השאלה שאילון נופר, במאית, יוצרת, מנהלת אמנותית, מרצה ומנטורית, הכי שונאת ששואלים אותה היא: איך הבריאות? זה נראה לה אינטימי מדי. הבריאות היא לא הדבר הכי חשוב בחיים, היא אומרת, למרות שבשלוש וחצי השנים האחרונות היא מתמודדת בגבורה עם סרטן השד. אחרי שעברה כריתת שדיים, ללא שחזור, היא בחרה שלא לעבור טיפולים נוספים כמו הקרנות או כימותרפיה, ופנתה לדרכים אלטרנטיביות כמו מדיטציה, קונג פו, צ'י קונג, דמיון מודרך והיפנוזה עצמית.
"אם מישהו שואל אותי איך הבריאות, אני עונה שזאת שאלה לא לגיטימית", היא חורצת. "אני לא אוהבת לדבר על זה, וזה גם לא הדבר הכי חשוב, למרות שבארץ כולם אומרים 'העיקר הבריאות'".
אבל מתבקש לשאול אותך איך הבריאות בנסיבות האלה, לא?
"אין לי תשובה לשאלה הזאת, אבל אפשר לשאול אותי מה שלומי. הרבה אנשים מסתובבים עם בריאות לא מאה ועדיין שלומם טוב. כל מי שחווה משבר בריאות, מרחפת מעליו איזושהי עננה של חוסר ביטחון, וההתמודדות איתה היא יומיומית".
איך את מתמודדת איתה?
"בחרתי לחגוג את החיים ולהיות משמעותית לכל מי שאני קרובה אליו, וגם אל אנשים זרים ברחוב. אני מנסה לעשות טוב כל עוד אני כאן, מי יודע עד מתי. זו משימת חיי, ובגלל זה גם הגיעו אליי אנשים שביקשו שאלמד אותם לצעוד את הדרך שלהם בלי פחד. אני מלווה אותם בשיטת 'הדיאגנוזה של אילון' שהמצאתי, שמדגישה בעיקר אהבה עצמית והתחברות לעצמנו. אני עושה את זה כבר 13 שנה, עוד לפני הסרטן. אני לא מאלה שאומרים שהסרטן הוא מתנה עבורם. לכל אחד יש את המסלול שלו ואת הקלפים שחולקו לו, ולכן הכי טוב להאיר את מה שיש ולא את מה שאין".
להיות אישה בת 50 פלוס בלי ילדים, בלי בן זוג, בלי שדיים ובלי שחלות, זה טייטל רציני, אבל חוץ מלגדל שדיים מבחינתי הכול הפיך"
האנשים שמגיעים אלייך הם כאלה שחלו בסרטן, כמוך?
"האמת היא שאני לא מקבלת אנשים עם משברים רפואיים, אלא כאלה שמחפשים כיוון יותר חיובי לחיים שלהם. אנשים שואלים אותי, 'נו, חזרת לעצמך?', אבל אין כזה דבר לחזור לעצמי. אני ממציאה את עצמי כל פעם מחדש".
ובזכות זה את מהווה השראה להמון נשים שעברו תהליך דומה לשלך.
"ההשראה היא לאו דווקא בנוגע לסרטן, אלא בגלל כל המכלול שאני מייצגת. כשאני שוכחת מי אני, וזה קורה הרבה, יש מתנות שמהדהדות לי חזרה, אחת מהן היא ילדים שקוראים להם אילון. ההורים כותבים לי ומספרים למה קראו לילד על שמי, ולפעמים ממשיכים לשלוח לי עדכונים ותמונות לאורך השנים. זה מרחיב את הלב ומחזק אותי כאילו היו גם ילדיי. אחת מהילדות האלה גרה בקיבוץ בארי. אחרי 7 באוקטובר חיפשתי אותה בדאגה והיא בסדר, תודה לאל".
אולי נעשה ילד?
באוקטובר 2020, מיד אחרי ניתוח כריתת השדיים שלה, כיכבה נופר על שער "לאשה" עם חזה כמעט חשוף לחלוטין. זו הייתה הפעם הראשונה בעולם שבה שער מגזין לייף־סטייל הציג צלקות מניתוח כריתה. השער, שזכה להד תקשורתי נרחב, פורסם בכל העולם ותורגם ל־20 שפות לפחות.
