"מה את עושה עניין מדברים כאלה?", כך נהגה אמה של שרית פרידמן־ברזניאק להגיב כשבתה סיפרה לה על עניינים שהטרידו אותה. "היא הייתה שורדת שואה", מספרת שרית. "אמא מגוננת שרצתה כל הזמן לשמור עלינו ולגדל אותנו כבעלי עוצמה ואומץ, כאלה שלא נבהלים משום דבר. כשהייתי ילדה וסיפרתי לה על משהו שהכעיס אותי, היא הייתה אומרת: 'שטויות! התמודדות אמיתית זה מה שאני מספרת לך מהשואה. את רואה את המוות מול העיניים? אני ראיתי! את צריכה להיות חזקה! את לא צריכה אף אחד, יש לך משפחה'. כל מה שהכאיב לי – היא ביטלה. לעומת זאת, היא לא חסכה בסיפורים על התופת שעברה במלחמה, וסיפרה אותם כשהיא מגלמת את הדמויות בצורה חיה ומפחידה. כשהיא הייתה בוכה, הייתי מחבקת אותה ומנחמת אותה. מגיל מוקדם מאוד היה בינינו היפוך תפקידים".
קשה לגדול באווירה כזאת.
"מצאתי לי מקלט מהאימה שבסיפורים שלה במקום נחמד ומקבל, אצל השכנים שלנו – משפחה עם ילדים קטנים שגרה לידינו. היה לי שם נעים ורגוע".
"פתאום היה צלצול בדלת. הוא התלבש מהר, ניגש לדלת ואני מאחוריו. זו הייתה אמא! היא צעקה: 'רוצח, מה עשית לילדה?"
ואז זה השתנה.
"לאט־לאט השכן התחיל להתייחס אליי אישית, להחמיא לי על הבגדים, להזמין אותי לשחק במשחקים של ילדיו, לשוחח איתי בנעימות. באחת הפעמים, כשמשפחתו לא הייתה בבית, הוא קרא לי: 'רוצה לראות סרט?', וכשנכנסתי, הוא השכיב אותי על המיטה ופגע בי... הייתי אז בת שש.
"חזרתי הביתה ולא אמרתי מילה לאמא. כנראה הרגשתי שיש כאן משהו לא תקין, אבל הוא פיתה אותי ואני חזרתי לשם שוב. באחת הפעמים פתאום היה צלצול בדלת. הוא התלבש מהר, ניגש לדלת ואני מאחוריו. זו הייתה אמא! היא צעקה: 'רוצח, מה עשית לילדה?', לקחה אותי ביד וסחבה אותי איתה לחדר הכביסה שעל הגג. שם הכניסה אותי לאמבטיה, חיבקה אותי ושתינו בכינו. תמונה שואתית ממש".
במשך 50 שנה שרית נשאה בתוכה את הסוד. היא לא חשפה אותו בפני האנשים הקרובים לה ביותר ואפילו לא בפני עצמה. רק ב־2012, כשהלכה האם לעולמה, הרשתה לעצמה לחטט בפצע ולחשוף אותו. והיא עושה זאת כיום לא רק בפני הקרובים לה, אלא קבל עם ועולם – באמצעות מונודרמה מרגשת שאי־אפשר להישאר אדישים אליה, תחת השם "מָאמֵע זִיסֶע – זיכרון מהסלון של אמא" (מאמע זיסע - אמא מתוקה, ביידיש, צ"ר).
