בשבת ה־7 אוקטובר, כשצמד השחקנים אליענה מגון ואדם הירש התעוררו בדירתם בתל־אביב לקול האזעקות והבינו ש"קורה פה משהו שעוד לא היה", הירש ניסה להרגיע את בת זוגו. "הדבר הראשון שאמרתי לה היה שלא יגייסו אותי, כי אני מהתותחנים, די הרזרבה של הרזרבה, ושאם יגיעו לזה שמגייסים אותי, צריך להיות פה באמת משהו מטורף. ואז ראינו את הטנדר של החמאס בשדרות, והבנו שאכן קורה פה משהו מטורף".
מגון: "אדם ישב מול הטלוויזיה בהלם, ואני מרוב חרדה הלכתי למטבח להכין אוכל - אין לי מושג למה, אני לא מאלה שמבשלות".
הירש: "למחרת בבוקר ראינו שחיפשו אותי בלילה לצו 8, והוקפצתי לצאלים".
מגון: "הייתי גמורה. אף אחד לא ידע מה הולך לקרות פה, זה נראה כמו מלחמת עולם שלישית. מיד ארזתי תיק ונסעתי לאבא שלי. לא יכולתי להיות לבד וגם לדאוג לו באותה עת, וכל הזמן הרגשתי שזה לא סבבה שאני מרגישה ככה, כי לאנשים אחרים קרו דברים איומים באמת".
מעיין אדם ואמה יונה מצטלמות לשער לאשה
(צילום: דימה קרמינסקי)
אדם, נכנסת לעזה?
"לא, עסקתי במתן סיוע ארטילרי מבחוץ. היינו כל הזמן שני קילומטרים מהגדר, זזנו בעקבות הכוחות שהיו בפנים. הייתי שם יותר משלושה חודשים, ואחרי שהשתחררתי תכף גייסו אותי לעוד חודש. זה היה אינטנסיבי מאוד. יש לי חוויות קשות, אפילו טראומות שאני עוד אעבד בהמשך. בהתחלה היה לי קשה להירדם בשטח, אבל אחרי חודשיים כבר ישנתי מדהים באוהל, בקור אימים כשבחוץ התותחים מפציצים ברצף. כשחזרתי הביתה היה לי קצת קשה להירדם בלי הרעש הזה" (צוחק).
איזה קשר היה ביניכם בזמן הזה?
הירש: "הייתי זמין באופן יחסי, בטח לעומת מי שהיה בפנים".
מגון: "שלושה חודשים הייתי בחרדות קשות. התעוררתי כל בוקר ל'הותר לפרסום', שמות ועוד שמות, וכל הזמן אמרתי, תכף יגידו את השם של אדם".
הירש: "כל בוקר הייתי שולח לה הודעה, כדי שהיא תראה שיש סימן חיים ממני".
מגון: "היו לנו כל מיני נהלים להרגעת החרדה. למשל, החלטתי לא להשאיר לו שאלות פתוחות כמו 'מה נשמע?', כי ידעתי שאם הוא לא יענה מיד, זה יכניס אותי ללחץ. קבענו גם נוהל לסוף שיחה, כי פשוט לא ידענו מה לכתוב. בהתחלה זה היה 'אני שומר עלייך', אבל לא רציתי שהוא ישמור עליי, רציתי שהוא ישמור על עצמו. לקח לנו מלא זמן לקבוע את הנוסח: 'אני איתך, אני אוהב אותך, אני שומר עלינו'".
עוד אחד שחי בסרט
חודשיים אחרי שהירש גויס למילואים, מגון ישבה והעלתה את חרדותיה על הכתב. "יומיים אחרי שהתחלתי לכתוב כבר היה מחזה", היא מספרת. "וזו הפעם הראשונה שכתבתי מחזה. זה יצא ממני כמו דיבוק". התוצאה: הצגת היחיד "מוכנה", המציגה את סיפורה של אמא שבמשך 18 שנה, מהיום שבנה נולד, מתכוננת לקראת גיוסו כדי שלא תיתפס לא מוכנה. ההצגה, בכיכובה של השחקנית אפרת ארנון ובבימויה של מגון, תעלה בחול המועד פסח בפסטיבל תיאטרונטו, במסגרת מסלול "קצרנטו" (הצגות קצרות סביב 15 דקות).
הירש: "שנינו רוצים ומדמיינים את המשפחה העתידית שלנו. יש רצון בסיסי למימוש האהבה שלנו, אל מול גילויים מאוד גדולים של חושך ורוע"
למה ההצגה היא דווקא מנקודת מבט של אמא?
