שרית קופמן ישבה במשרד באוקטובר האחרון ועברה על דו״חות כספיים, כאשר הגיע מייל מבעלה, העיתונאי ופרשן הספורט רון קופמן. כשפתחה את הקובץ והחלה לקרוא, הוצפה בהתרגשות עצומה. קופמן, איש אמיץ ופתוח, ״הוציא מהארון״ את המצב שבו נמצאת המשפחה שלהם מאז אובחן לפני חמש שנים בנם המאומץ, גיא (10) כלוקה בתסמונת האלכוהול העוברי (FASD), המאפיינת ילדים שנולדו לאמהות אלכוהוליסטיות. ״הבן שלי חכם ורגיש אבל סובל״, כתב קופמן ב״מעריב״, ״הוא יודע שהוא לא ילד רגיל, שיש לו קשיים בוויסות הרגשי והתפרצויות זעם שמותירות את הוריו חסרי אונים... אין מומחה בארץ שלא פנינו אליו באופן פרטי״.
היית שלמה עם החשיפה הזו?
״רון תמיד שולח לי עותק לפני הפרסום. אם יש משהו שלא נראה לי, אני מתערבת, אבל במקרה הזה לא התערבתי. קראתי והרגשתי הקלה. רציתי לצאת עם זה החוצה, עד עכשיו לא היה לי אומץ. בעקבות הפרסום פנו אלינו גם מהטלוויזיה, ורון דיבר. אני לא רציתי בשלב ההוא. הייתי שפופה. צריך לעבד את זה במוח כדי להיות מוכנים לחשיפה הזו, כשאת יודעת שהחיים שלך הם לא החיים שרצית לעצמך".
היה מחיר לשתיקה שלכם?
"כן. קשה לשמור בבטן, וכשזה יוצא החוצה, יש הבנה. גיא לומד היום בכיתה ה׳. אחרי שנתיים בבית ספר רגיל הוא עבר לחינוך מיוחד. הוא הולך לצופים למרות שלפעמים זה קשה. לפעמים הוא אלים בבית הספר. בעבר כל הזמן קיבלתי תלונות מהורים, והתביישתי לספר. היום אני אומרת, זה הילד, זה המצב, ממה אני מתביישת? זה לא שאני מחנכת אותו בצורה רעה. כשאת יודעת שאת עושה את המקסימום ואחרים חושבים שאת לא עושה כלום, זה צורם. בגן חשבו שאני אדישה. הייתי נכנסת עם מבט מושפל, כי התביישתי מהגננות ומההורים. "בעקבות הטור של רון כתבו לנו אנשים שלא ידעו שיש שם לבעיה של הילד שלהם. אנחנו בקבוצת ווטסאפ של הורים לילדים שלוקים בתסמונת, ואני רואה את זה כסוג של שליחות, כדי שאנשים ידעו איך לטפל בה, אחרת זה אסון. ילדים שסובלים מהתסמונת עלולים בגיל ההתבגרות ובבגרותם להגיע לכלא, לעשות דברים נוראיים בלי שליטה. יש להם נטייה להתמכרויות, הם נמשכים לאופל ויכולים להגיע למקומות קשים ופליליים. צריך לגרום להם לשלוט בזה״.
4 צפייה בגלריה
שרית עם בנה גיא. ""כשהבן שלי בהתקף זעם, הוא שואל: למה היא שתתה אלכוהול?"
(צילום: אלבום פרטי)
יצאנו, נפרדנו, חזרנו
שרית קופמן (55) היא אישה שקטה, מתבוננת, מאופקת. אמוציות ומילים הן המחלקה של בעלה (שמכנה אותה "כיפוש"). היא גדלה במושב תירוש, הבת הקטנה מבין שישה של רב המושב, שהיה חזן ושוחט. אמה עסקה בחקלאות וטיפלה בלול המשפחתי. ״הייתי בת הזקונים ולכן ויתרו לי על עבודה בלול״, היא צוחקת. אחרי השירות הצבאי עברה לתל־אביב, למדה הנהלת חשבונות, וכיום היא חשבת שכר בחברת הייטק.