הרגשתי אשמה
היא בת 69, אם לשלושה וסבתא לשניים ומתגוררת בגבעתיים עם בעלה, איש התקשורת מיכה פרידמן. בעבר הייתה יועצת לשינוי ופיתוח ארגוני, אישי וניהולי, מאמנת לזוגיות ומרצה לפיתוח ארגוני בפקולטה לניהול ולתלמידי תואר שני בבית הספר לסיעוד באוניברסיטת תל־אביב. כיום היא שחקנית, מחזאית ויוצרת. הצגת היחיד שלה מוצגת בסלון המרווח בביתם, מול קהל של כ־20 איש. המופע מתחיל כמעין אירוע "זיכרון בסלון" והופך לדרמה על מאבק הישרדות של אם ניצולת שואה ובתה הקטנה - הטרגדיה האישית של כל אחת מהן שלובה בזו של האחרת. שרית מגלמת במקביל את אמה ואת עצמה כילדה, והאווירה הנינוחה והביתית מתחלפת עד מהרה במתח ובאימה. בסיומו של האירוע שבו צפיתי, על קפה ועוגת גבינה ביתית, התנהל רב שיח בין הנוכחים על הדילמות שהועלו בהצגה, ובהן השאלה אם לילדה שהיא דור שני לשואה יש זכות לכעוס על אמה שלא הייתה שם בשבילה, כשעברה אירוע שהיא עצמה מגדירה כשואתי. "עקרונית, בהחלט כן. יש לה זכות מלאה לכעוס. אני כעסתי, אבל חייתי בקונפליקט, כי הרגשתי שאסור לי לכעוס, ואם אני כועסת אני לא בסדר", היא אומרת.
היא נולדה אחרי שני אחים, בוגרים ממנה בשש ובארבע שנים. הוריה, משה וטובה ברזניאק, הגיעו מפולין, "אחרי שכל אחד מהם עבר את השואה שלו". עד גיל שש התגוררה המשפחה בגבעתיים, "בסביבה של שכנים ומכרים שהיו שורדים כמו הוריי, אבל בשלב מסוים אמא, שגדלה בוורשה, לא רצתה שנחיה באווירה גלותית, העדיפה לגור בצנטרום ועברנו לתל־אביב", היא מספרת. "גם שם הוריי לא הצליחו לברוח מעצמם ומהשואה שלהם. הם דיברו וסיפרו וחיו את השואה, כל אחד בדרכו, גם כשעברנו לשכונה של ישראלים־צברים, מה שאמא חלמה עליו. אבל דווקא שם התרחשה השואה שלי".
"כל השנים ראיתי את השכן שפגע בי בחדר המדרגות. גם אחרי שנים, כשביקרתי את הוריי תמיד הייתי בחרדה, שמא אפגוש אותו"
איך אותו מקרה השפיע על חייך?
"אני לא יודעת אם זה היה בהשפעת האירועים, אבל בעוד שהאחים שלי היו תלמידים מצטיינים ובהמשך הפכו לרופאים מוצלחים, אני הייתי 'בסדר'. לא הברקתי בלימודים ולא הבאתי נחת להורים מהבחינה הזו. לעומת זאת, הייתי סוג של מסמר חברתי ופרחתי בתיכון ובהמשך גם בבית הספר לטיסה שבו שירתתי כרל"שית של המפקד. אחרי הצבא רציתי ללמוד משחק, אבל אמא שלי אמרה שזה לא מקצוע ושעדיף שאהיה 'רופאה או מורה'. מאחר שהייתי ילדה ממושמעת, למדתי לתואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולימודי מזרח אסיה, עבדתי כדיילת בחברת כנסים ובהמשך למדתי ייעוץ ארגוני לתואר שני. עבדתי במקצוע – במשך עשור הייתי במחלקת מדעי ההתנהגות בצה"ל (ממד"ה) – ופרחתי מבחינה מקצועית".
ולאורך השנים שמרת איתך את הסוד.
"אף אחד לא ידע. אמא לא סיפרה אפילו לאבא, כי פחדה מתגובתו, וגם האחים שלי לא ידעו על כך. לא עברנו דירה וכל השנים ראיתי את ה'תליין' בחדר המדרגות ובמעלית. הוא גם נהג להיכנס אלינו הביתה כדי שאבא יפתור לו בעיה כזו או אחרת בחשמל. אני הדחקתי כביכול, אבל גם כשכבר הייתי נשואה ואמא, כשהייתי באה לבקר את ההורים שהמשיכו לגור באותו בית עד למותם, תמיד הייתי בחרדה, שמא אפגוש אותו. כשזה קרה, רעדתי מפחד ואמרתי לו שלום. הוא היה אפילו שואל בנונשלנטיות מה שלום ההורים, והיינו עוברים הלאה".
התעמתת איתו אי פעם?
