במהלך החודש הראשון של הזוגיות שלהם, מיטל ונחום לאמור-פרידמן לא יצאו אפילו לדייט אחד. אחרי חודש יצאו בפעם הראשונה לבית קפה. "התעקשתי על דייט אמיתי", מיטל מספרת. "שנתלבש יפה, שהוא יאסוף אותי עם האוטו ושנבלה. ישבנו בשולחן באמצע בית הקפה, ונחום ישב עם הגב לקיר, כדי שיוכל לראות מי נכנס בדלת ולהיות מוכן למקרה שבו מישהו ינסה לתקוף. הוא היה מתוח כולו".
נחום: "המציאות לימדה אותי שבכל רגע נתון משהו יכול להשתבש, ושאם אני אהיה מוכן, אוכל לצמצם את הנזק. המבט שלי התרוצץ לכל כיוון גם כשניסיתי להתמקד במיטל. כל תא ותא בגוף שלי אמר, 'תברח מפה. אין לך מה לחפש פה. עוד שנייה אתה חוטף כדור'. יצאנו משם אחרי פחות משעה, ואת שאר הדייט העברנו באוטו".
עוד בכתבות בערוץ לאשה
בנובמבר האחרון פרסמה מיטל לאמור-פרידמן פוסט בפייסבוק שעסק בזוגיות שלה עם נחום, המתמודד עם הלם קרב. "כשהכרתי את מי שהפך להיות האיש שלי, ידעתי עליו שלושה דברים: הוא אוהב ספרים, הוא חתיך והוא הלום קרב", כתבה בין היתר. "לא בחרתי להיות עם הלום קרב - בחרתי להיות עם בן אדם, שבמקרה יש לו הלם קרב. זכיתי בזוגיות מעצימה ומכילה, מלאה ברגש ודלה במזומנים. בחרתי בגבר מדהים ואכפתי. בחרתי במי שדוחף אותי להגשים את החלומות שלי ומאמין בי באמת. בחרתי בגבר עם מטען מאוד כבד על הכתפיים וידעתי שזה מטען שלעולם לא ייעלם".
הפוסט פורסם בעמוד "סטטוסים מצייצים" וזכה ליותר מ־4,000 לייקים ו־400 תגובות. "היה לי חשוב לפרסם אותו בשמי ולא באנונימיות", אומרת מיטל. "רציתי לשתף בכך שזוגיות עם הלום קרב זה לא רק כאב וחושך. קיבלתי תמיכה גדולה. נשים שנמצאות בזוגיות עם הלומי קרב כתבו לי שהפוסט נתן להן כוח. קיבלתי גם תגובות מהממות מגברים שמתמודדים עם פוסט־טראומה. הם אמרו שהפוסט נותן להם תקווה שמישהי יכולה לאהוב אותם".
לא ישנתי שלושה ימים
מיטל (36) ונחום (38) ביחד כבר 11 שנה, והם הורים למעיין המקסים בן השנתיים. אני פוגשת אותם בביתם הפסטורלי שבקיבוץ מעגן־מיכאל, שבו גדל נחום מאז היותו בן 12. קירות הבית מקושטים בתמונות משפחתיות מחממות לב, לצד תמונות מאושרות מיום החתונה של בני הזוג. כשמביטים בחיוך הגדול של נחום בתמונות, אי־אפשר לדמיין שהוא מסתיר כאב גדול ומלחמה יומיומית שהחלו בעקבות שירותו הצבאי.
"בשנת 2003 התגייסתי לפלוגת 'עורב' בצנחנים", הוא מספר. "במהלך ההתנתקות עזרנו להגן על מחנה צבאי ביהודה ושומרון. באחד הימים יצאתי עם החיילים שפיקדתי עליהם לסיור, ואז הייתה חדירה של פלסטינים למחנה. קראנו להם לעצור ואחד מהם, ילד בן 19, המשיך להתקדם לעבר הבסיס. רצתי אחריו כשאני קורא לו לעצור והוא לא עצר. לא נותר לי אלא לירות בו. פגעתי בו בחזה והוא נפל. הוא ניסה להתרומם והתכוונתי לירות בו שוב. ראיתי את הפנים שלו בכוונת של הרובה והחלטתי לא לירות. הגעתי אליו, ניסיתי לעצור את הדימום ואמרתי לו שיהיה בסדר. פינו אותו באמבולנס והוא מת בדרך לבית החולים. זאת הייתה הפעם הראשונה שלקחתי חיים. במהלך השירות שלי היו עוד לפחות שלושה פלסטינים שלא שרדו את המפגש איתי".
