זאת לא הייתה צעקה רגילה. אנחנו ביחד שנים ואף פעם לא שמעתי אותו צועק ככה. לא שהוא צועק יותר מדי. מדי פעם הוא מתוסכל ומשחרר איזו צווחה, אני כבר יודעת לזהות אותה. לכל דבר יש צעקה קבועה משלו – לספל שנופל לו מהידיים, לזה שנמאס לו מיתושים, למשהו שהילדים עשו, למשהו שהילדים לא עשו, כאלה. יש גם צעקות מיוחדות שקשורות אליי, באמת מחמם את הלב. אבל בעיקרון אבנר הוא בן אדם שלא מרים את הקול. וזאת לא הייתה צעקה רגילה. היינו בשיא האריזות לקראת מעבר הדירה. יום שישי אחר הצהריים. אני הייתי בחדר השינה שלנו, הוא היה בחדר של הילדים, ובום. רצתי אליו וראיתי אותו עומד על סולם, גופו נשען על ארון הבגדים, כל הראש שלו דם. אבל בכמויות. שפריצים של דם. צעקתי: "מה קרה?!" והוא אמר, "המאוורר תקרה, תכבי את המאוורר תקרה".
הייתי בטוחה שזהו. שהוא הולך למות. צרחתי שאני מזמינה לו אמבולנס וטסתי למטבח כדי להביא לו מגבת עם קרחום. עד שחזרתי – משהו כמו שש שניות – הוא כבר שטף את עצמו בכיור של האמבטיה, אז הורדתי את רמת הכוננות לצרחות שבהן הודעתי לו שאני לוקחת אותו באוטו לאיכילוב. הוא הצמיד את המגבת עם הקרחום למצח וצעדנו לאוטו תוך כדי שהוא מדווח לי שהדימום לא עוצר ואני נותנת לו פקודות כמו רופאה מומחית - "אז תלחץ יותר חזק, תחליף זווית, תרים את הראש, תוריד את הראש, יאללה תיכנס לאוטו, יאללה שים חגורה, למה אתה מוריד את המגבת מהראש כדי לשים חגורה? השתגעת? אני אשים לך את החגורה, אוקיי, אנחנו נוסעים לאיכילוב, תלחץ, תלחץ, נו? זה נעצר? כן? יופי, תוריד את המגבת ותראה לי מה קורה שם. לא עכשיו, ברמזור. טוב, אני רואה שזה באמת נעצר, כל הכבוד, עזוב את איכילוב, בוא למוקד. אוקיי, אנחנו נוסעים למוקד, מעניין אם יש מלא אנשים במוקד, מעניין אם יש חניה. אתה לוחץ?" וככה המשכתי להלחיץ. אני תמיד מלחיצה אותו, הפעם זה כמעט היה בצדק.
זה נגמר בהדבקה של שלושה חתכים במצח וזריקת טטנוס. לי אישית כאב הגרון מרוב צעקות, אבל משום מה הרופא לא התייחס לזה. בדרך הביתה ניסינו להבין איך זה קרה. מתברר שהוא טיפס כדי להוריד משהו מהארון ועשה תנועה לא נכונה, המאוורר שכנראה התעצבן מזה שהוא נכנס לטריטוריה שלו, ניצל את המצב ותקף. שאלתי אותו אם הוא רוצה שאעשה שיחה למאוורר, כי חשבתי שזה יצחיק אותו. זה לא הצחיק אותו, אבל מצד שני הוא לא ציין שיש לי הומור של זקנים, אז הייתי מרוצה. הגענו הביתה והוא נשכב על המיטה בתוך חדר השינה החצי ארוז שלנו, עם שלוש בליטות במצח, כמו תלת־קרן מהאגדות.
הדלקתי את המזגן למרות שפחדתי שהוא ישתף פעולה עם שאר מכשירי הקירור בביתנו ויתפוצץ עלינו ואמרתי לאבנר, "אף פעם לא שמעתי אותך צועק ככה. ובאמת חשבתי שאתה הולך למות". חשבתי שזה הזמן שלי לפרוץ בבכי ולשחרר את הלחץ, אבל במקום זה הסתכלתי עליו ונזכרתי כמה אני אוהבת אותו וכמה הוא חשוב לי, וכמה שזה אירוני שזה קרה דווקא באמצע מעבר דירה, שזו באמת נקודת השפל בזוגיות, עם כל המריבות והוויכוחים והקרטונים בסלון. ואמרתי לו, "אולי בכל זאת נזמין אנשי מקצוע שיארזו לנו". והוא אמר, "עזבי, מחר אני קם כמו חדש, נתקתק את זה". ליטפתי אותו קצת, שכבתי לצידו במיטה והסתכלתי על המאוורר בתקרה של חדר השינה שלנו, שהסתכל עליי בחזרה בקטע של "תעזבי אותי, אני לא עשיתי כלום, מה את רוצה ממני? אני בכלל לא מכיר את המאוורר מהחדר של הילדים, הוא של יצרן אחר, אולי נפגשנו פעם בכנס אבל לא יותר מזה". וזהו, ככה שכבתי שם והחזקתי את היד של אבנר ולא רציתי לשחרר.
