איך מתמודדים עם אסון כזה?
"כל התושבים של ארבעת כפרי הדרוזים נמצאים באבל קשה על האסון שבו נהרגו 12 ילדים. אחד מהם, נאד'ם פאח'ר סאעב, הוא בן של השכנים שלי ואני קרובה מאוד למשפחתו. לצערי לא הייתי בלוויה שלו, האסון תפס אותי בחופשה בקפריסין. ניסיתי להקדים את הטיסה כדי להגיע בזמן ולא הצלחתי, זה היה היום הכי ארוך בחיים שלי, הרגשה נוראית של חוסר אונים וגם של אשמה, כי מה אני נופשת כשילדים נהרגים? הגעתי רק למחרת להלוויה של ג'יפארה אִבראהים בן העשר".
יש לך היכרות עם יתר משפחות הנרצחים?
"אני עובדת בבנק הפועלים במג'דל־שמס, אין משפחה שאני לא מכירה. עובדת איתי מישהי שהאחיינית שלה נרצחה, אני מכירה את הילדה הזאת מאז שהיא נולדה. נכון שאין לי קרבת דם לאף אחד מהנרצחים, אבל הם קשורים אליי ואני אליהם. כולנו באבל. אנחנו עדיין לא מעכלים את מה שקרה לנו. יש לנו פצועים שמפוזרים בשלושה בתי חולים, חלק מהם במצב קשה. בינתיים רק קברנו את המתים".
את כועסת על הדרוזים בלבנון שנותנים גיבוי לחִזבאללה?
"אנחנו עכשיו לא בקטע של לכעוס על אף אחד, אנחנו לומדים להתמודד עם האסון ועם העצב שהוא הביא איתו".
הבית שלך בעין־קִניא מטווח כבר עשרה חודשים. איך אתם שומרים על עצמכם?
"הבומים כל הזמן מעל הראש, אבל אף אחד לא מכיר בנו כאזור סכנה. אין לנו סיכוי להגיע למיגונית, וממילא אין כמעט מיגוניות. בנו לנו מקלט בכניסה לכפר, ואין סיכוי להגיע לשם כי יש רק כמה שניות מרגע האזעקה. אפילו בית הספר של הכפר רחוק קילומטר וחצי מהמקלט, ואף אחד לא לוקח אחריות על המצב".
חשבתם להתפנות למקום בטוח יותר?
"האמת שלא. קודם כול, כי אנחנו הדרוזים קשורים מאוד לאדמה שלנו ולבית שלנו. שנית, יש לי הורים זקנים, לאן אני אקח אותם? הם כבר עברו שתי מלחמות גדולות ונשארו פה, נאחזו באדמה והחזיקו מעמד. יש כאלה שכבר התחילו לדבר על עזיבה זמנית, אבל הם מעטים בינתיים".
"רוב הצעירים שלנו התאזרחו ואפילו ביקשו להתגייס אחרי 7 באוקטובר. אבל לא אגיד שכולנו מרגישים כך. לא בחרנו לחיות כאן אלא נכבשנו"
התמודדת לראשות מועצת כפר עין־קניא בקדנציה הקודמת, למה לא התמודדת שוב?
"השאיפות שלי אף פעם לא היו פוליטיות. ההתמודדות שלי למועצה הייתה אקט פמיניסטי יותר מאשר פוליטי, רציתי שעוד נשים יצטרפו אליי וייראו שזה אפשרי. המטרה הושגה, היום יש לנו בכפר שתי חברות מועצה".
בריאיון ל"לאשה" אמרת בעבר שחלק מהדרוזים בגולן לא מרגישים אזרחים ומסרבים לקבל תעודת זהות ישראלית. את חושבת שהאסון הזה ישנה את הקשר שלכם עם המדינה?
"מאז שהתראיינתי זרמו הרבה מים בנהר. רוב הצעירים שלנו כן התאזרחו ואפילו ביקשו לשרת בצבא בהתנדבות אחרי 7 באוקטובר. לא אגיד שכולנו מרגישים כך, לא בחרנו לחיות כאן אלא נכבשנו. אבל הרבה מהצעירים שנולדו כאן כבר מרגישים חלק מהמדינה, למרות שיש כל מיני פוליטיקאים שמחוקקים חוקים מטומטמים כמו חוק הלאום".
מה המדינה צריכה לעשות כדי להביא אתכם להכיר בה?
"את לא יכולה להרגיש שייכת למקום שלא בדיוק רוצה אותך. הייתי פונה לכנסת בבקשה לבטל את 'חוק הלאום' שמקפח את מי שאינו יהודי, אבל אני יודעת שאין עם מי לדבר כי הם בפגרה. השאירו מאחור יותר ממאה חטופים ובני משפחותיהם ויצאו לחופשה של 90 יום בזמן מלחמה".
העצה הכי טובה שקיבלתי: "תהיי סבלנית, דברים נכונים יקרו בזמן הנכון. לצערי אין לי הרבה סבלנות".
העצה הכי גרועה שקיבלתי: "להיכנס לפוליטיקה, אבל התמודדתי למועצה רק כדי לקדם נשים והמטרה הושגה".