"כשהתעוררתי מהניתוח התעורר בי הרצון להגיד לעולם שגם זה חלק מהנשיות של ימינו", היא מסבירה את ההחלטה להצטלם לשער. "לא היה פשוט לחשוף את הצלקות שלי בפני כולם, אבל הבנתי שהסיפור הוא לא אני, שזה לא רק שלי. זה היה שער חשוב מאוד, הוא פתח אופציה לכל כך הרבה נשים. תחשבי כמה נשים בריאות מסירות את השדיים כדי להוריד את הסיכוי שלהן לחלות, כי הן נושאות את הגן".
עד לגילוי הסרטן שלה, לקראת גיל 50, החיים של נופר נראו כמו רכבת הרים דוהרת. אחרי שהדהימה את העולם עם להקת "מיומנה" שהמציאה בגיל 25 וכבשה איתה את העולם, אחרי ששבתה את לב הצופים בדוקו־ריאליטי "מחוברים" שבמרכזה עמדה השאלה אם היא רוצה להביא ילדים לעולם, אחרי ששברה לא מעט לבבות של גברים, ובהם השחקן ג'יבנגה אקינגבה מהסדרה "הסמויה" - נופר מצאה את עצמה בלי להקה, בלי בן זוג, בלי ילד, בלי שחלות ובלי שדיים, מתמודדת שוב עם מחלת הסרטן שממנה החלימה 16 שנה קודם לכן, כשהייתה בת 33 בלבד.
נופר היא נשאית הגן BRCA1, דור שלישי לסרטן השד (סבתה ואמה חלו לפניה והבריאו, וכך גם אחותה הקטנה, רחלי). בגיל 45 החליטה לעבור ניתוח להסרת שחלות כדי להוריד את הסיכוי לחלות ("החלטה ממש קשוחה שהביאה איתה מלא קשיים פיזיים ורגשיים"). בהמשך, כאשר אובחנה שוב עם המחלה, למרות ההמלצה לכריתה חד צדדית החליטה נופר לכרות את שני שדיה ולא לעבור שחזור. "עד שתהיה תרופה לסרטן, נשים יכרתו את השדיים והשחלות שלהן כדי לחיות, ואני אחת מהן", היא אומרת. "אפשר למצוא את היופי גם בחוסר השלמות, ובמובן הזה המצאתי את עצמי מחדש עם מודל הגוף החדש שלי. הבנתי שאני עושה בחירה לא שגרתית כדי להציל את החיים שלי, ואולי גם של נשים אחרות".
למה לא עשית את זה אחרי שחלית בפעם הראשונה?
"כי הרופא המדהים שלי זרע לי זרע בתודעה שזה מעשה ברברי להוריד לאישה את השדיים בגיל 33, ושהדבר הנכון לעשות הוא מעקב. כך עשיתי, וכך גילינו את המחלה בפעם השנייה. אין לי חרטה על זה, וגם לא על זה שבהמשך החלטתי להוריד את השדיים ולא לשחזר. אני יכולה לאהוב את עצמי גם בלי שדיים, למרות שלהיות אישה בת 50 פלוס בלי ילדים, בלי בן זוג, בלי שדיים ובלי שחלות, זה טייטל רציני".
איך את מרגישה עם הטייטל הזה?
"אני מקבלת את זה כמו שזה. חוץ מלגדל שדיים, מבחינתי הכול הפיך והכול פתוח. כשחליתי בגיל 33 הקפאתי ביציות. לאחרונה פגשתי ידיד טוב שאמר לי, 'יש לך ביציות קפואות, אולי נעשה ילד?'. הורדתי אותו מהעניין כמובן, אבל זה הוכיח לי שהכול פתוח".
בגיל 46, כשהייתה בזוגיות עם השחקן שחק ברנר, עשתה נופר ניסיונות להביא ילד לעולם. כשנפרדה מברנר בתום שלוש שנות זוגיות חדלה לנסות. "אני שלמה עם זה שאני אישה בלי ילדים", היא אומרת. "הגישה שלי היא לא להסתכל אחורה. יש בי חמלה כלפי עצמי, אני אומרת לעצמי, 'אני ממש מבינה אותך'. האם החיים שלי יכלו להיות יותר עשירים ומעניינים עם ילדים? יכול להיות, אבל השאלה הזאת לא רלוונטית כי היא לא תקדם אותי לשום מקום".
אמרת 'חוץ מלגדל שדיים, הכול הפיך'. את כבר לא יכולה לעשות שחזור?
