לפני שנה וחצי עמדה איריס אליה כהן במטבח ביתה ופטפטה עם בתה הבכורה נעמי, בת 25. איריס הכינה לעצמה קפה, בתה נשענה על השיש, והן שוחחו על המקרה של אונס הנערה באילת שעלה אז לכותרות. "נהייתי אז יותר ויותר מודעת לעמדה של האישה בעולם", היא נזכרת, "ושאלתי את עצמי מה המקום שלי בתוך המשפחה ובזוגיות. דיברנו על זה, ואז נעמי שאלה אותי, 'האם את אוהבת את אבא? האם את חושבת שהוא אוהב אותך?'. בסוף היא אמרה, 'לכי תמצאי לך עתיד טוב יותר'".
איך הגבת?
"הלם. היה לה מבט מפוכח. היא לא עשתה לי את ההנחות שעשיתי לעצמי כל החיים, עם תירוצים ותשובות שמתחמקות מלהסתכל לעצמי בעיניים. מקצועית פרחתי ומצאתי את מקומי, ועדיין משהו היה חסר בעולמי. הבת שלי, ילדה מרהיבה עם אינטליגנציה רגשית גבוהה, ראתה את זה. היא הציבה לי מראה. כמה ימים אחרי אותה שיחה אמרתי לעצמי, די, תמצאי לך מקום בעולם הזה״.
הטלת פצצה.
"דווקא לא. נושא הפרידה כבר עלה בעבר ביני לבין בעלי לשעבר. ניסינו 26 שנה, עברנו טיפולים זוגיים, וכל הזמן חשבנו מה יהיה, של מי יהיה הבית ומה יהיה עם הילדים. מיליון שאלות, והיו לי פחדים. ברגע שהחלטתי, תוך שבוע סיפרנו לילדים בארוחת שישי, והרגשתי הקלה, שהנה אני חוזרת לנשום".
אחרי שנת פרידה עצובה, לפני חודשיים ניתן הגט בבית הדין הרבני. אליה כהן (52), מהסופרות האהובות בישראל, ממהרת להבהיר שכרגע היא נשארת עם שני שמות המשפחה שלה. גם משום שזה השם שאיתו התפרסמה לפני עשור, כשיצא רומן הביכורים המצליח שלה "מכתוב", וגם משום שאת שני שמות המשפחה נושאים ארבעת ילדיה. גם בעלה לשעבר, פרופ' משה כהן־אליה, משפטן ופעיל זכויות אדם בעל שם עולמי, נשיא האקדמיה למשפט ועסקים ברמת־גן, צירף אל שמו את שם משפחתה באקט פמיניסטי נדיר. "תמיד צחקתי איתו שאת השם משה כהן יש להרבה אנשים, אבל משה כהן־אליה יש רק אחד", היא נזכרת בחיוך. התוצאה היא ששני הספרים החדשים שלה, שיצאו לאחר גירושיה, עדיין נושאים את שם משפחתו. "השם אליה לבדו הרגיש לי מכווץ", היא מודה, "זה הזכיר לי את הבית שהתפרק".
בואי נחזור רגע לאחור, אל הפוסט שבו הודעת לעוקבייך שאת עומדת להתגרש.
"השוק היה עצום כשפרסמתי שאני מתגרשת. הרי עד שאתה לא מכיר אדם מקרוב, אתה בטוח שאצלו החיים הם גן עדן, וזה איכשהו הרושם שנוצר עליי".
"אני לא עושה יחסי ציבור לגירושים ולא ממליצה על זה. אני כן ממליצה לבחון יחסים, לשאול את עצמך אם טוב לך, כי מגיעה לנו אהבה. אמרתי את זה גם לבעלי. גם הוא בזוגיות היום"
כמה אומץ נדרש ממך לצעד כזה?