נחום על הדייט הראשון: "המבט שלי התרוצץ לכל כיוון גם כשניסיתי להתמקד במיטל. כל תא ותא בגוף שלי אמר, 'תברח מפה. אין לך מה לחפש פה. עוד שנייה אתה חוטף כדור'"
איך התמודדת עם זה?
"באותו זמן לא הרגשתי כלום. שטפתי ידיים, החלפתי חולצה ויצאתי לסיור נוסף. פעלתי כמו מכונה. הדחקתי את הרגשות שלי".
רק כשיצא נחום לאזרחות, התחילו להתעורר בו תסמינים של פוסט־טראומה. "אחרי השחרור עבדתי במפעל בקיבוץ. בסיום כל משמרת הייתי יושב על הספה, בוהה בקיר ושותה אלכוהול עד שהייתי מתעלף. היו לי התפרצויות בכי וכעס וסיוטים בלילה. הייתי במתח וכל הזמן מוכן לאלימות. הרצתי לעצמי תרחישים שכל רגע מישהו עלול לתקוף אותי ושאני חייב להגיב. התחלתי להימנע מסיטואציות חברתיות ולהסתגר בבית. בפעמים היחידות שיצאתי, שמתי על עצמי חיוך והעמדתי פנים שהכל בסדר. הייתה לי חברה שהכרתי בזמן הצבא, וכשהשתחררתי היא החליטה להיפרד ממני אחרי שנתיים יחד. היא אמרה שהיא לא מצליחה לגרום לי אושר. הייתי כבוי. סבלתי מבפנים, אבל לא ידעתי להגיד שאני סובל מפוסט־טראומה".
שנה לאחר השחרור קיבל נחום הצעה לחזור לצה"ל ולשרת בקבע. "הרגשתי מחויבות לחזור. תפקדתי כרגיל ואפילו הייתי טוב מאוד במה שעשיתי. ביולי 2007 חבר שלי ליחידה, איתי ארנליב, נפצע אנושות ממטען בשכם ואיבד את שתי הרגליים. מה שקרה לאיתי עזר לי להגיע להחלטה להשתחרר מקבע".
וכך, אחרי חצי שנה, נחום יצא שוב לאזרחות. הוא טס לארצות־הברית לעבוד בעגלות, ושם תסמיני הפוסט־טראומה החמירו: "ביקרתי חברים בלוס־אנג'לס, ובמשך תשעה ימים שהייתי אצלם לא יצאתי מהבית, ואז הבנתי שמשהו לא בסדר". אחרי שחזר לקיבוץ, לא הצליח להחזיק מעמד בשום מקום עבודה. "הייתי ממש זומבי ולא תפקדתי. היו לי רגעים של דיסוציאציה – ניתוק מהמציאות. לא ממש תקשרתי עם הסביבה שלי. כשישנתי היו לי סיוטים, אז עשיתי הכל כדי לא לישון - שיחקתי במחשב ובהיתי בתקרה. השיא שלי היה כשלא ישנתי שלושה לילות ברציפות. הסתובבתי עם תחושת אשמה, חוסר ערך וחוסר אמון מוחלט במדינה. התביישתי בתחושות שלי. מה זה אומר עליי אם אני חלש? אני אמור להיות לוחם".
מיטל: "לא יכולתי שלא לתת הזדמנות לקשר בינינו. רציתי אותו. נמשכנו זו לזה כמו מגנטים, ממש חיבור מהנשמה"
איך הסביבה הגיבה למה שקורה לך?