"לא, בגלל סוג החתך שעשו לי ברגע שהחלטתי שזה לא על הפרק. הרופא חשב שזו החלטה מאוד דרמטית להתחייב עד כדי כך, אבל אמרתי לו שאני שלמה עם ההחלטה, שהיו לי שדיים ממש יפים ואהבתי אותם, אבל אין לי בעיה להיפרד מהם לצמיתות. אני מקבלת מלא טלפונים מנשים שמבקשות ממני עזרה בהחלטה על משהו גורלי שאין ממנו חזרה - אם זה להוציא רחם, לכרות שדיים או אפילו לעשות הפלה. יש לי כישרון לזהות בזמן קצר את נקודת הפחד ולנטרל אותה, ובסוף השיחה הן יודעות להגיע להחלטה בעצמן, מתוך ידיעה ברורה שאין זיגזג אחר כך".
אחרי הניתוח עברה נופר לגור אצל אחותה שיר במושב חניאל, כדי להתאושש ולהחליט לאן פניה מועדות. בהמשך יצאה למסע ריפוי בטבע, ועברה להתגורר ביחידת דיור קטנה על חוף הים ליד קיסריה. "עברתי לסגנון חיים שונה לחלוטין. הסתובבתי יחפה על החוף, עשיתי קונג פו ומדיטציות והתחלתי ללמד תנועה מודעת במלון דן קיסריה הסמוך", היא מספרת. "כל החיים שלי הייתי רוק סטאר, ופתאום מצאתי את עצמי מלמדת תנועה שישה־שבעה אנשים. באותה תקופה גם התחלתי להרצות, שזה גם משהו שלא חשבתי שאעשה אי פעם. יש לי שלוש הרצאות: 'מי צריך חולצה בכלל', שבה אני מדברת על הבחירה שלי להוריד את השדיים ללא שחזור ולחשוף את זה דרך השער שיזמתי ב'לאשה', שעורר תשומת לב עולמית ועשה שינוי במערכת הבריאות; 'מתי תהיי כמו כולם' על אותנטיות לא מתפשרת, שהמטרה שלה היא לעורר חשק ללכת עם הלב גם אם זה נגד הזרם; ו'אני מבינה', שעוסקת במחקר ועתידנות מול הבינה המלאכותית".
הליבידו שלי התעורר
בפברואר האחרון חגגה נופר יום הולדת 53 בחברת משפחה וחברים טובים שליוו אותה בשנים הקשות וחלקם לא האמינו שתגיע עד הלום. כך למשל, חברה הטוב אברי גלעד, שאמר לה במסיבה: "בכלל לא תיארנו לעצמנו שתגיעי לגיל הזה".
שנה קודם לכן, בדיוק ביום הולדתה ה־52, נפרדה נופר מבן זוגה אחרי שנה וחצי של זוגיות. כמו כמעט כל דבר אצלה, גם הקשר הזה לא היה שגרתי: בן הזוג לשעבר, איתמר מנצ'ר, צעיר ממנה ב־19 שנה. "הפרידה הייתה מתוכננת. אמרתי לו מההתחלה שזה לא לנצח", היא אומרת. "ידעתי שזה ייגמר מתישהו, כי זה לא הגיוני הפער הזה. ביום ההולדת שלי נסענו לכנרת, ואמרתי לו שהמתנה תהיה הפרידה. כמובן, זה היה מלווה בעצב רב ובקושי גדול, כל כך נהנינו ביחד והיינו מאוד בטוחים באהבה שלנו. אמרתי לו שבתור המבוגר האחראי אני יודעת שזה הדבר הנכון לעשות ושנישאר חברים ונלווה אחד את השני כל החיים".
"הגישה שלי היא לא להסתכל אחורה. יש בי חמלה כלפי עצמי. האם החיים שלי יכלו להיות יותר עשירים ומעניינים עם ילדים? יכול להיות, אבל השאלה הזאת לא רלוונטית"
הם הכירו במסיבה בביתו של חברה הטוב, יוסי גינסברג (מחבר רב־המכר "בחזרה מטואיצ'י"). איתמר היה אז מתכנת צעיר, ובעקבות ההיכרות ביניהם עזב את תחום ההייטק ויצא איתה למסע ברחבי העולם.
"כשהכרנו לא חשבנו שנהיה זוג", היא נזכרת, "גם לא ידעתי כמה זמן עוד יש לי על כדור הארץ. זה התחיל בכלל בידידות גדולה. רק אחרי חצי שנה הבנו שזה יותר. הוא היה הגבר הראשון שהייתי איתו אחרי הכריתה. בגיל 45, כשנפרדתי מהשחלות שלי, נפרדתי גם מהסקס בחיי, וכשהכרתי את איתמר הליבידו שלי התעורר. הוא שינה פנים, אבל אפשר להגיע אליו דרך הלב ולא דרך הגוף".