את רון קופמן (63) פגשה לראשונה בשנת 2007 דרך חברה, שבמקרה נפגשה עם קופמן בענייני עבודה. ״הצטרפתי בדיוק כשהם סיימו את הפגישה", היא נזכרת. ״בלילה היא סיפרה לי שהוא שאל עליי. אמרתי לה, ׳ממש לא, זה לא הסגנון שלי, הוא נראה מאיים׳. היא אמרה לי, ׳הוא רק נראה כך, הוא איש מהמם, לב זהב׳. באותה תקופה גם הייתי בקשר עם מישהו, הייתי בת 39 ורציתי קשר רציני. אחרי כמה שבועות הוא שוב שאל עליי, ואמרתי לחברה שלי שאסכים לפגוש אותו רק אם היא תצטרף. ישבנו שלושתנו במסעדה והוא מצא חן בעיניי. הוא היה נעים ורך. אחר כך יצאנו לבד למסעדה בנמל תל־אביב. מישהי מהלקוחות שם הרגישה לא טוב, והוא קם ועזר לה. זה הרשים אותי. המשכנו לצאת והקשר התחזק״.
"כשחברה משותפת הציעה לי להיפגש עם רון בפעם הראשונה, אמרתי, ׳ממש לא, זה לא הסגנון שלי, הוא נראה מאיים׳"
אחרי ארבעה חודשים נפרדו. ״אורח החיים שלו לא התאים לי״, היא משחזרת, ״הוא היה בשיאו, איש לילה שישן בבוקר עד מאוחר, ואני אדם של בוקר, שעובדת במשרה מלאה. זה התנגש ונפרדנו. באותה תקופה, כשדיברתי על זה שאני רוצה להביא ילד, הוא אמר: ׳אני גמרתי להתרבות׳ (קופמן הוא אב לשתיים מנישואים קודמים, אמ"ר). זה היה הכי רחוק ממנו. התחלתי בניסיונות להביא לעולם ילד לבד ועשיתי כמה הפריות שלא צלחו״.
חמש שנים אחרי ששרית ורון נפרדו, בשנת 2012, הוא שאל את החברה המשותפת מה שלום שרית. כשהבין שהיא לא בזוגיות, התקשר אליה. ״במהלך השנים האלה היו לו חברות, כתבו על זה״, מחייכת שרית, ״אבל זכרתי אותו לטובה. החברה לא סיפרה לו שאני מנסה להיכנס להיריון, ואני אמרתי לה, ׳אני בהליכי פוריות, לא מתאים עכשיו להכניס מישהו לחיים שלי׳. החברה שלי אמרה, ׳מה אכפת לך? שתי איתו קפה, אפשר לחשוב׳. קבענו לקפה וסיפרתי לו שאני בתהליכי פוריות. זה לא הרתיע אותו. המשכנו להיות בקשר אבל לא ציפיתי לכלום. היינו מתראים על בסיס יומיומי ולא הגדרתי את זה כזוגיות. בסטייט אוף מיינד הייתי במקום אחר. יצאנו לסרט, למופעים, למסעדות, ובמקביל המשכתי עם זריקות ובדיקות״.
"רון איש לילה שישן עד מאוחר, ואני אדם של בוקר. זה התנגש ונפרדנו. כשאמרתי שאני רוצה להביא ילד, הוא אמר: ׳אני גמרתי להתרבות׳. התחלתי לנסות לבד"
ילד משותף לא עלה על הפרק?
"היה שלב שהוא כן רמז לי, אבל לא הבנתי את זה, אולי כי לא חשבתי שהוא ירצה. בשלב מסוים הוא התחיל ללוות אותי לרופא. באותה תקופה הוא היה במשבר, פשיטת רגל, ואני הייתי שם. עזרתי לו. כשהייתי צריכה לעבור הליך גינקולוגי, הוא ביקש להיות איתי, למרות שהסברתי לו שאין צורך ושחברות שלי מלוות אותי. הוא בכל זאת הגיע".