"לא שיתפתי מספיק את ההורים, אבל שש האחיות שלי הרגישו שאני כבר לא עצמי ועודדו אותי לפנות לטיפול. שלחו אותי מהקיבוץ לפסיכיאטר ולקחתי נוגדי דיכאון, שהיו הרסניים לגוף ולנפש. כיום אני נעזר בקנביס רפואי שהוא מקל ההליכה שלי. הוא מפחית את התקפי החרדה והפלאשבקים ועוזר לי לתקשר עם הסביבה".
מי שהושיטה לנחום חבל הצלה הייתה עמותת "בשביל המחר", שמטרתה לעזור ללוחמים לעבד חוויות מהשירות. "רק אחרי שהגעתי לעמותה, ב־2010, הבנתי שמה שיש לי זה הלם קרב", הוא מספר. "ענת סמסון־יופה, מקימת העמותה והיו"רית שלה, הפנתה אותי לפסיכולוג שטיפל בי כמה שנים בהתנדבות ומאז הוא מלווה אותי. הוא עזר לי לחשוף לאט־לאט את מה שאני מרגיש, ועשינו יחד עבודה של הפרדה בין המציאות לסיוט".
קרן השמש שלי
נחום החל בלימודי תואר בחינוך בסמינר הקיבוצים. שם, על ספסל הלימודים, הוא פגש את מיטל, שאותה הוא מכנה "קרן השמש שלי". מיטל, שגדלה בגבעתיים, חלמה כל חייה להיות על הבמה והגיעה לתחום החינוך כמעין פשרה: "הרגשתי שזה כמו להיות שחקנית – את צריכה לעמוד מול התלמידים וללכוד את תשומת הלב שלהם", היא מסבירה.
היא הייתה אז במערכת יחסים בת שבע שנים, שהייתה לדבריה רעילה וכללה התפרצויות אלימות של בן הזוג. "אחרי הפרידה הרגשתי שאני פורחת וסוף־סוף נושמת", היא מספרת.
איך את ונחום התחלתם להתקרב?
"בשנה האחרונה ללימודים, נחום סיפר בכיתה שהוא הלום קרב. האופן שבו הוא דיבר בפתיחות וחשף את הרגשות שלו משך אותי מאוד. רציתי לחבק אותו ולהיות שם בשבילו. אני זוכרת שקיבלנו משימה בשיעור - לצייר את המקום הבטוח שלנו. אני ציירתי ים, ונחום צבע את כל הדף בשחור ובאמצע הייתה נקודה אדומה. אז הבנתי שהוא מתמודד עם קשיים גדולים.
"כמה חודשים אחרי כן הברזנו מהשיעור, נכנסנו לכיתה שהייתה ריקה, והוא הראה לי מצגת תמונות מהמסע שעבר בחו"ל עם עמותת 'בשביל המחר'. הסתכלתי בעיניים הטובות שלו והחזקתי לו את הידיים. סיפרתי לעצמי שזו לא מחווה רומנטית, אלא שזה רק כדי לתמוך בו. לא היה לי אומץ להודות בפני עצמי שאני שוב מאוהבת".
נחום: "אני הרגשתי שאני מתאהב במיטל כבר מהרגע הראשון, אבל היה לי קשה לחשוף את הרגשות שלי, בגלל הפוסט־טראומה. לאט־לאט, ככל שהכרנו, קילפתי בפניה עוד ועוד שכבה".
נחום: "חששתי ואני עדיין חושש מאיך שההתמודדות שלי משפיעה על מיטל. כואב לי על המחירים שהיא משלמת על הבחירה לחיות איתי"
מיטל: "הוא היה מבריז מהשיעורים, ישן וקורא ספר, ואני הברזתי איתו. ישבנו מחוץ לכיתה ודיברנו שעות. יום אחד היה גשם ונתתי לו טרמפ. ישבנו באוטו ואז התנשקנו. זאת הייתה הנשיקה הכי טובה שהייתה לי. זה הרגיש נכון, כמו בית".
נחום מחייך: "ברגע של הנשיקה הרגשתי ברקים ורעמים. אחרי זה כבר היה ברור שאנחנו ביחד".
