"הסידור שלנו הוא קצת כמו גירושים, אבל טובים, בלי חתונה ובלי החיים המשותפים בתחילת הדרך", צוחקת גלית (השם המלא שמור במערכת), סייעת לילדים. את בנותיה - אביגיל (תשע וחצי) ואליענה (שמונה) - הביאה לעולם בהורות משותפת עם משה פילוסוף, מטפל באמנות, שהיה מורה וניהל את תיכון תלמה ילין. התהליך שעברו השניים הוליד גם ספר ילדים, "סיפור משפחתי" (הוצאת אמציה), שכתב עם אורית רוזנבוים, מרצה בכירה במדרשה של מכון אדלר. הספר מתאר בקלילות (בליווי איורים של דריה סינה) סוגי משפחות מגוונות שגרות ברחוב של תמר, גיבורת הספר. תמר הולכת בכל יום להביא הזמנה ליום הולדתה למשפחה אחרת ברחוב הקשת שבו היא גרה: משפחה בהורות משותפת, משפחה של אב יחידני, משפחה של אם יחידנית, משפחה של שני אבות, משפחה של שתי אמהות, משפחה שבה ההורים גרושים וגם משפחה שבה ההורים הם גבר ואישה שחיים יחד.
"ילדים מקבלים בטבעיות את מה שהם נולדים אליו, אבל עדיין יש להם תהיות", אומרת גלית. "בגיל שש חברות שהיו באות אל אביגיל היו סקרניות לגבי חדרי השינה. שאלו אותי איפה אני ישנה? האם אני ישנה לבד? למה לאביגיל יש שני בתים? ילדה אחת ממש לא הצליחה להבין מה קורה במשפחה הזאת אם אנחנו לא גרושים. הסקרנות עדיין קיימת".
"קרה לנו מקרה מצחיק בהקשר הזה", מספר משה. "אני וגלית מסתדרים טוב, אבל היה לנו פעם ויכוח סביב נושא מסוים, והילדות לא רגילות לראות אותנו מתווכחים. זה העסיק אותן, ואחרי כמה זמן הן שאלו אותי, 'אבא, מה נעשה אם תיפרדו?'. הן תפסו את ההורות המשותפת שלנו כמשהו שיכול להסתיים. הסברנו להן שאנחנו לא יכולים להיפרד ותמיד נהיה ההורים שלהם ביחד. הן היו מרוצות מהרעיון שההורים שלהן לא יכולים להתגרש".
מתוך השאלות שהיו לילדות על ההורות המיוחדת נולד הרעיון של אורית ומשה, חברים קרובים, לכתוב ספר בנושא. "כתבנו כמה גרסאות והצגנו אותן לילדים, עד שהגענו לגרסה הסופית", הוא מספר. "סיפרנו לבנות על המשפחה המיוחדת שלנו סביב גיל 5-4, כשהן התחילו לשאול שאלות. בגיל צעיר יותר הן פשוט היו אומרות לחברות: 'אמא שלנו גרה בבית אחר'. זה נראה להן טבעי. בשלב מסוים זה התחיל לסקרן אותן. אלה גילאים שבהם כל הנושא של יצירת ילדים ומשפחה מתחיל לעניין".
שידוך מוצלח
משה וגלית הגיעו להורות המשותפת שלהם אחרי כמה ניסיונות אחרים שלא צלחו. "לקראת גיל 40 הבנתי שאני רוצה להיות אמא, שאני לא רוצה לעשות את זה לבד ושכנראה לא אלבש שמלת כלה", היא אומרת. "יידעתי כל אחד שהלך לידי ברחוב שאני מחפשת פרטנר להורות, ובסוף מצאתי את משה דרך חברה משותפת. זה היה שידוך מוצלח ובתוך חודשיים הייתי בהיריון". כיום גרים השניים בגבעתיים, במרחק של עשר דקות הליכה.
"אנחנו גרים באזור די פתוח ומגוון", אומר משה. "הילדות הכירו כל מיני משפחות בגן, ואף פעם לא היה בגנים אצלנו 'אבא של שבת' ו'אמא של שבת' אלא 'מקבלי השבת'. ובכל זאת, רצינו לכתוב ספר שיסביר באופן ברור שיש כל מיני אפשרויות וכולן לגיטימיות".
