הקריירה הספורטיבית יוצאת הדופן של הטריאתלטית הישראלית, נינה פקרמן (45), התחילה בכלל בגלל מחלה. היא נולדה בקישינב, בירת מולדובה, כפגה, שאובחנה עם בעיית לב וחשש אמיתי לחייה. הוריה, מיכאל ז"ל ולריסה פקרמן - הוא יהודי, היא לא - ניתבו את בתם לעיסוק בספורט בניסיון להתמודד עם בעיית הבריאות שלה. בגיל גן כבר השתתפה בחוג שחייה, בגיל עשר הצטרפה לכיתת שחיינים, ובגיל 13 - כשהייתה שיאנית של בני גילה בסגנונות חתירה ופרפר - התקבלה לפנימייה, "שהיא הטופ של השחיינים ששואפים גבוה", אומרת פקרמן. "אבל החלום הגדול שלי היה לייצג את ישראל בכל העולם. במולדובה הדת נחשבת לפי האבא, ואבא שלי שבא ממשפחה שומרת מסורת היה מאוד יהודי ומאוד ציוני".
בפברואר 1994, כשהייתה בת 17, עלתה ארצה במסגרת תוכנית נעל"ה. בעקבותיה עלו סבה, אחריו אחותה ובהמשך ההורים שהתיישבו בכפר־סבא, שם היא מתגוררת עם אמה, לאחר שב־2004 נהרג אביה בתאונת דרכים.
ראשית דרכה בארץ הייתה בפנימיית בית הספר החקלאי כפר סילבר, ושם נבלם החלום להפוך לשחיינית מקצועית, כאשר לא אושר לה לצאת לאימונים. גם כשהתגייסה כחיילת בודדה בגיל 19, בתקווה להיות מדריכת כושר קרבי, נאלצה להסתפק בתפקיד פקידותי. רק כעבור כמה חודשים הצליחה לעבור קורס מדריכות כושר קרבי, הייתה חניכה מצטיינת וקיבלה בתור פרס קורס מדריכי חדר כושר וקורס מצילים בבריכה. "יצאתי מהצבא עם מקצוע", היא מחייכת.
אבל שום דבר לא הלך לה חלק. במהלך השירות בשיזפון לקתה בווירוס במוח, הוטסה לבית חולים חסרת הכרה, וכשהתעוררה מצאה את עצמה בכיסא גלגלים, בלי יכולת לקום. "הורידו לי פרופיל, החליטו לשחרר אותי מהצבא, ואת שלושת החודשים האחרונים לשירות עשיתי בהתנדבות. במהלכם למדתי ללכת מחדש, ולמרות הכאב המטורף הצלחתי לשקם את עצמי בעזרת המון כוח רצון וסיימתי את הצבא בפרופיל 97".
"הייתי בטוחה שאם אני בריאה, ספורטיבית ומקפידה על תזונה ואורח חיים נכון, לא תהיה לי בעיה להביא לעולם ילד משלי כשאחליט על כך. התבדיתי"
סיפור ההתמודדות שלה הגיע לאוזניו של איש מילואים בשם איתן ברקוביץ ששירת בבסיס, והוא ואשתו יהודית אימצו אותה כבת משפחה. "כשהשתחררתי, הם אפשרו לי לחיות אצלם ועזרו לי בקבלת החלטות להמשך החיים. לעולם אכיר להם תודה. כשהוריי הגיעו ארצה עברתי לגור איתם. בגיל 21 התקבלתי לווינגייט ולמדתי הדרכת פעילות גופנית לאוכלוסיות מיוחדות. הרגשתי שאם אני הצלחתי לשקם את עצמי, אוכל לעזור לאחרים, ובמשך שמונה שנים עבדתי בבית איזי שפירא ברעננה".
בתקופת לימודיה בווינגייט התוודעה למה שהפך לתחום התמחותה הספורטיבית. "היה לי שם חבר שעשה טריאתלון, ענף ספורט שכולל שחייה־אופניים־ריצה, והייתי בטוחה שלא תהיה לי בעיה להשתלב. הצטרפתי אליו לאליפות ישראל באילת, וחטפתי כאפה. לא ידעתי לחלק את הכוח בין ענפי התחרות כנדרש בטריאתלון. אבל מאחר שקושי מאתגר אותי וככל שקשה יותר אני רוצה את זה יותר, התחלתי להתאמן בשלושת ענפי הספורט האלה.
