סיפורה של מייז פורת (33) מקריית אונו, נשואה ואם לבת, מוזיקאית: "נולדתי בשם מעיין זיטמן. לפני שלוש שנים החלפתי את שמי הפרטי למייז ואז התחתנתי עם בעלי, גל פורת, והפכתי למייז פורת. יש כאלה שמשנות את שמן כדי לשנות אנרגיה ותודעה, אבל לא אני. אני אוהבת את השם מעיין, ואני עדיין מעיין בתעודת הזהות, אבל הוא נשמע לי מתקתק מדי והרגשתי שהוא לא מייצג את העשייה המוזיקלית שלי. רציתי שם לא ישראלי, אמרתי לעצמי שאם יום אחד אפרוץ עם קריירה מוזיקלית בחו"ל, שיהיה לי כבר שם מתאים. זה התחיל לגמרי במקרה, אמרתי 'ננסה, נראה לאן זה זורק אותי', וזה היה לי נעים ונחמד. אנשים חשבו שאני צרפתייה או משהו, ואני הכי עיראקית, אז החלטתי לאמץ את השם מייז כשם במה שלי.
גדלתי בראש העין בבית ריאליסטי. אמא שלי יושבת בהנהלה הבכירה של בנק הפועלים, אבא שלי מורה לפיזיקה שהיה הרבה שנים קצין בצה"ל, ושני האחים שלי עובדים בהייטק, כך שתמיד הייתי שונה. ניסיתי ללכת בתלם, בתיכון התקבלתי למגמת מדעים ותגברתי פיזיקה ומחשבים. ההורים שלי תמיד אמרו לי, 'תלמדי מה שצריך ואחר הצהריים תעשי מוזיקה בכיף שלך'. מה שקרה זה שברחתי משיעורי הפיזיקה והמחשבים לכיתה של המוזיקאים, ומהר מאוד עפתי משם ועברתי רשמית למגמת מוזיקה.
השירה תמיד הייתה הכלי המרכזי שלי, למרות שגם ניגנתי בפסנתר. שרתי באנסמבל הייצוגי של ראש העין, ובהמשך שרתי במקהלות קלאסיות ובהרכבי א־קפלה. בצבא הייתי קצינה בחיל החינוך, ואיך שהשתחררתי נרשמתי לבית הספר למוסיקה 'רימון'. משם המשכתי לאקדמיה למוסיקה בירושלים, ושם לראשונה התייחסו אליי כנגנית קול ולא כזמרת, ממש התלהבתי מזה. אהבתי שיש פחות דשא ויותר כיתה, צללתי לעומקים של הג'אז וסיימתי תואר בזמרה רב־תחומית.
את בעלי גל הכרתי בתקופת הקורונה באפליקציית היכרויות, 'יצאנו' לדייטים בזום והרמנו כוסות בירה בזום. הייתי בתקופה מאוד לא טובה, בדיוק חזרתי לגור עם ההורים, מבחינה כלכלית הייתי על הפנים, הייתי לבד, והחלטתי לתת צ'אנס לאפליקציה. פגשתי שם כמה יצורים שלא נדע, ובסוף פגשתי שם את אהבת חיי. הכרתי את גל רגע לפני שכמעט ויתרתי ויצאתי מהאפליקציה. גל הוא איש הייטק וגם נגן סקסופון מוכשר, שניגן בכמה שירים שהקלטתי, וגם המוזיקה כנראה חיברה בינינו.
"שלחתי את השיר באופן פרטי לכמה משפחות חטופים שאני עוקבת אחריהן, והתגובות היו מרגשות. כתבתי את השיר בשבילן, ואני חושבת שהוא הגיע ליעדו"
בגיל 33, עם שם חדש והרבה אומץ, החלטתי סוף־סוף להעז ולשים את עצמי בפרונט מבחינת הקריירה. אני מוזיקאית, יוצרת, מורה לפיתוח קול ושותפה בשלושה הרכבים מוזיקליים שונים, אבל תמיד עטפתי את עצמי במוזיקאים שהם חברים. בחרתי להיות חלק מחבורה, זה משהו ששמר עליי, אבל יש איזה רגע בחיים שצריך לקפוץ למים. זה לא היה קל, פתאום אני צריכה לכתוב לבד, לעבוד לבד, לשלם לנגנים, כבר אין לי מעטפת ששומרת עליי, וזה בהחלט דורש אומץ, במיוחד כשבראש רצים לי הקולות ששמעתי בבית, שמוזיקה זה לא מקצוע.
בעשור האחרון התפרנסתי רק ממוזיקה. הוצאתי שני שירים, אחד בעברית, שנקרא 'ילד' ועוד אחד באנגלית, שנקרא 'בליינד'. עשינו לו קליפ מגניב עם השחקנית כרמל בין, שהצליח מאוד. תמיד עשיתי את זה בין לבין, אבל עכשיו החלטתי ללכת על קריירת סולו עד הסוף והוצאתי לאחרונה את השיר 'אל תדאג', שאותו כתבתי מתוך מקום של אהבה לאהוב שאף פעם לא הכרתי, אהבה למישהו שחטוף בעזה.
השיר נכתב לפני המלחמה, במקור הוא על אישה שמאבדת את האהוב שלה במלחמה. אחרי 7 באוקטובר החלטתי לכתוב אותו מחדש כדי שהוא ידבר על הדבר החשוב ביותר מבחינתי – החטופים שלנו בעזה. שלחתי את השיר באופן פרטי לכמה משפחות חטופים שאני עוקבת אחריהן, והתגובות היו מרגשות. כתבתי את השיר בשבילן, ואני חושבת שהוא הגיע ליעדו, לאוזניים שהיה לי הכי חשוב להגיע אליהן.
בתוך כל הטירוף הלא הגיוני שאנחנו חיים בו, דווקא עכשיו החלטתי לתת למוזיקה מקום ולעזור לי לעכל את כל מה שקורה מסביבי ובתוך זה לשוב ולעורר את השיח על החטופים. אני רוצה שבכל פעם שישמיעו את השיר ברדיו, אנשים יעמדו רגע ויזכרו את האנשים שביום בהיר נחטפו מחייהם הקודמים ועדיין מחכים שנבוא ונציל אותם".
שורה תחתונה: "המוזיקה היא אי של שפיות".
פורסם לראשונה: 09:14, 06.11.24