"כשאדם היה במילואים דאגתי לו כמו שדואגים לילד, כי הוא קצת בלגניסט ופחדתי שאין לו מספיק ציוד ואולי חסר לו משהו", מגון מסבירה. "מצאתי את עצמי בגיל 31 אורזת לילד בצבא. אני מניחה שבאיזשהו מקום אדם היה קצת הילד שלי בסיפור הזה".
מגון (31), במאית, שחקנית, מדבבת ומורה למשחק, נולדה וגדלה ברמת־גן. בגיל שש כבר נכנסה לתחום הבמה, בעקבות שני אחיה הגדולים, יהונתן ודניאל, מדבבים של סרטים וסדרות אנימציה לילדים, שכותבים גם מוזיקה לתיאטרון. "הייתי מה שנקרא אז ילדת פלא. בכיתה א' כבר עשיתי שלושה פסטיגלים רצוף", היא מספרת. אחרי הפסטיגלים לוהקה לסרט "כנפיים שבורות" של ניר ברגמן, ובהמשך שיחקה בסדרה
"הנשרים" של ערוץ לוגי וכן בסדרות "מרחק נגיעה" ו"השיר שלנו", כאחותה הצעירה של נינט. בנוסף דיבבה בסדרות האנימציה "לילו וסטיץ'", "דובוני אכפת לי", "רחוב סומסום", "פוקימון", "מגלים את דורה" ועוד.
מגון היא בוגרת לימודי משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין ולימודי בימוי והוראת תיאטרון בסמינר הקיבוצים. בימים אלה היא גם מביימת את המונודרמה "פשוט מיוחד", בכיכובו של כוכב הנוער עידן שקרוקה, לפסטיבל "סוליקו" של תיאטרון השעה הישראלי, שייערך בפסח. במקביל היא מלמדת בני נוער משחק בתיאטרון הקאמרי, ביחד עם הירש.
גם דרכו של הירש (35) באור הזרקורים החלה עוד בילדותו, לגמרי במקרה, כשהלך לעבודה עם אביו, שעבד במערך הטכני ברשות השידור. "דני רופ, שהיה החזאי של רשות השידור, הבטיח שלג וזה לא קרה", הוא מספר. "כילד ירושלמי מאוד חיכיתי לשלג וכעסתי שזה לא קרה, ואז כשהלכתי עם אבא שלי לעבודה הוא אמר לי 'הנה דני, לך תגיד לו', אז רצתי אליו ואמרתי לו 'למה אתה משקר? אנשים מחכים לשלג ונשבר להם הלב'. מתברר שזה היה בשידור חי וכל המדינה ראתה את זה. למחרת התראיינתי על זה אצל רפי רשף".
בגיל תשע הוא כבר השתתף בתוכנית 'זפזפים' של הערוץ הראשון. בהמשך השתתף בתוכניות אירוח לילדים ולנוער ובקלטות ילדים, וכן בסרטים "פיתוי", "צעד קטן", שעליו היה מועמד לפרס אופיר ובסרט "בקרוב יקרה לך משהו טוב", לצידה של טינקרבל, שגם עליו היה מועמד לפרס אופיר. בכיתה י"א כבר זכה בפרס האקדמיה לטלוויזיה בקטגוריית השחקן הטוב ביותר בסדרת נוער, עבור משחקו בסדרה "ראש גדול".
למרות שדרכו לתיאטרון צה"ל היתה סלולה, הירש החליט להתגייס לקרבי. "זו לא הייתה שאלה בכלל. איך שהתגייסתי קיבלתי שלושה תפקידים מעולים שלא יכולתי לקחת, אבל לא היו לי חרטות. היה לי ברור שאם נועדתי למקצוע הזה, אני אצליח לחזור", הוא אומר. אחרי השחרור למד משחק, גם הוא אצל יורם לוינשטיין, שיחק בהצגות בתיאטרון גשר ותיאטרון חיפה וכן בהצגות לילדים ונוער. "אבל הפרויקט שאני הכי גאה בו הוא סדרת הרשת שלי 'גיבורים - מהדורה מוגבלת', על קבוצה של גיבורי־על עם מוגבלויות שצריכה להציל את המדינה", הוא מספר. "יצרתי את הסדרה עם אליאור אמסלם וליאור בלגזל, כמעט כל השחקנים בה הם בעלי מוגבלויות, והיא עוסקת בחיים האמיתיים שלהם".
מגון: "כשהכרנו והוא אמר לי שהוא כותב סדרה, אמרתי לעצמי בראש 'הנה עוד אחד שחי בסרט, שיהיה לו בהצלחה', אבל הוא מה זה הראה לי. הסדרה מאוד מצליחה ברשת".
