זויה צ׳רקסקי: "עוצמת הזעזוע מאחת עד עשר היא מאה"
ציירת ופסלת, כלת "פרס סנדברג" לאמנות ישראלית. בת 47, נשואה ואמא לבת, תושבת רמת־גן
המלחמה תפסה אותי בבית ברמת־גן. ימים ספורים לאחר שהחלה, התברר מה באמת קרה בשבת 7 באוקטובר. עוצמת הזעזוע שלי, בסקאלה של מאחת עד עשר, הייתה מאה. הבת שלי החלה לסבול ולקחה קשה את רעשי ההפצצות והיירוטים. החלטתי לטוס איתה לברלין. רק שם התחלתי להבין את גודל הזוועה".
הטריגר: "הציור שלי נולד בעקבות הידיעות המזוויעות על הטבח בבארי. בהתחלה חשבתי שזה קרה רק שם, עד שהתבררו ממדי האסון. ציירתי 18 ילדים חטופים (כי זה היה המספר שדווח אז) על רקע שחור, בשפה של מלחמה".
ההשראה: "כיוון שאני, כאמנית, תמיד מגיבה לאירועים שמתרחשים בחיי, התחלתי לעבוד על איור בהשראת 'גרניקה', אחת מהיצירות המפורסמות של פיקאסו, שצוירה בשנת 1937 כתגובה להפצצת העיירה הבסקית גרניקה על ידי הנאצים במלחמת האזרחים בספרד, שגבתה 1,600 הרוגים".
התגובות: "מרגע שהעליתי את הציור לאינסטגרם, קיבלתי המון התייחסות מהקהל הבינלאומי שיש לי, שלאו דווקא מבין מה קורה בישראל ולא מיהר לתמוך בישראל. אני אמנם ביקורתית כלפי ממשלת ישראל ושואלת למה לא היה מי שיגן על האזרחים, אבל ברשתות החברתיות התחלתי לשחרר ציורים נוספים מאותה סדרה, כדי שהעולם יבין מה קורה בישראל. רציתי שהאמנות שלי תשמש הסברה לאירוע שלא קרה לנו מעולם".
אור ליבנה: "המלחמה הזו נגעה בי באופן מאוד אישי"
מעצבת גרפית ומאיירת עצמאית רב־תחומית, איירה לאחרונה את ספרה של גלילה רון־פדר "משימה עולמית". בת 37, נשואה, תושבת ראש־העין
המלחמה הזו נגעה בי באופן אישי מאוד. סבא וסבתא שלי ז"ל גרו לפני מותם בקיבוץ יד־מרדכי. בשנת 1948 הם היו מראשוני המתיישבים באשקלון ויש לי עדיין משפחה בעיר. בן דוד שלי היה במסיבה ברעים ונפצע קל".
הטריגר: "כיוון שלא עבדתי והכול נכנס לקיפאון, התחלתי לעשות סדר בבית, מיינתי כל מיני חפצים ונתקלתי באוסף ישן של בולים שאספתי כשהייתי ילדה ובבול עם ציור של כף יד שמחזיקה אנשים".
ההשראה: "מדובר בבול ישן מאוד משנות ה־60, שעוצב על ידי אליעזר וייסהוף ב־1964 לציון עשור לביטוח הלאומי. השפה הגרפית פשוטה ומינימליסטית, כמה שפחות קווים נוקשים יחסית ויש שימוש מינימלי בצבעים. חשבתי לעצמי שזו ההשראה שאני צריכה כדי ליצור משהו שימחיש את הישראליות".
המסר: "בדרך כלל אני מאיירת צבעוני וכיפי עם המון פרטים. כאן זה בדיוק הפוך, זו יצירה סגפנית. הדמות שאיירתי נמצאת בסביבה סגורה וחשוכה. האיפוק באיור מתחבר לכאב שרציתי להביע, שמלווה אצלי בהרבה מחשבות על הילדים שנמצאים בשבי. מבחינתי זו מחשבה בלתי נסבלת שהם שם.
"וכן, אני מרגישה ישראלית יותר ממה שהרגשתי אי פעם. זה פגש אותי בנקודה שאני ממש מפחדת על הבית שלי, על המשפחה שלי, על החברים שלי. הפחד מלכד אותנו".
עינת צרפתי: "אני ממש מרגישה את הכאב בגוף"
מאיירת ומרצה לאיור במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, מחברת ספר הילדים "צרות בצרורות". בקרוב יתורגם לעברית מדריך הקומיקס שלה, I AM A MASS. בת 37, נשואה ואם לשלוש, תושבת תל־אביב
כשפרצה המלחמה היינו בחופשה. מאחר שאני שומרת שבת, שמעתי מבן הזוג שלי על האירועים בזמן אמת, וחשבתי שאולי זו טעות או שהוא לא מדייק בעובדות. זה היה בלתי נתפס".