"תשמעי, אני בת לעדה הקוצ'ינית, ואצלנו אין דבר כזה להתגרש. גירושים זה סוף העולם ואשתו. אין גם פרק ב׳. אמא שלי נפרדה מאבא שלי כשהייתי בת 18 ולא הייתה בזוגיות אחריו. אתה מתחתן וזה לתמיד. והנה אני עכשיו בנקודה שראיתי אותה כסוף העולם, וזה לא סוף העולם, להפך. המחשבה שאני עושה את זה הייתה טלטלה גדולה מאוד. הלב של אמי נשבר. היא ניסתה לשכנע אותי להישאר. אמרתי לה, 'לא טוב לי', והיא אמרה, 'לא יכול להיות'".
לאורך כל שנת הפרידה, שיתפה אליה כהן את העוקבים בפייסבוק בתחושותיה, גם כשמצאה זוגיות חדשה בפברואר האחרון, כחצי שנה לאחר הפרידה. "מישהו כתב לי, 'יותר מדי אנשים עלולים להיות מושפעים ממך ולחשוב להתגרש'. אני לא עושה יחסי ציבור לגירושים ולא ממליצה על זה. יש הרבה יגון בהתחלה. עזבי אותי, זה לפרק לילדים את הבית. אני כן ממליצה לבחון יחסים, לשאול את עצמך אם טוב לך, כי מגיעה לנו אהבה. אמרתי את זה גם לבעלי, 'מגיעה לך אהבה'. גם הוא בזוגיות היום".
בית בלי אהבה
מה בעצם קרה? את זה כולם ביקשו לדעת, ואליה כהן התקשתה להסביר מבלי להביך את עצמה ואת הסובבים. "התגרשתי כאשר קצתי בלא להיות נאהבת", היא נועצת מבט בספר השירים שלה, שפרוש לפנינו ומכיל שירי בדידות מהעשור האחרון שנכתבו בסתר למגירה. "הבקיעים נוצרו כשהתחלתי לקבל כל כך הרבה אהבה מבחוץ, מהקהל, מהקוראים ומהקוראות, אבל בבית לא הרגשתי אהבה. הייתי האישה הכי מתפקדת, הבית היה נקי ומתוקתק, סירים על האש, ילדים מסודרים, אבל לא הרגשתי שהיה לי גבר שאהב אותי. הבנתי שהילדים לא רואים מודל טוב לזוגיות. לא היו מריבות וצעקות, אבל זה היה בית בלי אהבה. זה השבר.
"בעלי לשעבר טען, בשלב די מאוחר, שהוא אוהב אותי, אבל צריך להראות ולא מספיק להגיד. הייתה לי תחושה שאני בודדה בתוך ההצלחה והבדידות הרגה אותי. כל העולם אוהב אותי, אבל אני לבד. היום אני מבינה שגם לא ראיתי מודל טוב בבית. אמא דאגה לאבא ועד סוף ימיו שלחה לו אוכל, אבל גם כשהיו יחד לא ראיתי ביניהם גילויי אהבה או נשיקות. הבנתי שרציתי תיקון בנישואיי, אבל שחזרתי את אותו הדפוס".
"לא הרגשתי שהיה לי גבר שאהב אותי. הבנתי שהילדים לא רואים מודל טוב לזוגיות. לא היו מריבות וצעקות, אבל זה היה בית בלי אהבה. זה השבר"
איך הילדים הגיבו?
"גיליתי שהם מסתדרים מצוין, ושזה לא קשור לגיל שלהם. לבן ה־18 היה קשה יותר מאשר לבן הצעיר. הוא אמר: 'למה? נראה שממש טוב לכם'. אתה לעד רוצה שהתא המשפחתי לא יתפרק".
בגיל 52 גילתה אליה כהן שהיא יכולה גם לבד. בביתה בטבעון גרים היום שני בניה הצעירים (בתה ובנה הגדולים, סטודנטית ועתודאי, מגיעים הביתה כל סוף שבוע שני). היא רכשה לעצמה סלון חדש וצלחות חדשות, וסידרה מחדש את חדר העבודה. "אני לא שואלת אף אחד ואני לא מתעניינת אם זה לטעמו של מישהו אחר", היא צוחקת. "הילדים אמרו, ׳זה לא כל כך יפה׳. אמרתי, ׳זה יפה מאוד בעיניי׳".