"ב־2004 זכיתי בפעם הראשונה באליפות ישראל בטריאתלון למרחק אולימפי ומאז הייתי חמש פעמים אלופת ישראל. בהמשך זכיתי באליפות אירופה, ובגיל 33, באליפות העולם בהוואי, בקטגוריית גיל 34-30, זכיתי במקום הראשון - ההישג הכי גדול שלי. בסיום כל תחרות הנפתי את דגל ישראל - חלום חיי התגשם".
פרישה מהספורט
את ארבע השנים האחרונות היא הקדישה להגשמת חלום נוסף: להפוך לאמא. עכשיו, סוף־סוף, כשהיא בשבוע ה־26 להיריון, היא יכולה לסמן וי גם על היעד הזה, שגם הוא הושג בדם, יזע ודמעות.
"במהלך השנים לא היה לי זמן אפילו לחשוב על חיים אישיים. הכול היה מסביב לספורט, כי שאפתי גבוה. אם את רוצה להצליח בגדול - יש לזה מחיר גדול. הייתי בטוחה שאם אני בריאה, ספורטיבית ומקפידה על תזונה ואורח חיים נכון, לא תהיה לי בעיה להביא לעולם ילד משלי כשאחליט על כך. התבדיתי.
תמיד אמרתי שבגיל 30 אני הולכת להיות אמא לפחות לילד אחד, אבל רק בגיל 38 - למרות שיכולתי מבחינה פיזית להגיע להישגים נוספים - החלטתי לפרוש מהספורט בלב כבד. לא היה פשוט לראות את כולם משתתפים בתחרויות ומגיעים להישגים ואני לא שם".
"בניסיון ה־22 נוצר עובר עם גנטיקה שהיא לא שלי, והייתי בטוחה שהפעם מיד ייקלט היריון. אבל זה לא קרה. הרגשתי שהכוחות של אשת הברזל החלידו"
מתי החלטת להביא לעולם ילד כאם יחידנית?
"בגיל 38 נתתי לעצמי שנתיים כדי להכיר מישהו ולהביא איתו ילדים לעולם. ב־2018 אפילו הצטרפתי לתוכנית הריאליטי 'נינג'ה ישראל' בתקווה ששם אמצא מישהו מתאים. אבל זה לא צלח. קשה למצוא בשלב הזה גבר שרוצה לבנות משפחה. בגיל 40 הסתכלתי לעצמי בלבן של העיניים והחלטתי שבן זוג אפשר למצוא בהמשך, אבל לילד אי־אפשר לחכות יותר. אז עדיין לא הבנתי עד כמה הגיל הוא פקטור משמעותי".
ב־2019 הגיעה פקרמן ליחידה לפריון ולהפריה חוץ־גופית בבילינסון. "ישבתי מול מנהל היחידה, פרופ' יואל שופרו, שהסביר לי איך מתבצע התהליך ומהם הסיכונים והסיכויים. הוא לא צייר לי סיפור ורוד, אבל מהפגישה איתו יצאתי אופטימית מאוד, כיוונתי לאליפות של חיי".
ניסיונות ואכזבות
אך המדליה הזו בוששה להגיע. תשע פעמים עברה שאיבת ביציות שהופרו בזרע של תורם מבנק הזרע ("לא בחרתי ספורטאי. שמתי דגש על השכלה") ונוצרו עוברים טובים שהוחזרו לרחמה. "אבל, הגוף דחה אותם, בגלל אי־תקינות של הדי־אנ־איי, שנובע מהגיל שלי", היא מסבירה ודומעת. "השבועיים של הציפייה אחרי החזרת העוברים לרחם הם קשים מנשוא. המתח, התקווה ואז האכזבה. בניסיון התשיעי נוצר היריון. כשקיבלתי את הבשורה קפצתי מאושר. אבל בשבוע החמישי בבדיקה התברר שאין דופק. אין לי מילים לתאר את הכאב. אבל אני פייטרית בנשמה ושמחתי בידיעה שהגוף קולט היריון. בפועל התקשיתי להתאושש. לא יכולתי לראות נשים בהיריון או תמונות של תינוקות, נעשיתי ממורמרת וכועסת, כשמטבעי אני אדם שמח.