ואז?
"אחרי כמה ימים ישבנו באוטו, והוא שאל, 'למה בעצם שלא תיקחי זרע ממני?' אמרתי לו, ׳אתה מבין מה אתה אומר?׳. הוא ענה, ׳כן, רמזתי לך כמה פעמים ולא קלטת׳. שאלתי, ׳אתה רוצה לחשוב על זה?׳. הוא ענה, ׳לא׳. הלכנו לרופא והודענו לו שלא צריך תרומת זרע״.
מה הנכונות שלו עשתה לקשר ביניכם?
"ההצעה שלו ריגשה אותי. אחד הפחדים שלי היו שלילד לא יהיה אבא, מישהו שיאהב אותו כמוני. זה ממש צבט לי את הלב, ולכן ההצעה שימחה אותי מאוד. האהבה שלי אליו התחזקה, הבנתי שהוא רוצה להישאר איתי״.
ב־2013 נישאו, היא לבשה שמלת כלה לבנה והוא מכנסי ברמודה וכפכפי אצבע. ״הוא נכנע ללחץ ולבש חולצת טריקו לבנה ומעליה חולצת כפתורים פתוחה״, היא צוחקת, ״הדבר האחרון שמעניין את רון זה איך הוא מתלבש״.
מסע לסיביר, טיסה מהגיהינום
ניסיונות ההפריה נמשכו, כולל נסיעה לקפריסין לתרומת ביצית, ושום דבר לא קרה. המחשבה על אימוץ עלתה על הפרק בעקבות שיחה עם ידידה של רון שאימצה ילד. "היא אמרה, 'את מתעללת בגוף שלך, אני גם הייתי במקום הזה, למה שלא תאמצי?׳. התחלתי לעבד את המחשבה על אימוץ. ראיתי את הבן שלה, ילד מקסים. חשבתי: עשיתי 13 הפריות, עד מתי? נמאס לי מהבדיקות והזריקות. זה גם עלה המון כסף".
את יכולה להגיד מה הייתה הבעיה?
"הכל היה תקין אצלי - הרירית, השחלות. אבל בפועל, בין גיל 39 ל־44 ניסיתי להיכנס להיריון ולא הצלחתי. הרופא השתומם. זה אחד הדברים שהמדע עוד לא פתר״.
בשנת 2015 החליטו שרית ורון קופמן ללכת לפגישה עם עמותה המתווכת בין הורים ישראלים לבתי יתומים ברוסיה. ״הייתי חדורת מטרה. מילאנו מסמכים, עשינו אינספור בדיקות, עברנו סדנת אימוץ של העמותה, שכללה שמונה מפגשים. לעצמי אמרתי, אני אמא בנשמה, אני חייבת לממש את האימהות שלי. וכשאני רוצה משהו, אני נחושה.
"אחרי כמה שבועות הציעו לנו לאמץ ילד מהמם ביופיו שנולד וגדל בסיביר״.
"ישבנו באוטו, ורון שאל, 'למה בעצם שלא תיקחי זרע ממני?' אמרתי לו, ׳אתה מבין מה אתה אומר?׳. הוא ענה, ׳כן, רמזתי לך ולא קלטת׳"
את הילד הזה לא אימצתם בסופו של דבר. מה קרה?
"נסענו שמונה שעות ממוסקבה לסיביר. הבאנו איתנו מתנות לצוות ולילד, הייתי בהיי. אני הולכת לראות את הילד, התאהבתי בו מהתמונות. מישהי מקומית חיכתה לנו ודיברה איתנו באנגלית שבורה ובשפת גוף. בבית היתומים היא דיברה עם האחראית ברוסית, ואני שומעת שיח לא טוב, שאלתי מה קורה והיא ענתה: ׳יש בעיה, הילד חולה בשחפת׳. הבנו שאנחנו לא יכולים להכניס אותו לארץ. אנחנו בסיביר, קפוא, מושלג. רציתי לעלות מיד על טיסה לארץ. הייתי בסוג של אבל, עצובה ומדוכאת. לא מספיק כל ההפריות שעברתי? לקחנו מונית לשדה התעופה מיד באותו רגע. המלווה מטעם העמותה הייתה איתנו במונית והתפעלה: ׳תראי את הנוף, איזה יופי׳. הייתי בהלם. למי אכפת מהנוף?".