בסוף השבוע הראשון שלה לבד בביתה, כשהילדים שהו בביתו של אביהם, היא הרגישה בדידות. "זה קשה, אבל גם התפנה לי זמן. הדבר הראשון שעשיתי היה סידור ארונות וניקוי כללי בבית. זרקתי בגדים שלא מתאימים לי וכל כך הרבה שטויות. הסתכלתי במראה וראיתי אישה מאושרת. ואז אמרתי לעצמי, את עכשיו חמישי־שישי־שבת לבד בבית, וחוץ מלהכין לעצמך סנדוויץ׳ עם חביתה את לא עושה כלום".
כדי להתפרנס היא מקיימת בביתה סופי שבוע ארוכים של ריטריט כתיבה, מארחת בביתה (ללא לינה) אנשים שרוצים לכתוב ביחד, מעבירה הרצאות בכל רחבי הארץ ומלמדת כתיבה במכללת אורנים. בשנה האחרונה הקימה עם חברות את הוצאת "פעם", שבה היא תוציא בעתיד את הספרים שלה.
"קניתי את החצי של בעלי בבית שלנו. כשסיפרתי לאמא שלי היא כמעט התעלפה, אבל אני הפסקתי לפחד, כי לא יכול להיות שאני עושה דברים גדולים ולא אהיה מסוגלת לשלם משכנתה"
במילים אחרות, גילית שאת יכולה.
"הייתי בדיסוננס משבש תודעה. מצד אחד, ידעתי שאני סופרת שזוכה בפרסים כספיים של עשרות אלפי שקלים, והכנסתי את הכסף הביתה. גם הספרים שלי מכרו היטב והיו ההרצאות. יש סופרות בודדות בארץ שמתפרנסות מהספרות שלהן ואני ביניהן, אבל בתודעה שלי הייתי עדיין ענייה ופחדתי מהמצב הכלכלי. לא הבנתי שאני מרוויחה טוב".
מה עזר לך להחליף דיסקט?
"הידיעה מה נכנס ומה יוצא חשובה. הקללה של העצמאים הרי היא השוטף פלוס 90, מי יכול בכלל לעקוב אחרי הכסף? אז פתחתי טבלאות אקסל והכל מתועד. אני מישהי שלא ידעה מה קורה בחשבון הבנק שלה. היום יש לי שליטה של מאה אחוז, ואני גאה לספר שהכפלתי, אם לא שילשתי, את ההכנסות שלי מאז שהתגרשתי. ואני יודעת מה מצב קופות הגמל וקרנות ההשתלמות".
מה הדבר הכי משמעותי שעשית?
"לקחתי משכנתה וקניתי את החצי של בעלי בבית שלנו. לא חשבתי בהתחלה שזה אפשרי. כשסיפרתי לאמא שלי היא כמעט התעלפה: 'לא, את תיכנסי לחובות'. היא והאחיות שלי היו מבוהלות, 'מאיפה בא לך הג׳וק הזה?' גם החברות הכי קרובות חשבו שאני רק צריכה לחשוב איך אני יוצאת מהבית כשאני לא עירומה מכף רגל ועד ראש. אבל אני הפסקתי לפחד, כי לא יכול להיות שאני עושה דברים גדולים, ולא אהיה מסוגלת לשלם משכנתה".
תחילת דרכה ככותבת הייתה כמו התפרצות של הר געש, ובמידה רבה מזכירה את החלטתה להתגרש ולהתחיל מחדש לבד. בקצרה: אליה כהן גדלה ביסוד־המעלה, בת בכורה מבין ארבע בנות ובן. אביה היה קבלן מצליח שפשט את הרגל בעקבות משבר המניות בשנות ה־80, אמה הייתה עקרת בית.
