"אם מישהי מקוראות 'לאשה' זוכרת את אמא שלי, זה ישמח אותי", אומר גדעון רייך, בנה של הזמרת חבצלת רון, שהתפרסמה בסוף שנות ה־50 כששרה שירים תימניים וגם באידיש. היא כיכבה על שער "לאשה" בשנת 1961, "ואם למישהו יש הקלטות שלה מפעם, אשמח שייצרו קשר דרך המערכת", מוסיף רייך.
רייך (53), איש מחשבים, נשוי ואב לשניים, מספר באהבה ובגעגועים על אמו, שנולדה ב־1936 בתימן ועלתה עם משפחתה לתל־אביב כשהייתה בת שמונה. בכתבה שליוותה את השער ב"לאשה" סופר ששמה הוא מזל דמארי, אך כיוון שלא אהבה את השם מזל, בחרה בשם חבצלת, וכדי לבדלה משושנה דמארי, שינתה את שם משפחתה לרון. "אני הכרתי אותה רק כחבצלת", אומר בנה, שהופתע מהמידע. "לא ידעתי כלל על השם מזל".
בחזרה לשערי לאשה
אחרי שחרורה מצה"ל, החלה להופיע בשירים תימניים. בעקבות פגישה מקרית עם אמרגן, כך סופר באותה כתבה, קיבלה רון הזדמנות להופיע בהצגה, בתנאי שתלמד לשיר ברומנית ובאידיש. היא עמדה באתגר, ובעקבות ההצלחה החלה להופיע בעצמה ואף הוציאה תקליט. דודי פטימר, מומחה למוזיקה ישראלית שמנסה בין השאר לשמר את מורשתה של רון, מסביר: "היא הייתה מהחלוצות המשמעותיות של הזמר התימני בישראל, במובן של החדרתו למיינסטרים. היו מוזיקאים ששרו מוזיקה תימנית לצלילי תוף מסורתי ומהצד השני ניצבה שושנה דמארי. רון הייתה מעין מיזוג בין שני העולמות, והתקליט שהוציאה בחברת 'מקולית' הוא אחד מאלבומי הפופ התימני הראשונים, אם לא הראשון".
אסלית בגרמניה
"לימים", מספר בנה של רון, "התחרות בין הזמרות התימניות בארץ הקשתה עליה והיא הצטרפה ללהקה שהופיעה במזרח אירופה, שם שרה באידיש ובגרמנית". בהמשך עזבה את הלהקה, ועד אמצע שנות ה־60 הופיעה במזרח־גרמניה. "היא הייתה הראשונה שהפיצה את הזמר התימני האסלי בחו"ל", מוסיף פטימר. "היא הייתה חלוצה בכך שנופפה בשורשיה המוזיקליים בעברית ובתימנית בלי להסתירם".
לקראת סוף העשור עקרה רון למערב־גרמניה, שם הכירה את שמואל רייך, שורד שואה מפולין. הם נישאו, חיו בעיר מנהיים, ועבדו בחנות הטקסטיל שבבעלותו. ב־1969 נולד גדעון, בנם, ורון התמקדה מאז בגידולו ("מעולם לא ראיתי אותה בהופעה", הוא אומר בצער). ב־1980 הגיעה המשפחה לתל־אביב ולאחר ארבע שנים היגרה לארצות־הברית. רון הפכה לגננת ועסקה בתחום שנים רבות. שמואל רייך נפטר ב־2011. רון, שסעדה אותו במסירות, נפטרה שנתיים אחריו, בגיל 77, מסרטן. בנה חרט על מצבתה שהייתה זמרת נפלאה.
היא ביכתה את קטיעת הקריירה שלה?
"בכלל לא. כנראה היא שמה את זה בעבר והתרכזה בנו: היא אהבה מאוד את אבא שלי ואני הייתי כל החיים שלה. היא שרה לנו זמירות שבת ושירי חגים והמוזיקה הייתה נוכחת בבית. בהתחלה היא הצטערה שלא יצאתי עם נטיות מוזיקליות כמוה, אבל בהמשך היא פשוט רצתה שאצליח ושיהיה לי טוב".
החודש מלאו עשר שנים לפטירתה.
"הרבה שנים לא הסתכלתי על הכתבות שהיא שמרה מצעירותה, כי הייתי מתחיל לבכות. כשההורים שלנו בחיים, אנחנו מזלזלים בדעות שלהם. רק בשנים האחרונות אני רואה כמה חכמות היו העצות שנתנה לי, וכבר אי־אפשר להתנצל ולהגיד לה שהיא צדקה".