כמה המצב אִתגר את הזוגיות?
"זה אתגר בקטע טוב, שמרנו אחד על השני. שנינו היינו שבורים וניסינו לאסוף את עצמנו. רון הפתיע אותי. אני זו שרוצה את הילד, והוא היה כל כולו שם. זה חיזק אותנו כזוג".
לא ויתרתם, ואימצתם את גיא בסופו של דבר.
"הגענו לבית יתומים אחר. שוב טיסה ונסיעה של שעות ארוכות בקור מקפיא. רון התאהב בו ממבט ראשון ואמר, ׳איזה ילד מדהים׳. כשהרופא בדק ואמר שהוא בריא והכל בסדר, נרגענו. הוא היה בן שנתיים בערך. הרמתי אותו כי הוא בכה, הרגעתי אותו, ניסיתי לתקשר איתו במילים ברוסית שלמדתי בארץ מחברה: רוצה לשתות? רוצה לאכול? הנה צעצועים. כשהחזרתי אותו למטפלות, כל הילדים התקבצו סביבי והושיטו ידיים. פשוט הרמתי על הידיים אחד־אחד. הורדתי אחד, ליטפתי, הורדתי. רון לא עמד בזה, הוא יצא החוצה. אני לא הרגשתי כלום, פחדתי להיקשר, חששתי שמשהו ישתבש״.
ואכן משהו השתבש.
״היה צריך לאשר את האימוץ בבית המשפט ברוסיה. תדרכו אותנו מה להגיד ואיך להתלבש ולהתנהג. רון לבש חליפה שקנינו שם. המשפט ארך שלוש שעות. השופטת ביקשה את האישור של הסבא והסבתא שמוותרים עליו. גילינו שאין מסמך כזה. שוב סאגה. התחננתי ובכיתי שישחררו אותו. השופטת לא אישרה. חזרנו לישראל, שוב סוג של אבל. חיכינו לאישור. זה היה בתקופת הכריסמס, בית המשפט לא עבד. עברנו המתנה מורטת עצבים, לא רציתי לפגוש חברים. הלכתי לפסיכולוגית שהמליצה לי על כדורים ואני לוקחת אותם עד היום. אחרי חודשיים הודיעו לנו שהסבא והסבתא אישרו".
זה רגע מרגש.
"היינו בהיי, הלכנו לחגוג עם הילד במסעדה וגם קנינו בסופרמרקט דברים שביקשו מאיתנו בבית היתומים, כמו חיתולים. לצוות הבאתי מישראל מוצרים של ים המלח, ולילדים הבאתי במבה. התמונות שלו אוכל את הבמבה מרגשות אותי עד היום".
״מהרגע הראשון גיא היה נורא סקרן ותזזיתי, נגע בכל דבר, לא היה לו חוש סכנה, הוא לא יודע מה מותר ומה אסור, ולמרות שהיו אומרים לו לא, הוא חזר על זה"
ועדיין לא חזרתם איתו.
"נחתנו בארץ בלי הילד, הוא היה צריך לעשות דרכון, ושוב הייתי צריכה לטוס לרוסיה לסדר את הניירת. חזרתי לארץ ואז נסעתי שוב, הפעם לאסוף אותו, ולקחתי איתי חברה שהיא אמא לילדים, כי לא היה לי מושג מה עושים. גיא היה אז בן שנתיים ושבעה חודשים״.
את זוכרת את הדרך חזרה?