כמה שבועות לאחר שהפכו לזוג, היא החליטה להגיע אליו בספונטניות. "נסעתי לצפון לבקר חברה ועברתי דרך הקיבוץ של נחום. רציתי להפתיע אותו. כבר הייתי בשער של הקיבוץ והתקשרתי להגיד שאני באה להגיד שלום. ספונטניות זה רומנטי, לא? אז זה פחות התאים לו. הוא ביקש ממני לא להגיע, ואני נורא נעלבתי אבל לא הראיתי את זה, כי הבנתי שזה לא הוא. היום אני מבינה שבפוסט־טראומה אי־אפשר לדעת ממש מתי זה יקפוץ עליך - וכשזה קפץ, לא היה מקום בבית גם בשבילי".
לא חששת? זוגיות עם הלום קרב זה לא פשוט.
"אני זוכרת שצפיתי באיזו כתבה בחדשות על כך שמישהו עם הלם קרב התעורר באמצע הלילה וחנק את הבת שלו. זה הפחיד אותי מאוד, אבל לא יכולתי שלא לתת הזדמנות לקשר בינינו. רציתי אותו. נמשכנו זו לזה, לא רק בקטע מיני, אלא כמו מגנטים, ממש חיבור מהנשמה. הוא חכם, רגיש מאוד, יש לנו הומור דומה וחיבה משותפת לספרי פנטזיה. דודה שלי הזהירה אותי ואמרה לי שזה להכניס ראש בריא למיטה חולה, אבל אמרתי לעצמי שזה לא שאנחנו מתחתנים. בתחילת הקשר בינינו הייתי עם רגל על הגז ורגל על הברקס. חייתי בהווה ולא חשבתי על העתיד".
אבל העתיד דפק בדלת במהירות מסחררת: אחרי שלושה חודשי זוגיות נחום כבר הציע נישואים. "התכרבלנו במיטה בשישי בצהריים, ואז נחום שאל אם אני רוצה לחיות איתו", נזכרת מיטל. "אמרתי לו 'בטח'. לא הבנתי באותו רגע שהשאלה הזאת הייתה בעצם הצעת נישואים. בערב ישבנו אצלו, הוא חיבק אותי ושאל: 'הבנת שהצעתי לך להתחתן איתי, כן?'. אמרתי לו, 'בטח שהבנתי', למרות שממש לא הבנתי את זה לפני כן. הסכמתי כמובן והייתי מאושרת. אני בחורה שמונעת מרגש ואינטואיציות לפני הכל, והרגש ניצח".
נחום: "בחתונה לא היו לנו פליקרים ברחבת הריקודים כי זה מהווה טריגר מבחינתי, וגם ביקשנו מהצלם שלא יהיו פלאשים, כי הם עושים לי פלאשבקים לבקבוקי תבערה שזרקו לרכב שנהגתי בו בצבא"
איך הסביבה הגיבה?
"חברות שלי חשבו שאולי זה מוקדם מדי, אבל ההורים שלי עפו באוויר מרוב אושר. הם אוהבים מאוד את נחום ומקבלים בהבנה את ההתמודדות שלו עם הלם קרב".
שנה לאחר היכרותם, השניים נישאו. החתונה נערכה באולם אירועים עם 300 מוזמנים. "התכוונו להתחתן באירוע מצומצם, אבל איכשהו זה גדל מאוד, בעיקר למען ההורים", אומרת מיטל. "היה לי חשוב לכבד את הבקשות שלהם".
"וזה לא היה קל עבורי", מתאר נחום. "לא היו לנו פליקרים ברחבת הריקודים כי זה מהווה טריגר מבחינתי, וגם ביקשנו מהצלם שלא יהיו פלאשים, כי הם עושים לי פלאשבקים לבקבוקי תבערה שזרקו לרכב שנהגתי בו בצבא. רוב הזמן לא הייתי ברחבה, כי הייתי צריך שקט. אבל שמחתי כל כך להתחתן עם האישה המדהימה הזאת".
