נתי בסטיקר (42) נכנסה בבוקר 7 באוקטובר לממ"ד בביתה שבשדרות, עם ילדיה. היא ובתה ליאן משחזרות את רגעי האימה והחיים אחרי השבת השחורה.
"אני אמא לשמונה ילדים: נהוראי, בן 19; רווה, בן 17 וחצי; אוראן, בן 16; ראם, בן 14; ליאן, בת 12; אופרי, בן 11; אימרי, בן עשר ופלא, בת שנתיים. הבכור הוא ילד מיוחד, אוטיסט בתפקוד נמוך", היא מספרת.
"זאת הייתה שבת שחורה ומפחידה. בעלי שמואל, לוחם מג"ב דרום, הוקפץ, כך שנשארתי לבד עם הילדים, כשאני בעצמי עם חרדות. פחדתי על בעלי. כשהוא התלבש לצאת אמרתי לו, 'אתה לא תשאיר אותי לבד עם שמונה ילדים'. כל אחד מהילדים לקח משהו – אלה, סכין, גז מדמיע – והם אמרו 'אמא, אל תדאגי, אנחנו שומרים עליכם'.
"יש לנו ממ"ד קטן, יש בו מיטה וחצי, מחשב ומזרן אחד על הרצפה. היה צפוף והילדים לא נגעו באוכל. ביום שישי שלפני השבת הזאת הם כל כך רצו ג'חנון, ובממ"ד אפילו את זה הם לא אכלו. כלום לא עבר בגרון מרוב הפחד והחרדה. אימרי, הבן שלי, בכה ואמר: 'אני רק בן עשר, אני צריך למות עכשיו? לא הספקתי לעשות כלום בחיים שלי'".
מתי התפניתם מהעיר?
"ברחנו ביום ראשון בלילה. בעלי אמר לי 'תארגני לילדים דברים ונצא'. לא הצלחתי לקחת הרבה, כמה בגדים, אוכל, כדורים. לעצמי לקחתי פיג'מה אחת, שתי חזיות, שני זוגות תחתונים וכפכפים.
"הוא דאג לפנות אותנו, לא הסכים שנישאר. כשיצאנו שמענו מחבלים צועקים 'אללה אכבר'. ליוו אותנו עד אזור קריית־גת ומשם לנתניה, ואז עברנו למלון בתל־אביב.
"בעלי לא רצה שנחזור הביתה ואמר שאם לא כובשים את עזה, הוא מוכר את הבית ועוזב. הוא איבד המון חברים. בשבוע הראשון, במקום שאני אהיה איתו ואתמוך בו, הוא הלך ללוויות בכל יום, והיה לבד בשדרות".
מה נותן לך תקווה ואופטימיות בימים האלו?
"הילדים שלי. שלא פגעו בהם, כי המחבלים עברו בשכונה ופגעו בילדים בגיל של הילדים שלי".
הבת, ליאן בסטיקר, הייתה הראשונה מבני הבית שבשבת בבוקר שמעה את האזעקות והתראת "צבע אדום" והעירה את כולם. "היה צבע אדום בערך בשש וחצי בבוקר. בהתחלה חשבתי שבגלל החרדות שלי אני חולמת ואמרתי לאמא 'עוד פעם חלמתי על צבע אדום'. כשאני חולמת על זה אני קמה בצרחות ונכנסת לממ"ד, ואז מבינה שסתם דמיינתי. הפעם הבנו שזה אמיתי, אז כולנו ירדנו לממ"ד, שמונה אחים ואמא. אבא שלי הוא מג"בניק, אז הוא יצא החוצה. שמענו בומים חזקים יותר מבדרך כלל ואחר כך אמרו שהייתה חדירת מחבלים. בחיים זה לא קרה. נכנסו לממ"ד וסגרנו את האורות. אף פעם לא הרגשתי ככה. זה הרגיש כמו סיוט, אני אפילו לא יכולה להסביר את הלחץ שהרגשתי באותם רגעים".
איך הצלחת להירגע בכל זאת?
"אני עדיין לא רגועה. עד עכשיו החרדות שלי היו בגלל הקסאמים, עכשיו הן בגלל מחבלים. אני פוחדת כשדופקים בדלת או אם החלון פתוח ואני לבד. אני נלחצת בטירוף".
איך הרגשתן כשפינו אתכן?
"פינו אותנו בראשון בלילה, אחרי השבת ההיא. פחדתי לצאת, שלא ניתקל במחבל שיירה בנו. יצאתי עם הפיג'מה שהייתה עליי ועם שלושה סטים של בגדים. לא חשבתי שזו תהיה מלחמה כזאת ארוכה".
