בריחה בלי להיפרד: נולדתי בטהרן למשפחה יהודית אמידה שנתיים אחרי המהפכה האיראנית", מספרת שירי (שאדי) טהור (43), "אבא שלי היה פעיל ציוני ועזר להמון יהודים לברוח. ברגע שהשלטונות הבינו מה הוא עושה, התחילו לעקוב אחריו. בשנת 1986 ההורים שלי הבינו שעומדים לעצור אותו ושאנחנו חייבים להימלט, אבל לא אמרו לי שום דבר, כי הייתי רק בת ארבע ופחדו שאפלוט משהו. בגלל שאמא שלי עברה ניתוח בבית החולים רמב"ם בשנות ה־70, הוריי המציאו שהיא צריכה לטוס לשם לניתוח חוזר. השלטונות אישרו לאמי ולי לטוס, בתנאי שנפקיד אצלם את הדרכונים של אבא שלי ושל שני אחיי.
לילה אחד העירו אותי והודיעו לי שאנחנו עוזבות, מבלי להיפרד מסבתא או מהחברות, ומבלי לקחת שום דבר. בגלל המעקב לא יכולנו להעביר כסף, אז שמו עליי המון שרשראות זהב, כי חשבו שלא יערכו חיפוש על ילדה.
בשדה התעופה עברנו תחקיר רציני ואיומים בסגנון 'אוי ואבוי אם אתן לא חוזרות לאיראן'. בשלב מסוים רצו לעצור את אמא שלי, אבל אבא שלי שיחד את השוטרים בהמון דולרים. נפרדנו מאבא שלי ומאחיי מבלי לדעת אם נראה אותם אי פעם שוב ועלינו על טיסה לטורקיה. משם הגענו לישראל.
בכי בדרך לגן: בשעה 1:00 בלילה דפקנו על הדלת של דוד שלי בהרצליה ואמרנו: 'הגענו'. השמחה הייתה גדולה. למחרת בבוקר כבר שמו אותי בגן, כי אמא שלי הייתה צריכה לטפל בסידורי הקליטה. לא ידעתי מילה בעברית ולא הבנתי מה רוצים ממני. מדי בוקר היה צריך להחזיק אותי בכוח כי סירבתי לנעול נעליים. בהסעה לגן בכיתי. אחרי כמה ימים של בכי, יום אחד פשוט קפצתי מההסעה. זה לא עזר: לקחו אותי לגן. הייתי עוף מוזר שם, לא הייתה אז עלייה מאיראן. כולם היו לבושים טיפ־טופ ואני לבשתי בגדים משונים וגרביים עד הברכיים. הייתי בשוק מזה שהבנים והבנות יחד בגן ומזה שבנות לובשות מכנסיים קצרים. לאט־לאט התרגלתי, למדתי עברית ומצאתי חברות.
"בגלל שאמא שלי עברה ניתוח ברמב"ם בשנות ה־70, הוריי המציאו שהיא צריכה לטוס לשם לניתוח חוזר. השלטונות אישרו, בתנאי שנפקיד אצלם את הדרכון של אבא"
דולרים מזויפים: יום אחד, חודשיים אחרי שעלינו, נשמעה דפיקה בדלת. פתחנו ופתאום ראינו את אבא שלי ואת האחים שלי! הרגשתי כאילו נתנו לי את כל העולם בחזרה. התברר שהם יצאו בקבוצה של 18 איש על סוסים וגמלים וצעדו רק בלילות, במשך ארבעה שבועות, לכיוון הגבול עם פקיסטן, בעזרת מבריחים. המבריח האחרון לקח מהם את כל כספם, כביכול כדי להגן עליהם, ואחרי מעבר הגבול נתן להם דולרים מזויפים, דבר שהתגלה רק בפקיסטן. הם נאלצו למכור תכשיטים כדי לקנות כרטיסי טיסה ליוון, משם טסו ארצה. שמחנו שכולנו יחד, עברנו לדירה שכורה ברמת השרון ואבא שלי פתח חנות לבגדי נשים ברחוב אלנבי בתל-אביב.
פדיחות שפה: ההורים שלי לא דיברו טוב עברית ופעם צלצל ילד מהכיתה שלי, אמר לאבא שלי שצריך להביא למחר חוברת מדעים וביקש להעביר את ההודעה לשם הבא ברשימה. אבא שלי לא הבין כלום וצעק עליו: "אוי ואבוי לך, אל תתקשר לפה יותר בחיים שלך" - וככה אף אחד לא הביא את החוברת.