"החלפתי את תרומת הזרע, אף על פי שהובהר לי שהגיל שלי הוא הסיבה ולא הוא. בניסיון ה־18 פרופ' שופרו אמר לי שכדאי לשקול תרומת ביצית. עדיין לא הייתי מוכנה לכך. הרגשתי שמוטלת עליי חובת ההמשכיות לאבא, לשם ולגנים שלו".
ואז, בעקבות כישלון נוסף בניסיון ה־21, החליטה שהיא מעדיפה "להוציא ילד מהבטן שלי", גם אם הוא אינו שלה מבחינה גנטית. בקליניקה באוקראינה קנתה תריסר ביציות, שהופרו במעבדה בבילינסון. "בניסיון ה־22 (הראשון עם תרומת ביצית) כבר נוצר עובר עם גנטיקה שהיא לא שלי, והייתי בטוחה שהפעם מיד ייקלט היריון. אבל בשתי ההחזרות ההיריון לא נוצר. הרגשתי שהכוחות של אשת הברזל החלידו. הייתי מותשת פיזית ונפשית. בעידודו של פרופ' שופרו הרמתי את עצמי לניסיון נוסף, ה־24 במספר".
ושוב הציפייה לשיחת הטלפון הגורלית. "אחרי 11 יום צלצל הטלפון שכבר פחדתי ממנו, והאחות מהצד השני אמרה לי: 'מזל טוב'. אבל אני עוד חששתי לשמוח, כי בסיפור הזה כבר הייתי. אחרי שבועיים נוספים ומתוחים עד קצה גבול היכולת הגעתי לבית החולים, לבדיקת אולטרסאונד. כל הצוות שליווה אותי חיכה יחד איתי לדופק וראינו יחד על המסך את הלב של העובר דופק. בכיתי מאושר".
איך חייך השתנו מאז?
"אני שומרת על עצמי, מקפידה על שעות שינה ועל תזונה נכונה, חיה מבדיקה לבדיקה, לוקחת נשימה עמוקה - עדיין פוחדת לשמוח. כשאני קמה בבוקר ורואה שהעובר איתי, אני אומרת תודה. עד השבוע ה־12 פחדתי לדבר על ההיריון. בשבוע ה־16 כשהתחלתי להרגיש אותו והבדיקות היו תקינות, העזתי להגיד 'אני בהיריון'. כשהתברר בסקירה שיש לי בן, התחלתי לבכות. אלוהים ידע מה רציתי: המשכיות לאבא. בן שיישא את השם פקרמן. בצבא הייתי בתהליך גיור שלא הושלם כי השתחררתי, אבל אני מתכוונת להשלים את התהליך. בטח ובטח עכשיו, בשביל הילד, כדי שיהיה יהודי שלם, כי אני לא רואה את עצמי ואת הילד שלי בשום ארץ אחרת".
מה המסר שלך לנשים אחרות?
"לכל הנשים, אבל בעיקר לספורטאיות, שכלי העבודה שלהן הוא הגוף: השעון הביולוגי עובד באופן עצמאי. לכן, שמירת פוריות היא חובה, ועדיף לעשות זאת מוקדם. הלוואי שמישהו היה אומר לי את זה. כשעלה אצלי הנושא של שימור פוריות, כל סכום שהיה לי הושקע בקריירה הספורטיבית, וגם חשבתי שלי לא תהיה בעיה. למדו מהטעות שלי ואל תחכו למזל. ויש לי גם מסר למדינה: אל תשאירו את ההתלבטות לספורטאיות עצמן. דאגו להן למימון שימור פוריות, אפילו לפני גיל 35".