"מעולם לא התעמתתי איתו. פחדתי ממנו. פעם עמדתי בתור ארוך בקופת החולים, כשהוא כבר היה זקן. ראיתי אותו נכנס עם המטפל וחמקתי מהתור, כדי לא להיתקל בו פנים אל פנים".
היית בטיפול פסיכולוגי?
"לא בילדותי ובנעוריי. מגיל 26, כשהייתי בדרך לתואר מאסטר בהתנהגות ארגונית, הייתי בטיפול אצל פסיכולוגים, בעיקר כי לא הייתה לי זוגיות ורציתי מאוד. אבל אף אחד מהם לא שמע ממני את הסוד שהיה קבור בתוכי, כי הרגשתי אשמה ובושה. רק ב־2005, כשילדיי היו בתיכון, אמרתי לפסיכולוג, אחרי שהייתי אצלו כבר כמה שנים: 'יש לי סוד לספר לך, אתה לא מאמין מה עברתי'. כשסיפרתי הוא היה בהלם".
איך השפיעה הפגיעה המינית שעברת בילדותך על יחסייך עם גברים?
"הייתי מחוזרת, אבל לא התמסרתי. בגיל 16 היה לי חבר ראשון, עם נשיקה חטופה פה ושם, אבל לא התקדמתי הרבה מאז, גם בצבא ואחריו. פחדתי מאוד מקשר פיזי ולא נתתי להתקרב אליי. לא ידעתי למה, אבל העברתי את המחזרים שבעה מדורי גיהינום ולגבי רוב הגברים שפגשתי סיפרתי לעצמי שהם 'לא מתאימים לי'. בסקס הראשון, בשנות ה־20 שלי, עלו בי תחושות של משהו לא נעים שהייתי בו בעבר - פתאום זה הגיח החוצה ממקום מסתור שניסיתי לקבור כל השנים".
איך הכרת את מיכה פרידמן?
"ב־1986, בבליינד דייט, דרך רוני דניאל ז"ל שעבד איתו אז בקול ישראל. מיכה היה רווק בן 38 ואני בת 32. ברגע שנפגשנו אמרתי לעצמי שאיתו אני רוצה להתחתן. זה הבן אדם שחיכיתי לו. התחתנו אחרי עשרה חודשים".
מתי סיפרת לו על האונס?
"די מהר, כשהרגשתי שהיחסים שלנו הופכים לקשר ארוך. הוא הקשיב, התעניין, שאל שאלות וחיבק אותי".
סיפרת בהצגה שכל השנים נשאת איתך אשמה. מתי היא התעוררה?
"אני אדם שכולו אשמה. כלפי הוריי, שמבחינתם הייתי תיקון של הסבל שעברו ושל ההחמצות שלהם. הייעוד שלי היה ללמוד טוב, לנגן על פסנתר, להיות רופאה כמו האחים שלי. סטיתי מהדרך, על הסטייה יש אשמה.
"בנוסף, הוסללתי להיות כותל הדמעות של אמא שלי, אבל לא רציתי לשמוע, לרחם, לעטוף אותה, להיות אמא שלה. רציתי להיות ילדה כמו כולם, וגם על כך הרגשתי אשמה. ונוסף על כל זה, עשיתי לה את הדבר הנורא הזה, עם השכן! את רואה שרית - את רואה אשמה בהתגלמותה".
הייתי מנותקת
שנת 2019 הייתה נקודת מפנה במהלך חייה. "פנו אליי מ'זיכרון בסלון', כבת דור שני לשואה ופעילה בעמותת יוצאי מזריץ', עירו של אבי, וביקשו שאספר על החיים בצל השואה", היא משחזרת. "צירפתי את האחים שלי, אבי ונפתלי (שכתב ספר על תלאותיו של אבינו בשואה, 'עצי הלבנה הזקופים'). התכנסנו בבית של נפתלי, שלושתנו סיפרנו, והערב היה מוצלח מאוד. בסיומו הודיתי לאנשים שהגיעו, ופתאום, לא ראיתי שום דבר. כאילו מסך נפל על פניי. עיוורון מלא. מלמלתי 'אני לא יודעת איפה אני נמצאת' והראש שלי נפל על השולחן. שני האחים שלי, רופאים, כזכור, ניגשו אליי, ומיכה – שהוא איש קולנוע – המשיך לצלם את האירוע...