הטריגר: "כמאיירת אני אוהבת להגיב ליום־יום, לדברים קטנים וקטנוניים מהחיים. הבלוג שלי, 'דברים שמעצבנים אותי' מגיע לפינות הקטנוניות ביותר. הפעם המלחמה תפסה אותי במצב רגשי הפוך. במקום להסתכל על משהו קטן ואישי, ניסיתי להתבונן על אירוע גדול ולתת לו ביטוי אחד, פשוט ושלם.
"כאמא לשלוש בנות בבית, שמחכות שתחזור ותיבנה עבורן שגרה בתוך המצב, זו תקופה שבה מצד אחד נורא קשה ואין זמן לעבוד ומצד שני, אירועים כאלה תמיד מדגדגים לאמנים באצבעות".
המסר: "חיפשתי פרויקט שיצליח להשמיע קול או קריאה ולפנות אל הרגש של מי שמתבונן בו. היה לי חשוב לשמר את נושא הילדים החטופים שהוא בנפשי ובנפשנו, אבל לצערי השגרה מזדחלת לאט־לאט לחיים שלנו".
הדימוי: "פעולת האיור שלי, קצת כמו בשירה ובמוזיקה, לוקחת תחושה מעולם אחד ומשתמשת בו בעולם אחר. כאמא לתינוקת בת שבעה חודשים, יש משהו בחטיפת הילדים ובחסרונם שממש מורגש פיזית בגוף. זה רגש ששמעתי עליו גם מאמהות אחרות.
"חיפשתי דימוי פשוט ובשפה פחות מפורטת מהשפה שמאפיינת אותי בדרך כלל. רציתי להשתמש בפשטות כדי ליצור דימוי נקי, אך גם מאוד רגשי. בניגוד להרבה נושאים מורכבים שמנסים לתווך לנו ולעשות איזו הסברה כלפי חוץ, ספציפית נושא החטופים הוא פשוט מאוד ולכן גם הדימוי שלו ישיר ובלי מורכבות ואפילו בשפה קצת נאיבית וילדית".
אליס קורניוק: "רציתי לתת אגרוף לכל מי שיראה את זה"
מאיירת ומעצבת גרפית, מעצבת סושיאל בחברת wix. בת 34, נשואה ואם לשניים, תושבת חדרה
בשבת השחורה ההיא חגגנו בצפון יום הולדת לאמא שלי. כשקראתי את הכותרת ברשת 'עשרות חטופים בעזה', חשבתי שזו טעות בדיווח. למעשה, במקום לחגוג יום הולדת, מצאנו את עצמנו עומדים בתור ארבע שעות לתרום דם. הימים שאחרי היו דיכאון. הרגשתי שאני יושבת שבעה על 1,400 אנשים שלא הכרתי. לא אכלתי ולא שתיתי ולא ישנתי במשך כמה ימים".
טריגר: "חברת wix הוציאה קול קורא לעובדיה במסגרת פרויקט design-duty.com וקראה לכל המעצבים והמאיירים שעובדים בחברה - ומדובר במאות - ליצור עבודות שקשורות במצב. ביקשו דימויים שמביעים רגש, ורגשות היו לי המון: כעסתי, זעמתי, הייתי באבל תהומי ובחרדות".
ההשראה: "מפוסטרים של מחאות בגוני שחור ואדום, כמו Black Lives Matter בארצות־הברית וכמו המחאה נגד המהפכה המשפטית בארץ. הצבעים הם מצד אחד קשוחים ומיליטנטיים ומצד שני, יפים כמו כלניות. במשך שנים אני עוסקת בדרך שבה דימוי יכול להעביר זיכרון. בעבר עשיתי פרויקט שעסק בזיכרון של אחי שנפטר והמחשתי טקסטים שלו באנימציה".
הדימוי: "היד הזאת, שקוטפת את פרחי הבר השמורים שלנו, שמועכת את היקר לנו מכול, היא רעיון שהתבשל כמה ימים. בהתחלה חשבתי שתהיה רק יד עם קונטרסטים צבעוניים, ופתאום ראיתי גם את הדמויות בפנים, זה קרה תוך כדי התהליך.
"רציתי לתת אגרוף לכל מי שיצפה באיורים שלי כדי שהמסר יהיה חזק ויעורר רגש. מבחינתי כאמא, כל ילד חטוף כזה הוא הילד שלי".
- הפרויקט המלא במגזין "לאשה", השבוע בדוכנים