מיטל: "היה מושלם. לא האמנתי שאני מתחתנת עם האדם שאני אוהבת. עד שהכרתי את נחום חשבתי שלהתאהב זה של ילדים. מצאתי את האהבה הכי גדולה של החיים שלי".
נחום: "שנתיים אחרי החתונה טסנו לירח דבש במלדיביים. לכאורה זה גן עדן, אבל אני חשבתי על זה כעל אי של מוסלמים עם מאצ'טות. זה לא היה מובן מאליו שנסענו".
מיטל, תארי את החיים לצד הלום קרב.
"זה לקום בבוקר ולגלות שכל הצד שלו במיטה רטוב מזיעה בגלל הסיוטים בלילה. לפעמים אנחנו יכולים להיות ברגעים הכי יפים שלנו, ואז הוא פתאום יתנתק ויהיה במקום אחר. הוא נמנע מאירועים משפחתיים והוא משגע אותי על הכביש כשאני נוהגת, כי הוא חושש ממה שעלול לקרות. אבל עם כל זה הרווחתי זוגיות כנה, מלאת אהבה ורגש. התקשורת בינינו נהדרת, וגם בימים הכי קשים, כשאין לי סבלנות ואנחנו מתכסחים כל היום, בערב אנחנו מדברים ושמים הכל מאחורינו".
נחום, היו לך רגעים שחשבת שאולי עדיף שלא תהיו ביחד?
"חששתי ואני עדיין חושש מאיך שההתמודדות שלי משפיעה על מיטל. כואב לי על המחירים שהיא משלמת על הבחירה לחיות איתי. מצד שני, יש בי צדדים רגישים שאולי לא היו לי אם לא הייתי עובר את מה שעברתי. אני חושב שמגיע לה בן זוג מתפקד ותומך שהיא תוכל להישען עליו, והמטרה שלי היא להיות אחד כזה".
נחום אבא מדהים
שנה וחצי לאחר חתונתם החלה מיטל, בעידודו של נחום, ללמוד מוזיקה בבית הספר רימון. "מגיל 20 הופעתי כזמרת, יחד עם להקת נגנים שהכרתי בתיכון. כשהתחלתי ללמוד ברימון אני ואחי הקמנו עם חברים להקה בשם 'טנגרם'. ב־2019 הקלטתי אלבום עם שירים מקוריים שכתבתי, שאחד מהם, 'בעיניים עצומות', עוסק בפוסט־טראומה של נחום. הופעתי בברים בתל־אביב ותכננתי להופיע ברחבי הארץ, אבל אז הקורונה הגיעה ושיבשה את התוכניות. לנחום היה קשה להגיע להופעות שלי בגלל ההמולה והרעש, אבל להופעות האחרונות שהיו לי הוא השתדל להגיע".
נחום מחייך: "את צריכה לראות איזה אור יש לה בעיניים כשהיא מופיעה ושרה. הבמה זה המקום הנכון בשבילה".
היו לכם חששות לפני שהבאתם ילד לעולם?
מיטל: "מאז שהכרנו נחום רצה ילד, אבל אני רציתי לחכות עם זה. חששתי שאהיה אם חד־הורית. היה בי פחד שנחום לא יתפקד ויתנתק מהעולם. כשיש ילד אין את הפריווילגיה הזאת להיעלם, וזה הדבר היחיד שחששתי מפניו".
אחרי שמונה שנות נישואים גילתה להפתעתה שהיא בהיריון. "הייתי עם גלולות וזה לא היה מתוכנן. כשהרופא בישר לי שאני כבר בשבוע השמיני, היו לי הרבה חששות. רציתי מאוד להתמקד בקריירה שלי. אבל אחרי שמעיין שלנו נולד מיד התאהבתי בו, והיום אני אמא טוטלית. הוא נמצא איתי בבית בחינוך ביתי".
מיטל: "מאז שהכרנו נחום רצה ילד, אבל אני רציתי לחכות עם זה. חששתי שאהיה אם חד־הורית. היה בי פחד שנחום לא יתפקד ויתנתק מהעולם"
נחום, איך זה עבורך להיות אבא?