"מאותו רגע, במשך ארבע שעות, הייתי מנותקת. ארבע שעות נעלמו לי מהחיים, ומה שאני מספרת עכשיו זה ממה שסיפרו לי. אנשים סביבי שאלו שאלות ואת רוב התשובות לא ידעתי.
שאלתי כל הזמן שאלות כמו 'איפה אני?', 'למה אני פה?', 'מי גר פה?', ואני לא זוכרת את התשובות. הייתי בבלבול מוחלט ובאפס מודעות. אחי התקשר לחבר פסיכיאטר בכיר, ונענה שככל הנראה מדובר בתופעה הקרויה "אובדן זיכרון קיצוני זמני" (Transient Global Amnesia) שנובע כנראה מלחץ נפשי גדול מאוד.
"כשחזרתי למודעות, פתאום ראיתי אנשים סביבי ושאלתי: 'למה אתם כאן?'. כולם היו בהלם, ואחי הבכור הסביר: 'נראה שהיית במצוקה נפשית. היית בסערת רגשות. את צריכה לנוח. להירגע', ואני עניתי: 'אני ממש בסדר'. למחרת קמתי בבוקר מלאת עזוז ונסעתי לאילת - למרות המחאות של כולם - ועשיתי שם עוד ערב 'זיכרון בסלון'".
אבל למרות החזרה לשגרה, בעקבות אותו אירוע החלה תהליך הדרגתי של השתחררות מהעבר. תחילה חשפה את סודה בפני משפחתה, ובהמשך, כידוע, בפני קהל.
איך סיפרת לילדים שלך?
"באחת השבתות ישבנו בארוחת צהריים משפחתית, והתנהל דיון סביב אונס. אחד הילדים או החתנים אמר משהו כמו: 'תמיד מאשימים את הגברים, אבל גם לנשים יש אחריות'. ואני יושבת שם ורוצה שיבינו שברוב המצבים נשים הן הקורבן ומישהו כפה עליהן את המעשה. בסוף עצרתי את הדיון ואמרתי: 'טוב, תפסיקו עכשיו ותקשיבו לי!', וסיפרתי להם. שתי הבנות שלי, עוד לפני שסיימתי את הסיפור, התחילו למרר בבכי. הן מכירות אמא חזקה, עוצמתית, פותרת בעיות, ופתאום, אותה אמא מספרת להם שמישהו פגע בה - בואי נגיד במילים הנכונות: אנס אותה - בגיל שש. אז היא הייתה אשמה? זה קרה כי הייתה פתיינית? חייכנית מדי?", משחזרת שרית ועיניה דומעות. "הייתי צריכה לנחם אותן".
"אחרי Me Too כבר הרגשתי שאני לא אשמה ושיש לי לגיטימציה לחשוף את הסיפור לכולם"
ומה קרה מאותו רגע?
"ברגע שהוצאתי את זה ממני, אמרתי להם שלא ימשיכו את ההסתרה שלי, אלא יחלקו את זה עם חברים וישתפו. אחרי Me Too כבר הרגשתי שאני לא אשמה ושיש לי לגיטימציה לחשוף את הסיפור לכולם.
"אגב, גם האחים שלי לא ידעו כלום עד לאחרונה, ואנחנו בקשר טוב מאוד. אף פעם לא דיברתי איתם על זה, גם כדי לא לפגוע באמא - כדי שלא תצטרך לתת דין וחשבון על התנהלותה בנושא. וכך, יחסי השכנות שלהם עם 'התליין' שלי התנהלו כל השנים כאילו לא קרה כלום".
עם אמך הספקת לדבר על כך לפני מותה?
"אף פעם! לא יכולתי להפיל עליה את התיק הזה. הרגשתי שאני מרחמת עליה בגלל החיים הנוראיים שעברה. לא יכולתי לדון איתה על כך שהיא לא שמרה עליי למרות שניסתה לגונן ורק רצתה את טובתי. אחרי הכול, היא הייתה אמא נפלאה, מלאת טוב לב, נתינה ונוכחת".