"הייתה נפילה כלכלית שהלכה והידרדרה", היא מספרת, "בשיא המשבר הגיעו אלינו הביתה נושים, ניתקו לנו את החשמל. תסמונת המקרר הריק זו אני. חיינו בעוני. אבל בתוך הכאוס הפיננסי אבא הקפיד על קידוש בכל שישי והיה מספר לנו סיפורים, ואנחנו היינו תופסים את הבטן מרוב צחוק. שם למדתי את הכוח של הספרות לקחת אותך לרגע של שכחה ונחמה. זה מה שאני עושה גם בספרות שלי. אבא בעצם אמר, בתוך הכאוס יש סדר".
כשביתם עוקל, אמה עזבה לחיפה ואביה מצא דירת עמידר קטנה בקריית־שמונה. הם מעולם לא התגרשו רשמית. אביה נפטר בגיל 67, "והוא מאכלס את כל הספרים שלי".
איך עשיתי את זה לעצמי?
את בעלה הכירה בפרויקט חברתי במסגרת האוניברסיטה. בגיל 24 נישאה לו, ובמרוצת השנים נולדו ארבעת ילדיהם (25, 22, 18 ו־15). עד שהחלה לכתוב, עבדה אליה כהן כמרפאה בעיסוק אחרי תואר ראשון בתחום, ורק בחופשת הלידה של בנה הצעיר הבינה שהיא מוכרחה להגשים את חלום חייה ולהיות סופרת, ובין הנקה להנקה החלה לכתוב. 15 הוצאות ספרים דחו את כתב היד שלה, עד שלבסוף פרופ' חנן חבר מ"הקיבוץ המאוחד" אמר לה כן. כשהייתה בת 42 יצא ספר הביכורים "מכתוב", שזכה בפרס שרת התרבות ופרס רמת־גן לספרות, ואחריו הוציאה עוד שלושה ספרי פרוזה ("דוּשִׁינְקַא, נשמה" ו"גלבי" שהיו מועמדים לפרס ספיר ו"גבר, אישה, ציפור"), שני ספרי שירה ("שחרחורת" ו"פלא") וארבעה ספרי ילדים (שלושה מהם שייכים לסדרה בשם "סבתא טורבו").
"נסעתי בעקבות בעלי שלוש פעמים לשנת שבתון בהרווארד. בכל שנה כזאת שאת קוטעת עבודה ונגרעת לך הפנסיה וקרן ההשתלמות, את הולכת אחורה והפער ביניכם הולך וגדל. לא האמנתי שעשיתי את זה לעצמי"
איך השפיעה ההצלחה הספרותית שלך על חייך?
"שני אנשים מצליחים בבית אחד זה קשה מאוד. מישהו צריך לוותר, והרבה מאוד שנים אני ויתרתי. נסעתי בעקבות בעלי שלוש פעמים לשנת שבתון בהרווארד, ובכל פעם ארזתי את הבית ויצאתי לחל"ת ממקום העבודה שלי. כשחזרנו בפעם האחרונה מהשבתון, אמרתי, 'אני לא נוסעת יותר'. עזבתי מקום עבודה שהייתה לי בו משרה מלאה במרכז לקידום למידה של משרד החינוך, וחזרתי אחרי שנה למצב שבו פיצלו לי את המשרה לחמישה מקומות עבודה שונים. בכל שנה כזאת שאת קוטעת עבודה ונגרעת לך הפנסיה וקרן ההשתלמות, את הולכת אחורה והפער ביניכם הולך וגדל. לא האמנתי שעשיתי את זה לעצמי.
"גם לחיות שם לא היה לי מגניב. לא אשכח את הרגע שבו גיליתי שיש לי עכבר בבית. בעלי היה באוניברסיטה ואני רציתי לקרוא לאיש תחזוקה. מרוב בהלה לא הצלחתי למצוא את המילים באנגלית, ופתאום לא זכרתי איך אומרים ארון ואיך אומרים ׳מתחת לכיור׳. היום אני יכולה לצחוק על זה, אבל ליטרלי עשיתי פיפי במכנסיים מרוב לחץ, פחד וחוסר אונים.