"אני הולכת עם הספר להרצאות בבתי ספר", מספרת אורית. “וכן, מחוץ לבועה במרכז הארץ קורה שאומרים לי דברים כמו: 'פחות מתאים לנו', 'אנחנו לא רוצים להכניס לילדים רעיונות לראש', 'למה לבלבל את הילדים'. אלא שאי־אפשר לבלבל ולהכניס רעיונות לראשם של ילדים בדברים האלה: מדובר בנטייה מינית, חלק נמשכים למין השני וחלק לבני מינם. זו המציאות. מסרים מכילים של אהבה וקבלה, כמו אלה שמאפיינים את הספר, יכולים רק להרגיע: כל אחד יוכל להקים משפחה שמתאימה לו: לבד או עם בן/בת זוג. כל אחד שירצה בכך יוכל להיות הורה. יש מקום לכל סוגי המשפחות ולכל הילדים. אז אנחנו לא מבלבלים ולא 'מכניסים רעיונות'. הילדים פוגשים מציאות מגוונת, גם בבתים של חברים, גם בסרטים וגם בספרים. הספר שלנו מאפשר לנהל איתם שיח מכבד ולהציג לפניהם אפשרויות בצורה מותאמת. הספר מתאר בפשטות את האפשרות להביא ילדים לעולם בעזרת תרומת זרע, תרומת ביצית ופונדקאות".
כריכת הספר "סיפור משפחתי"עטיפת הספרהבנות מבינות היום שהן חיות במשפחה מיוחדת כמו בספר שכתבתם?
משה: "ברור. הדבר המעניין הוא שכל פעם עולות שאלות חדשות. למשל, אליענה שאלה אותי, 'כדאי לי להתחתן? קודם מתחתנים או קודם מביאים ילדים?', ואז אני עונה לה שיש לה זמן וכל אחד מחליט מה נכון בשבילו".
בבטן של אבא
"לא יכולנו להקיף בספר את כל האפשרויות", אומרת אורית, נשואה, אמא לשניים וסבתא לנכד בעצמה. "יש פונדקאות, יש משפחות עם שלושה הורים, למשל זוג אבות הומואים ואמא. בנוסח המקורי כתבנו שהילדה שואלת את הילד של האב היחידני, 'איפה גדלת? בבטן של אבא?', והוא צוחק ואומר, 'אי־אפשר לגדול בבטן של אבא'. אבל אז העירה לנו אחת המומחיות שקראה את הטקסט שהיום זה כן קורה, אצל טרנסג'נדרים. אז הורדנו את זה.
משה פילוסוף: "הילדות שאלו: 'מה נעשה אם תיפרדו?'. הן תפסו את ההורות המשותפת שלנו כמשהו שיכול להסתיים"
"אני חושבת שילדים צריכים להבין שהכול נכון. גם לא להביא ילדים זה נכון. מה שחשוב הוא ההחלטה החופשית של האדם אם להביא ילדים לעולם או לא, אם לעשות זאת לבד או בשיתוף. הכול לגיטימי. אין בעיניי הורות 'אחרת'. הורות היא הורות. מה שמשנה הוא אם יש הורה שמבין שזהו תפקיד חייו ומחובר למה שהילד צריך. לא משנה איך הילדים הגיעו לעולם, אלא מי האדם שמגדל אותם. פחות מעניינת המסגרת - זוג או הורה אחד, כן או לא מאותו מין. מה שמעניין הוא היכולת לגדל ילדים שזוכים לקבל מענה מתאים לצרכים הפיזיולוגיים שלהם ולצרכים הרגשיים שלהם. את זה יכולים לעשות הורים טובים, בלי קשר לסוג המסגרת שבה בחרו להביא את ילדיהם".
משה: "הספר מאפשר לגעת במקומות שילדים רוצים לדבר עליהם. הייתה תקופה שאביגיל שאלה אותי איך ילד יכול להתקדם אם ההורים לא יכולים להחזיק אותו ביחד. לא הבנתי למה היא מתכוונת, והיא הסבירה לי שכדי להתקדם אתה צריך מישהו מימין ומישהו משמאל, אבל אם אתם לא ביחד איך הילד יתקדם? זו הייתה הזדמנות בשבילי לומר לה שאנחנו תמיד נהיה ביחד מבחינתה. גם אם הביחד הוא אחר".