גם היום אני מדברת פרסית עם כל בני המשפחה. כשהייתי צעירה, הייתי הולכת עם חברות לחנויות בדרום תל-אביב. היינו מדברות בינינו עברית וכשמוכר אחד היה אומר לשני בפרסית: "אמרתי לה 100 שקל, אתה תגיד לה 80. גם 50 אפשר", הייתי עונה בפרסית: "תודה רבה, אני אקח את זה ב־50 שקל". החברות שלי נהנו מהקטע. בזכות ידיעת השפה, כמובן גויסתי ליחידת 8200 במודיעין.
חתונה, ילדים, קריירה: את דוד, בעלי, הכרתי באירוע משפחתי. התחתנו כבר בחופשת השחרור מהצבא. אחרי לידת בני הבכור התחלתי לעבוד כסייעת בחינוך המיוחד. בגלל איך שהרגשתי במערכת החינוך כשהגעתי ארצה, היה לי חשוב לעזור לילדים בעמדה חלשה. בהמשך למדתי הוראה מתקנת ואני עוסקת בזה כבר 20 שנה.
אוכל של בית: אמא שלי בישלה לנו כל יום אוכל פרסי, שהרחתי כבר משער בית הספר. גם היום אוכל הוא דבר מרכזי אצלנו: כשאמא שלי מתקשרת, היא לא שואלת מה שלומי, אלא אם הכנתי אוכל לילדים ואם נתתי להם לאכול. אני עונה לה בצחוק: "לא, אני מחביאה מהם". התבשילים הפרסיים מכילים הרבה עשבי תיבול, שמצריכים המון עבודה בשטיפה וקיצוץ. כשנחשפתי לתבשילים פרסיים מוכנים שמייצר בחור יהודי בלוס אנג'לס, החלטתי לייבא אותם ארצה. ידעתי שכמוני יש עוד המון נשים ממוצא פרסי שמתגעגעות לאוכל הזה, אבל לא פנויות להכין אותו. לקח שנתיים עד שהשגתי אישור ממשרד הבריאות ותעודת כשרות והתחלתי לייבא אותם. כרגע יש שלושה מוצרים: חורשט גורמה סבזי, חורשט כרפס (סלרי) וחורשט גיימה/ ריימה (אפונה צהובה). כולם טבעוניים, ומי שרוצה יכול להוסיף בשר (להשיג באתר: saffran.co.il). אני מקבלת תגובות נרגשות מלקוחות, למשל לקוחה לסבית שהוריה נידו אותה מהמשפחה ומתגעגעת לאוכל הפרסי. היא סיפרה לי שבכתה מהתרגשות כשריח התבשיל התפזר בבית.
"בחנויות בדרום תל-אביב, כשמוכר אחד היה אומר לשני בפרסית: 'אמרתי לה 100 שקל, גם 50 אפשר', הייתי עונה בפרסית: 'תודה, אני אקח את זה ב־50 שקל'"
איראן, יחסינו לאן: היום מאיראן זורקים עלינו טילים ואני יודעת שאלה לא התושבים ששונאים אותנו, אלא רק גרעין פנאטי ששומר על כס השלטון. כשאנחנו פוגשים איראנים בחו"ל, הם תמיד בעדנו. אני מתפללת ששלטון האייתולות ייפול ונחזור לקשר הטוב שהיה בין המדינות לפני 1979. זה הדבר הכי טוב שאני יכולה לאחל לאיראן".
אם תוכלי לבקר באיראן, לאן תיסעי? "לבית שלנו בטהרן, לעיר קשאן, שממנה באו הוריי ולעיר המדאן, משם משפחתו של דוד בעלי".
מה את הכי אוהבת בתרבות האיראנית? "את השמירה על המשפחתיות: אנחנו מקפידים לפחות על ארוחה אחת בשבוע עם כל המשפחה המורחבת".
מה ההרגל הפרסי שאת הכי אוהבת? "כל השנה אנחנו מחכים לליל הסדר כדי להרביץ אחד לשני עם בצל ירוק. אנחנו מתפוצצים מצחוק ובסוף נותנים נשיקה".