״נהג המונית לקח אותנו למלון, והילד לא הפסיק לבכות. כאב לי עליו שעקרתי אותו מהמקום המוכר והמוגן, למרות שהוא הכיר אותי וחייך אליי. גם בטיסת הלילה הוא לא הפסיק לבכות. לא ישנתי כל הלילה. חיבקתי. ליטפתי. ניסיתי לשחק איתו. הוא השתולל. זו הייתה טיסה מהגיהינום. הוא ניסה להוציא את עצמו מהחגורה, דחף את המושב של הנוסע לפניו, כל הדרכים שבהן ניסיתי להרגיע אותו לא עזרו. לא יכולתי להשתלט עליו. התנצלתי בפני הנוסעים. לקראת הסוף הוא נרגע. רון חיכה לנו בשדה עם במבה. הגענו הביתה ונכנסתי עם הילד למיטה. שנינו ישנו הרבה שעות״.
יומיים לאחר שנחתו בארץ נפטרה אמה של שרית בגיל 84 מדלקת ריאות שהסתבכה, ולא זכתה לראות את הנכד שכל כך חיכתה לו. שרית נאלצה לצאת מהבית לשבעה בבית המשפחה במושב. גיא הצטרף אליה כי ההמלצה הייתה שלא תתנתק ממנו לרגע. ״הייתי באבל כבד כי הייתי קשורה לאמא שלי שהייתה בריאה לגמרי קודם. התחתנתי די מאוחר, ואמא תמיד רצתה לראות אותי נשואה ומקימה משפחה. בשבעה כולם במשפחה התלהבו ורצו לראות את גיא. היו מי שאמרו שברגע שהיא ידעה שאני נשואה ושיש לי ילד, היא שחררה".
כדורים ותא לחץ
לקח זמן עד שהוריו של גיא הבינו ממה בדיוק הוא סובל ואיך אפשר לעזור לו. ״כפעוט הוא השחית והרס כל דבר בבית״, נזכרת שרית. ״כשהוא היה בגן הוא נשך, הרביץ לכולם, היה היפראקטיבי. הגננת אמרה לי, ׳אמהות מתלוננות, תעשי משהו׳. מהרגע הראשון הוא היה נורא סקרן ותזזיתי, נגע בכל דבר, לא היה לו חוש סכנה, הוא לא יודע מה מותר ומה אסור, ולמרות שהיו אומרים לו לא, הוא חזר על זה. ניסינו טיפול באמנות וחשבתי שזה בגלל שכתינוק היה ללא הורים. הטיפול ההוא לא עזר. לקחנו אותו לרופא ילדים בקופת חולים שאבחן הפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות. בגיל חמש הוא התחיל לקחת ריטלין שעזר קצת, לארבע שעות. הוא היה מאוד לא רגוע, מתעצבן וצורח. התחלתי לחשוב שמשהו פה לא נראה לי, אני מכירה ילדים, יש לי אחיינים".
"גיא השחית כל דבר בבית. כשהוא היה בגן הוא נשך, הרביץ. הגננת אמרה: 'אמהות מתלוננות, תעשי משהו׳. כל רגע התקשרו אליי מבית הספר שאבוא לקחת אותו"
איך הוא אובחן?
"פסיכיאטר פרטי, ד״ר דותן הר־זאב, מנהל מחלקת ילדים בגהה, אמר שנראה שיש לו תסמינים של תסמונת אלכוהול עוברי, כי מהרגע שהוא נכנס הוא הרגיש שהקליניקה זה הבית שלו - נותן אמון בכל אחד, מרגיש שכולם חברים שלו, מחבק - זו לא תופעה רגילה. ועם זאת, קשה לו ליצור קשר עם ילדים אחרים, אין שום הכלה של ילד אחר, למרות שהוא ילד נדיב ומלא נתינה, בלי ערך לכסף. אני חשבתי שזה בגלל שאני כזאת, נותנת צדקה לאנשים ברחוב. מתברר שזה חלק מהתסמונת, צורך לרַצות ולמצוא חן. אי־אפשר להחלים ממצב כזה, אבל אפשר לשפר אותו״.