למדתי משחק בגיל 50
בנה, רועי פרידמן, בוגר לימודי קולנוע, הוא זה שהציע לה לעבד את סיפורה ליצירה ואמר לה שהיא חייבת לעשות סרט, כי "יש לך חומר אדיר".
מה חשבת על הרעיון?
"מגיל שבע חלמתי להיות שחקנית. כשסיימתי צבא רציתי, כזכור, ללמוד בבית ספר למשחק, אבל אמא אמרה שאני אדם רגיש ולא אעמוד בזה. בכל זאת, כשסיימתי את לימודיי ב־1979 הלכתי לאודישן בבית ספר של ניסן נתיב ולא התקבלתי. ניסן אמר לי, 'את מוכשרת, אבל בגיל 25 לא מתחילים ללמוד משחק'. פרשתי מהחלום עד גיל 50, אז נרשמתי ללימודי משחק אצל ענת ברזילי. בהמשך עברתי השתלמות בפסיכודרמה וגם כתבתי ספר שירים בעקבות מות אבי – 'ייסורי מיתה'. בעקבות מה שהבן שלי אמר לי, הלכתי ללמוד תסריטאות אצל שבי גביזון. לפני הקורס התבקשנו לכתוב על הנושא שנרצה לעסוק בו. כששבי שמע את סיפורי הוא אמר: 'זה לא סיפור - זה אפוס'. מוחמאת ומעודדת הלכתי לקורס נוסף - כתיבת מונודרמה אצל המחזאית והבמאית איה קפלן. כשעשיתי אימפרוביזציה על קטע הבריחה שלי ושל אמא לגג, כשנמלטנו מדירת השכן, איה אמרה לי: 'את שחקנית, ואת השחקנית במונודרמה שלך'".
כך, החלה לכתוב לעצמה את תפקיד חייה. בהמשך גייסה את שלום שמואלוב כדרמטורג ואת איתי פלאוט כבמאי.
למה החלטת להעלות את ההצגה בסלון הביתי שלך?
"ראשית, כי זה מבוסס על הקונספט של 'זיכרון בסלון'. בנוסף, הסיפור שלי התרחש בין כותלי הבית, ויכול להתרחש במקום הכי מוגן - בסלון של כל אחד. העליתי את ההצגה בתיאטרון 'הסימטא' ובחברות הייטק, ובימים אלה אני מעלה אותה ב'קפה תיאטרון' בקאמרי ותמיד שמחה להציג אותה בסלון שלי או של אחרים ובכל מקום שאליו מזמינים אותי (טל': 054-4295777).
התייעצת עם ילדייך ועם אחייך לפני שהחלטת להיחשף?
"לא התייעצתי עם אף אחד חוץ ממיכה. החלטתי החלטה ברורה שזה מה שאני עושה".
מה המסר שלך בהצגה?
"תתפלאי: לא שואה ולא פגיעה מינית, אלא משהו מוסרי־עקרוני. אני מנסה להגיד שלכל אדם יש זכות קיום ייחודית משלו ואסור לסביבה להקטין אותו. תפקידנו כבני אדם הוא להאמין בעצמנו ולאפשר לעצמנו לקחת את המקום הייחודי ובעל הערך שלנו, ללא בושה, ללא אשמה וללא פחד.
"מה שקרה לי היה כי לאמא שלי היה קול חזק וסמכותי, וכל מה שהיה לי או לאחרים נראה קטן כי 'היא עברה יותר', וכך התקשיתי להשמיע את קולי. המקום שלי היה רק להיות אוזן קשבת, ואם אני לא ממלאת את התפקיד הזה – אני לא קיימת".
המוות של אמא שלך אִפשר לך לבטא את קולך שנאלם במשך שנים?
"המוות של אמא שלי אפשר לי לברוא את עצמי מחדש. רק אחרי שאמא ואבא מתו הרגשתי שיכולתי להשמיע את הקול, ועכשיו - בגיל כמעט 70 - יצאתי מהמסתור. אני עוברת לידה מחדש. לא עוד סודות והסתרות. השתחררתי".
ואחרי 40 הצגות את מרגישה הקלה? את סולחת לאמך?
"אני בתהליך של הקלה ופיוס, אבל הדרך עוד ארוכה".