חששת בהתחלה מהאינטימיות בגלל הכריתה?
"לא. כל מי שהכיר אותי ידע שאין לי ציצים, בואי נגיד שלא הייתה לו הפתעה. בשנה הראשונה אחרי הכריתה הסתובבתי כל הזמן על חוף הים בלי חולצה, עשיתי כושר עם הבנים בלי חולצה. אהבתי את זה, לקח לי זמן להחזיר אותה".
איך אנשים הגיבו לזה?
"אף אחד לא אמר לי אף פעם שזה מפריע לו. מקסימום אמרו לי 'איזו מהממת'. מבחינתי כולם הרגישו עם זה בנוח, ואם מישהו הרגיש אחרת, זה לא הגיע אליי".
את ואיתמר הייתם במקומות כל כך שונים בחיים כשהכרתם. איך הצלחתם לגשר על הפער הזה?
"צריך להבין את הרקע להיכרות שלנו: אחרי שעברתי כריתה הגוף שלי הגיב בהתעלפויות ספונטניות, איבדתי ההכרה בכל הזדמנות - בהליכות בים, ברכב, כנראה משהו שקשור לויסות חום. לאחותי הקטנה נשרף הבית, ובמקביל אמא שלי נכנסה לניתוח קשוח לכריתת חלק מריאה כתוצאה מסרטן. זו היתה תקופה דרמטית מאוד, ובשיא הקורונה. ואיזה כיף זה שאהבה מוצאת אותך באמצע הוריקן? הכל אפשרי בכל רגע. באמת. יש ניסים.
"איתמר ואני תיאמנו ציפיות. אמרתי לו, 'בוא נשים על השולחן יעדים וחלומות', וראינו ששנינו רוצים את אותו דבר: אני רציתי להסתובב בארץ ולהיות בטבע וכך גם הוא. מאותו רגע הוא הגיע איתי לכל מקום כשהזמינו אותי להרצאה והיינו נשארים עוד יומיים בקמפינג ליד איזה נחל. ואז החלומות גדלו, ונסענו לטיולי טבע בלוס־אנג'לס, בהוואי, בפורטוגל. עשינו מסע מטורף, עשיתי וי על כל רשימת ה'מאסט דו' שהייתי צריכה להספיק. הייתי מאוד מאושרת, אבל היה ברור שמתישהו אנחנו צריכים לסיים את הקשר".
למה בעצם?
"כי היה ברור שהוא רוצה להקים משפחה ולהביא ילדים. בנוסף, אני לא רוצה בן זוג צעיר לאורך זמן אם אני נשארת פה. אני רוצה מישהו קרוב יותר לגיל שלי, למרות שאין לי ניסיון בזה (צוחקת), מישהו שיש לו משפחה, שאולי מתישהו אוכל גם להיות סבתא".
עד כמה הפרידה מאיתמר הייתה קשה לך?
"קשה מאוד. הוא היה מאוד חסר לי, ממש נשבר לי הלב. כשחזרנו מהוואי גרנו ב"טבע האדם", חווה אקולוגית של אחותי רחלי בניר־צבי, שם העברתי ריטריט ל"תנועה משמחת". איתמר החליט להישאר כמתנדב בחווה, ואני חזרתי לדירה התל אביבית שלי אחרי שנתיים פלוס שאני יחפה בטבע. קינאתי באיתמר שנשאר בטבע עם אחותי ובן זוגה. זה לא רגש שאני מכירה. ממש סבלתי.
"למזלי, מישהי שהייתה בריטריט שלי הציעה שאצטרף אליה לנסיעה קצרה בתיאלנד. הסברתי לה ש'בטן גב' לא בשבילי. כמה ימים אח"כ שיוסי גינסברג צלצל להגיד שיש לו רעיון עבורי: 'תסעי לתיאלנד יעשה לך טוב'. החלטתי להקשיב למה שמציע לי העולם. למחרת בספונטניות מוחלטת הייתי על טיסה עם בחורה שבקושי הכרתי, והפכה לחברה אהובה. נשארתי שם קרוב לחודשיים. העברתי סדנאות, עשיתי חברים חדשים. ובעיקר חזרתי מאוהבת שוב במוזיקה. התחשק לי שוב ליצור, וכך היה".