"הורות זה פלא ונס. מעיין נותן לי סיבה לקום בבוקר. חיוך אחד שלו ממלא אותי ומזכיר לי בשביל מה לחיות. מצד שני, כשאני מחזיק אותו ומסתכל בפנים שלו, אני לפעמים חושב על אותם ילדים שהפחדתי באמצע הלילה ועל המשפחות שהרסתי כשביצעתי את המוטל עליי. אני מנסה להפחית את הפחדים והכעסים שלי".
מיטל: "נחום אבא מדהים. מלא הומור, חום ואהבה אינסופית. יש רגעים שאני רואה את העיניים שלו מתמלאות בכאב, או שהוא פתאום נודד במחשבות למקומות הקשים שלו. ברגעים האלה אני משתדלת להחזיר אותו למציאות או לתת לו כמה דקות לנשום ולחזור אלינו".
בבדיקות שנערכו לבנם יום לאחר הלידה, הוא אובחן עם מום בלב, הועבר לטיפול נמרץ ועבר צנתור. "הרופאים הסבירו לנו שהמסתם האאורטלי שלו מעוות וזה גרם לאחד מחדרי הלב להתעבות", מסבירה מיטל. "מעיין מקבל תרופה שמקילה את זרימת הדם שלו, וחוץ מזה הוא צריך להיות בהשגחה מלאה. בגלל שיש לו מום בלב הוא לא יוכל להתגייס לקרבי".
ואם הוא ירצה להתנדב ולהיות לוחם?
"גם אם הוא היה יכול להתגייס כלוחם, אין שום סיכוי שהייתי נותנת לו. אני רואה איך המדינה מתייחסת לחיילים שלה כשהם זועקים וצריכים עזרה שכרוכה בכסף ומשאבים".
נחום: "אנחנו חלוקים לגבי זה. אם הוא היה רוצה להתנדב כלוחם, הייתי נותן לו את ברכתי. גם היום, אם יקראו לי להגן על המדינה, אני אעשה את זה".
מיטל: "גם אם הבן שלנו היה יכול להתגייס כלוחם, אין שום סיכוי שהייתי נותנת לו. אני רואה איך המדינה מתייחסת לחיילים שלה כשהם זועקים וצריכים עזרה שכרוכה בכסף ומשאבים"
בימים אלה מיטל מתכננת לחזור לבמה, ואף עובדת על מחזמר שאותו כתבה שעוסק בפוסט־טראומה: "המחזמר נקרא '2048', והוא מתאר את המציאות של מדינת ישראל בשנת 2048 מנקודת מבט סאטירית, ביקורתית, הומוריסטית ומוטרפת. הוא מספר על בחורה אמריקאית שמתאהבת בבחור עם הלם קרב. חשוב לי להעלות דרך המחזמר את המודעות להלומי קרב ולעסוק בעתיד של המדינה שבה הילדים שלנו יגדלו".
גם נחום מעלה את המודעות לנושא בהרצאות שהוא מעביר במכינות קדם־צבאיות, באוניברסיטאות, בבתי ספר ובבתי חולים. בימים אלה הוא מסיים תואר בקיימות וממשל באוניברסיטת רייכמן. במקביל הוא פועל להקמת כפר החלמה אקולוגי ליד עתלית למתמודדות ולמתמודדים עם פוסט־טראומה, בליווי של מיטב המומחים בארץ.
מיטל, איזה מסר תרצי להעביר?
"אני מנהלת יחסים מורכבים עם הלם הקרב של נחום, אבל אני לא מוכנה לתת לו להגדיר אותו או אותנו. הלם הקרב הולך לישון איתנו בלילה וקם איתנו בבוקר, אבל אני לא מוכנה לתת לו לנהל לי את היום. לכולנו יש מטענים. אני לא מכירה בן אדם בלי בעיות".
נחום: "מיטל מאמינה בי. היא גרמה לי למצוא תשוקה לחיים ורצון לתפקד ולהיות אני טוב יותר. היא כוח חיוּת מטורף. בזכותה אני בוחר בחיים".