מבינה אותי בלי מילים
בני הזוג הכירו כבר ב־2016, בזמן לימודי המשחק, אך החלו לצאת רק לפני ארבע שנים, בתקופת הקורונה. "שנינו היינו ילדים שחקנים, בתקופתנו הכרנו את כל הילדים שפעלו בתחום, ומשום מה דרכינו לא הצטלבו אז", אומרת מגון.
אז איך הכרתם?
"כשלמדתי במכינה ביורם לוינשטיין אדם למד בשנה ג' עם כל החברים שהכרתי כשהייתי ילדה, והם הכירו בינינו".
הירש: "במשך ארבע שנים הוחלפו בינינו אולי ארבע מילים".
מגון: "בשלב מסוים פתאום התחלנו לדבר באינסטגרם אחרי שעשיתי לו לב על משהו. האמת? חשבתי שהוא שרלטן. הוא פרסם משהו שקשור לספרייה לעיוורים, וחשבתי שהוא עשה את זה בשביל השואו־אוף".
הירש: "שיחקתי עיוור בהצגה, אז הלכתי לשם ללמוד את התפקיד, העליתי משם כמה סטוריז והיא אתגרה אותי עם איזו שאלה".
מגון: "אומר לך בכנות? הוא לא עניין אותי. אתה גם יודע את זה, נכון? הוא לא בא לי טוב בכלל, אבל אז התחלנו להתכתב והוא הצחיק אותי".
הירש: "ביקשתי ממנה את הטלפון והיא התחילה לעשות לי שעשועון. אמרה לי 'נחש', אז ניחשתי ספרה־ספרה, עד שהשלמתי את כל המספר".
מגון: "לא רציתי לצאת איתו ממש לדייט, אמרתי לו 'בוא ניפגש בפארק'. נפגשנו בפארק מול הרחוב שהוא גר בו, ושנינו באנו עם ציפיות מינוס 200. ואז הוא שאל איזו בירה אני אוהבת ואם אני רוצה שהוא יביא לי גם סווטשירט או שמיכה כי קר בחוץ, וזה ריגש אותי. היה דייט מאוד מעניין, ומאז לא הפסקנו להיפגש".
הירש: "היה שם חיבור מיידי. סיפרתי לה על החיים שלי כשחקן והיא התחברה לזה במובן הכי עמוק, כי אלו גם החיים שלה. הרגשתי שיש לי פה מישהי שמבינה אותי בלי מילים, וזה דבר שלא קרה לי עם אף אחת לפניה. היה לי ברור מיד שזה זה ויצאתי למסע חיזורים, כי לה לקח טיפונת יותר זמן".
מגון: "אחרי שנה עברנו לגור ביחד, ואז גם הבנו למה לא נפגשנו קודם".
למה לא נפגשתם קודם?
"כי הגורל זימן לנו משהו גדול יותר שהיה צריך להגיע בזמן הנכון".
משהו גדול ברמה של חתונה ומשפחה?
מגון: "המשפחה של אדם כל כך תשמח לקרוא את מה שאת שואלת כרגע".
הירש: "חתונה לא בהכרח קשורה להקמת משפחה, זה לא מה שהיה פעם".
מגון: "אף פעם לא חלמתי על חתונה, למען האמת. אנחנו יודעים שנהיה ביחד כל החיים ושתהיה לנו משפחה, אבל נשמח שקודם כול המצב יירגע ולא יהיו מלחמות".
הירש: "שנינו חושבים, רוצים ומדמיינים את המשפחה העתידית שלנו ביחד, אבל זה עדיין משהו שעומד נוכח המציאות שבה אנחנו חיים, והמציאות הזאת כרגע בלתי אפשרית. יש רצון מאוד בסיסי למימוש האהבה שלנו, אל מול גילויים מאוד גדולים של חושך ורוע".
מגון: "באפטר הראשון מהמילואים הקראתי לו משהו שכתבתי לו בדיוק על זה. כתבתי 'אני לא רוצה שנחיה את החיים שלנו לעומת. לא לעומת המלחמות, לא לעומת המוות, לא לעומת 'ביחד ננצח' ולא לעומת 'עם ישראל חי'. אני רוצה פשוט לחיות עם אדם, למה זה צריך להיות על אף המצב?"
אז מה אתם מאחלים לעצמכם?
מגון: "אני רוצה להעז לחלום. עד שהכרתי את אדם לא ראיתי את העתיד, וכשהכרנו פתאום נהיה לי עתיד, אז הייתי שמחה אם היינו יכולים לחלום עליו בלי לפחד".