בוא נסגור מעגל
לאחרונה סגרה נופר עוד מעגל משמעותי, כשחזרה לעבוד עם להקת "מיומנה" ויצרה עבורה את המופע לילדים DNA, שעלה בפסח. את הלהקה, שייסדה ביחד עם המתופף בועז ברמן והמפיק רועי עופר, עזבה בכאב לב אחרי 20 שנה שבהן ניהלה אותה אמנותית לצד ברמן, אחרי שהיחסים ביניהם עלו על שרטון. "עד היום אני לא יודעת מה בדיוק קרה. השורה התחתונה היא שאחרי שנים של חברות קרובה ושותפות אמנותית שהובילה להצלחות חובקות עולם, בחרתי לעזוב".
זה קרה שנה אחרי שהשתתפה בדוקו־ריאליטי "מחוברים" וליוותה במצלמתה את הצלחת הלהקה בארץ ובעולם. "אני חושבת שזה קשור ל'מחוברים'. היו שם דברים שאני לא עומדת מאחוריהם בגאווה, לא ידעתי לשמור עליי ועלינו. כשבועז אמר לי שאחד מאיתנו צריך לעזוב, 'או אני או את', הייתי בשוק, אבל ידעתי שאני לא רוצה לנהל את הלהקה לבד. הכיף שלי תמיד היה בביחד. החלטתי שאני מעבירה לבעלותו הבלעדית את הלהקה ואת זכויות היוצרים.
"לא תיארתי לעצמי שניפרד אי פעם, לא מקצועית ובטח לא חברית. עד גיל 45 הוא היה הדמות המרכזית בחיי. עוד לפני מיומנה היינו בזוגיות של חמש שנים, ואחר כך קולגות לעבודה וחברי נפש. הוויתור על החברות איתו היה לי קשה יותר מאשר לוותר על הלהקה".
בתקופה שאחרי עזיבת הלהקה, היא מספרת, "הפכתי למנהלת האמנותית של חנן בן ארי לתקופה, ואז קרן פלס הגיעה לחיי ובנינו את אופרת הרוק 'לילה אחד באפריל'. בנוסף העליתי אופרות רוק לילדים, והכול לכאורה היה אש, אבל מאחורי הקלעים שלי היה המון עצב. כשחליתי אחרי ארבע שנים, כתבתי לבועז שאובחנתי בסרטן שד בשנית, והצעתי שנשב לדבר, כי מי יודע מה יהיה. רציתי קלוז'ר, שנוכל להתחבק ולהגיד תודה על הדברים המדהימים שעשינו יחד, כדי שאוכל לרפא את עצמי, אבל זה לא קרה".
במשך כל השנים נופר וברמן היו בנתק, אך לפני כשמונה חודשים, בחתונה של רמון, בנו של דיוויד ברוזה, היא פגשה את מנכ"ל הלהקה, ששאל אותה אם תרצה לעבוד על מופע חדש למיומנה. "אמרתי לו 'ברור', והתשובה קצת הפתיעה אותי. למחרת כתבתי לבועז, 'מה דעתך שאעשה מופע חדש לכל המשפחה?'. בהתחלה הוא כתב 'תודה, אבל אני לא חושב שזה רעיון טוב', אבל אחרי כמה ימים הוא כתב לי שאולי זה זמן טוב לסגירת מעגל", היא מספרת. "התחלנו לעבוד, ושבועיים אחרי תחילת החזרות שברתי את יד ימין. זה לא עצר אותי, וגם לא פרוץ המלחמה".
איך היה לך לעבוד שוב עם בועז?
"לא עבדנו ביחד על המופע, אבל הוא הגיע לראות חזרות וכל כך שמחתי לראות אותו. הבנתי שאת הכרת התודה על ההישגים ועל החוויות המטורפות שעברנו אף אחד לא יכול לקחת ממני, וגם לא את האהבה שיש לי אליו. התבגרתי, אני מבינה שמותר לאנשים לעשות שינוי ולהחליט שהם לא רוצים אותנו כשותפים או כחברים. גם אם לא ביקשתי את הפרידה הזו, היא הביאה איתה המון הזדמנויות".
מה הכי עוזר לך כשקשה לך?
"הרכבתי לעצמי ארגז כלים שמאפשר לי להתמודד עם חוסר הוודאות, כמו קבלה עצמית וחמלה כלפי עצמי. אין בי חרטות על כלום, כי חרטות זה כמו מקלות בגלגלים. אם בזכות הכריתה אני בחיים, נפלא שעשיתי את זה, ונפלא לי לחיות עם הצלקות שלי כי הן מזכירות לי כל פעם מחדש כמה אני גיבורה".