גיא הוא ילד חכם ורגיש. הוא מאובחן כנכה בשיעור של 50%, מטופל גם בכדורים פסיכיאטריים ועובר סדרת טיפולים בתא לחץ בבית החולים אסף הרופא שעולה יותר מ־60 אלף שקל, כדי לעורר תאים פגועים במוח (״לוקחים הלוואות מהבנק ומהמעסיקים על חשבון קרן הפנסיה״).
איך הוא מסתדר במערכת החינוך?
"כשהוא עלה לכיתה א׳ בבית ספר רגיל, כל רגע התקשרו אליי מהמזכירות שאבוא לקחת אותו. למשל, הוא לקח את ברז כיבוי האש, פתח אותו והשפריץ לכל עבר. בפעם אחרת הוא נכנס לחדר המנהלת וקרא לחברים במערכת הכריזה. אחרי שנתיים, כשראינו שאין שום התקדמות למרות שהייתה לו סייעת צמודה, יעצו לנו להעביר אותו לחינוך מיוחד, שם הוא לומד היום. הוא יודע לקרוא ולכתוב ועדיין יש לו מדי פעם התפרצויות. אני שונאת לקום בבוקר כי אני צריכה להעיר אותו וזה קשה, הוא מרדן ולא רוצה לקום״.
איזה מין אבא רון?
"חרדתי, מגונן על גיא. לא מקלח ומאכיל, אבל מדבר איתו בגובה העיניים, מסביר לו כל דבר בסבלנות, כי לגיא יש המון שאלות והוא לא מפסיק לדבר, זו עוד אחת מהתופעות של התסמונת. רון יוריד את הירח בשביל גיא, ואני שמחה שיש לי פרטנר כזה".
איזה קשר יש לבנותיו של רון עם גיא?
"קשר מדהים. ירדן בת 30, נשואה ואם לילד. יולי בת 26, והן לוקחות אותו להצגות, ללונה פארק ועוזרות כבייביסיטריות. אני בקשר מצוין גם עם הגרושה של רון, אנחנו עושים ערבי שבת ביחד עם הבנות וגם ארוחות חג".
"גיא מבין שיש לו בעיה. הוא מתנצל, מתחרט, מבטיח שהוא לא יעשה את זה שוב. אבל למחרת זה חוזר על עצמו״
מתי סיפרתם לו שהוא ילד מאומץ?
"מרגע שהוא התחיל לדבר, הוא יודע הכל. פעם הוא שאל אם הוא היה בבטן שלי, ואמרתי שלא, שמישהי אחרת ילדה אותו והיא הייתה חולה ונפטרה ואנחנו לקחנו אותו אלינו. הוא יודע גם שהיא שתתה אלכוהול ושיש לו תסמונת אלכוהול עוברי. הוא שאל מי זאת שילדה אותו ולמה לקחנו דווקא אותו. לפעמים, כשהוא בהתקף זעם, הוא יכול לצעוק, 'למה היא הייתה חייבת לשתות אלכוהול?' הוא מאשים אותה בהתקפים שלו. רמת המודעות שלו גבוהה, הוא ילד רגיש, חומל ואוהב".
בשנה האחרונה החליטו הקופמנים, באמצעות עו״ד יונתן דיוויס, נשיא האגודה לרפואה ומשפט בישראל, לתבוע את המדינה (ולמעשה את משרד הרווחהֿ שהיה אחראי על עמותת האימוץ). בכתב התביעה הם מאשימים את המדינה שלא פיקחה כנדרש ואפשרה לעמותות להביא ילדים עם תסמונת אלכוהול עוברי לישראל. בנוסף נתבע גם הרופא שהתלווה אליהם, שממנו ציפו לשלול את התסמונת. כ־50 תביעות כאלה הצטברו אצל עו״ד דיוויס, שמעריך כי בישראל יש לפחות 600 מאומצים במצב הזה. ״המדינה בפירוש אחראית למחדל הזה, שהילדים האלה לא נבדקו״, הוא אומר.
