגדים ואת השעונים, איך את מרגישה?' אמרתי לה: 'אפס'. הלכתי אליה פעמיים בשבוע לשעה וחצי. שם מצאתי את התשובות. בכל פעם הבנתי עוד משהו. אושו אמר, 'באנו להציל את עצמנו מעצמנו'. לא התעסקתי באבא ובאמא. אנשים כל החיים הולכים לטיפולים כי הם עסוקים בלדבר על מה שהיה ומה קרה עם אבא ועם אמא וכך עוברות שנים. אני התעסקתי רק בעצמי.
"התחלתי את התהליך כשהייתי בשיא מבחינה כלכלית, ואמרתי למירב, 'אם הכסף לא ייגמר, אני איחנק, זה מפריע לי לתהליך'. הקורונה עשתה רק טוב. הייתי בבית, הבן הגדול שלי עשה לנו כל הזמן על האש בחצר והיה די־ג'יי. כשהכסף התחיל להיגמר, הכול התחיל להיות מתון יותר. סיפור כזה הוא קשה כשאנשים נשארים בלי בית ובלי עבודה ואין להם מה לאכול. אצלנו זה היה אחרת. במקום אופר קבועה, יש לי היום עוזרת קבועה פעמיים בשבוע, הבן הקטן שלי עבר מבית הספר האמריקאי בכפר־שמריהו שעולה 120 אלף שקל בשנה ללמוד עם החברים שלו בשכונה. אין מרצדס בחניה, אבל יש ב־מ־וו. נפילה רכה. אין תזרים מחוץ לארץ, אבל יש נכסים".
את מרגישה שזה השפיע על מי שאת?
"עברתי שינוי חיצוני גדול. לפני כן הייתי רזה ותמיד עשיתי פן, היום אני יוצאת מהבית עם תלתלים, הכי טבעית שיש. אני כבר לא אוהבת את עצמי עם פן חלק. כל היום הייתי עסוקה בחיצוניות. איזו עבודה קשה זו. עכשיו אני מתעסקת בפנימיות".
בדיוק כשאנחנו מדברות, מגיעה אליה הודעת סמס מה.שטרן. "הם עוד שולחים לי הודעות", היא צוחקת, "כשהיה לי הרבה כסף הייתי קונה מהם תכשיטים כבדים. פעם קניתי מהם במיליון וחצי שקל".
היום את יודעת להתנהל אחרת עם כסף?
"התחלתי לברר מה זה 'אני רוצה'. פעם הרצון שלי היה על אוטומט - אני רוצה, אני קונה. היום אני שואלת את עצמי - מה תעשי עם זה? את באמת צריכה את זה? זה יספק אותך? התשובה היא לא. ואז צריך פחות כסף".
מה למדת על עצמך במסע שעשית בתוכנית?
"כלום. אני את השינוי התחלתי בטיפול הפסיכולוגי והמשכתי למאסטר דובר רוסית שעושה סמינרים של עבודה על צ'אקרות וניקוי אנרגטי וגם מדיטציות אקטיביות של אושו ודמיון מודרך. סיימתי ללמוד על הצ'אקרה השנייה שעוסקת בניקוי העלבונות שלנו. עכשיו אני לומדת את הצ'אקרה השלישית שעוסקת בכסף. אני לומדת לשמוח".