"הגיל הוא נתון קשיח"
פרופ' יואל שופרו מבית החולים בילינסון מלווה את המסע של נינה להפוך לאמא
"שלושה דברים יכולים להגדיר קשר ביולוגי בין אישה או זוג לילד: זרע־ביצית־רחם, כשלפחות אחד מהשלושה חייב להיות שייך לזוג או לאישה כדי שתהיה הורות ביולוגית ללא אימוץ", מבהיר פרופ' יואל שופרו, מנהל היחידה לפוריות והפריה חוץ־גופית בבית החולים בילינסון. "כשזוג או אישה נדרשים לתרומת ביצית ולפונדקאות, הזרע חייב להיות של בן הזוג, ואז הם הופכים אוטומטית להורי הילד. כשאישה נזקקת לתרומת זרע ולתרומת ביצית והיא זו שנושאת את ההיריון, היא בהחלט נחשבת לאמו הביולוגית של התינוק שייוולד".
פרופ' יואל שופרו. "יתרון לביציות מזוגגות"צילום: שאולי לנדנרבאיזו נקודה אמור הרופא המטפל לומר למטופלת שעליה לעבור מניסיונות להרות עם ביציות שלה לביציות של תורמת?
"לכאן כבר נכנסים שיקולים אינדיבידואליים, כי כל אישה מגיבה בצורה שונה לגירוי השחלתי, גם כמותית וגם איכותית. אצל מטופלת כמו נינה פקרמן, שנשאבה ממנה כמות גדולה של ביציות איכותיות ושאפילו מתפתחים אצלה עוברים באיכות גבוהה ובמספר גדול מהצפוי בגילה, הציפייה שתוכל להרות מהביציות שלה - כלומר, להורות גנטית - גבוהה. עם זאת, המציאות של הגיל היא נתון קשיח. הסיכוי ללידה מביציות עצמיות מתחיל לרדת מגיל 35 בממוצע, ומגיל 40 הוא יורד בחדות. בגיל 45, לפי הסטטיסטיקה העולמית, הסיכוי להרות מביצית עצמית בהיריון חוץ־גופי נושק לאפס".
באיזה שלב אמרת לנינה שתשקול תרומת ביצית?
"אחרי מספר מסוים של כישלונות - למרות כמות יפה של עוברים איכותיים לכאורה - הצעתי לה לשקול תרומת ביצית. נינה היא פייטרית ואתלטית באופייה והתקשתה יותר לקבל את זה, כי אתלט רגיל יודע שלמאמץ יש תוצאה, ואילו כאן זה לא תלוי בה, שכן מדובר בתהליך ביולוגי ולא משנה מה היא תעשה. לאתלט קשה מאוד לקבל מציאות שבה יש תהליך גופני שאין לו שליטה עליו".
למה זו החלטה קשה כל כך להיעזר בתרומת ביצית?
"בעצם צריך לוותר על הורות גנטית. כשמדובר בזוג, יהיה לפחות קשר גנטי לאחד מהם. כשזה קורה במצב של הורות יחידנית זה קשה יותר. אבל נינה הבינה שאם היא רוצה היריון ולידה, זה מה שצריך לעשות. עם ההבנה הזו היא ייבאה בעצמה ביציות ממרפאה מורשית בחו"ל, אלה הופרו אצלנו במעבדה מהתורם שבחרה, והיא הצליחה להגיע להיריון".
מהם סיכויי ההצלחה של היריון כזה?
"הסיכוי להיריון וללידה נקבע על ידי גיל הביציות. במקרה של נינה הופרו ביציות של תורמת שעברו הקפאה בשיטת הזיגוג (ויטריפיקציה). השיטה משמשת כיום לשימור פוריות של נשים במצבים שונים, הן מבחירה והן עקב מחלה. לביציות שעוברות חימום אחרי ויטריפיקציה יש 'ביצועים' כמו של ביציות טריות מאותו גיל שבו הן הוקפאו. לדוגמה: יש לנו היום מטופלת בת 49 שנמצאת בהיריון מביציות שלה שהוקפאו בגיל 39 והופשרו עשר שנים לאחר מכן. המקרים של שימוש בביציות ה'מזוגגות' של תורמת או בביציות עצמיות 'מזוגגות' שהופשרו מאפשרים הארכה משמעותית של חלון הפוריות".