״המזל שלי הוא שאני חזקה״, אומרת קופמן. ״יש רגעים טובים, כשגיא אומר לי שהוא אוהב אותי, אבל אני נשברת לפעמים. במהלך החיים את יודעת שיש לך יכולת להתמודד עם קשיים ושמתישהו הם ייפתרו. במקרה שלנו אני לא יודעת מה ילד יום ולאן המצב יתפתח. לא ידוע מתי יבוא הטריגר שיגרום לו לשבור משהו. הגעתי למצבים שחשבתי, אני לא יכולה יותר, אני כבר לא יודעת מה לעשות. וגיא, בני האהוב, מבין שיש לו בעיה. הוא מתנצל, מתחרט, מבטיח שהוא לא יעשה את זה שוב. אבל למחרת זה חוזר על עצמו״.
4 צפייה בגלריה
״יש רגעים טובים, כשגיא אומר לי שהוא אוהב אותי, אבל אני נשברת לפעמים"
(צילום: אוראל כהן)
למה הטיפול לא כלול בסל הבריאות?
רון קופמן כותב ל"לאשה": "דביל כמוני תורם לאחרים, מי ידאג לילד שלי?"
חולי פאס"ד (תסמונת אלכוהול עוברי) לא מוכרים בסל הבריאות. עשיתי את כל הבירורים, נפגשתי עם רופאים ורופאות בוועדת הסל, והסיכוי שהם יוכרו הוא אפסי. הם מעטים מדי באוכלוסייה, והטיפול בהם עולה הון. לחברי ועדה עדיף להשקיע בשינוי מין אצל להט"בים שרוצים בטיפול הזה.
טיפולים ברפואה היפרברית (תא לחץ) לא מוכרים ברפואה השמרנית, שרופאיה עובדים בשת"פ עם תעשיית התרופות. לסמם ילד מגיל 5 צפונה, לכל חייו, עדיף לעומת טיפול שעשוי לשפר את איכות חייו. התרופות לחולי פאס"ד אינן משפרות את מצבם, רק מפחיתות מעט את התקפי הזעם כי הן מעייפות את הילד. כמות החומרים הפעילים בתרופה עולה כל הזמן במקביל לעלייה במשקל אצל הילד. זה מתאים לרפואה השמרנית, שהילד יהיה מסטול כרוני ויטפח התמכרויות לכל מה שזז בתחום הריגושים: סמים, הימורים, מין ואלימות בלתי נשלטת.
טיפול בתא לחץ, שמשולב עם טיפולים קוגניטיביים, אמור להוביל לשיפור ברקמות המוח, כך הוסבר לנו. אבל זה טיפול יקר. המדינה מסרבת לממן סט של טיפולים שעולה 60 אלף שקל, כי יקר לה. לממן נער בכלא (יותר מ־30% מאוכלוסיית הנערים הכלואים הם עם תסמונת פאס"ד, כמובן עולים ממזרח אירופה) זה הרבה יותר יקר, אבל זה נופל על המדינה ולא על קופת החולים וחברת הביטוח. והיחס בין קופות החולים וחברות הביטוח הוא אבסורד מלא־מלא. הגופים האלה מעוניינים לחסוך כל שקל אפשרי על המבוטחים.
כשנער/ה מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים, בתי החולים מרוויחים הון כסף מקופות החולים. מבחינתם הנער/ה יכולים להיות במחלקה סגורה גם ארבע שנים ברציפות. המונה דופק, כל יום זה רווח עצום. אגב, בבתי החולים אין טיפול למחלה הזו, רק סימום ושיחות.
הכי חשוב שיש במדינה שלנו ימבה כסף לכוייללים, מקוואות, בתי מדרש וכמובן כסף גועליציוני. לילדים חולים אף פעם אין. מחכים לתרומות. דביל כמוני כל הזמן תורם לילדים חולים באמצעות כל העמותות, כולל קופת העיר בבני־ברק, אבל לי ולילד שלי אין מי שידאג, ההורים שלו צריכים להסתדר לבד. זה המצב, ואני משוכנע שהעלות רק תגדל.