"כשנסענו בעקבות בעלי להרווארד אמרו סביבנו 'איזה גאון'. כשאני התחלתי להביא הישגים ולזכות בפרסים, אמרו לי, ׳איזה בעל תומך'"
"עם זאת, חשוב לי לומר, בעלי לא הקטין אותי. זה לא. אבל יש משהו מקטין בסיטואציה שבה את מבינה שהוא צומח ואת במקום נמוך ממנו, למרות שאת יכולה יותר. האם האחריות שלי להתקדם הייתה עליי? בהחלט. אבל גם החברה מקטינה. כשנסענו בעקבותיו אמרו סביבנו 'איזה גאון'. כשאני התחלתי להביא הישגים ולזכות בפרסים, אמרו לי, ׳איזה בעל תומך'. מישהו קד לי קידות על כך ששלוש פעמים עזבתי עבודות כדי לנסוע לארצות־הברית?"
קדו לך קידות כשהספרים שלך יצאו לאור.
"כשהתחלתי להצליח כסופרת נוצר ריחוק, כי לכל אחד מבני הזוג יש עולם שלם ועשייה אינטנסיבית. תשמעי, אני באמת מצדיעה למשה. מה שהוא השיג הוא השיג בעשר אצבעות, אבל את מה שאני השגתי עשיתי בחמש אצבעות כי יד אחת הייתה צריכה לטפל בילדים ויד אחת הייתה צריכה לכתוב והייתה לי גם משרה מלאה".
קשוח. איך עשית את זה?
"כתבתי בחרכים של זמן. בכתיבת רומן את לא יכולה להיכנס למחשב לשעה, לכתוב ולצאת. לכן הייתי קמה בארבע לפנות בוקר, כותבת, בשבע וחצי מוציאה את הילדים לבית הספר וחוזרת לכתוב עד הצהריים, או להפך, כותבת כשהם הולכים לישון. כשאני מסתכלת היום לאחור אני לא מאמינה שעשיתי את זה".
שיחה של שש שעות
לאחרונה הוציאה אליה כהן, בעזרת האומץ החדש, את ספר השירים היפהפה "מכתבים מהאגף הסגור", קובץ שירי אהבה ופרידה שמוקדש לתימור, האהוב שלה. את קידום הספר עשתה דרך הפייסבוק והיא מוכרת אלפי עותקים בעצמה. במקביל פרסמה את הפואמה "רצח בהסכמה", שעוסקת ברצח נשים ובשתיקת רשויות החוק, וכבר הספיקה להפוך לחלק מהצגת תיאטרון באותו שם (שיצרה חנה ואזנה־גרינוולד).
שני הספרים האלה יצאו בהוצאה פרטית שלך.
"השאיפה היא להוציא לבד את הספרים שלי, אבל אני יודעת שכאשר מדובר ברומנים זה לא ריאלי. איך שאת לא הופכת את הדברים, ההוצאות לאור לא יכולות לתת לך את מה שאת עושה בעבודה קשה. קצתי בעבדות. מערכות התרבות והספרות רואות בנו, הסופרות והמשוררות, את החוליה האחרונה והפחות חשובה בשרשרת. המגיהה והדפס מרוויחים יותר ממני. זאת שערורייה".
את רוצה נתח גדול יותר מהרווחים אצלך.
"זה השינוי המרכזי שעברתי בעקבות הגירושים. רציתי להבין שהמציאות הכלכלית שלי השתנתה. הכל עשיתי בעצמי. אף אחד לא טיפח אותי או שם עליי חסות".
כהן אליה נמצאת כבר חצי שנה בפרק השני של חייה. את פרופ׳ תימור מלמד, 58, גרוש ואב לשלושה ("ילדים מהממים"), פרופסור לפיזיקה מאוניברסיטת בן־גוריון, הכירה בשידוך. הוא חבר טוב של בעלה של חברתה הטובה. ״והוא גם פרופסור כמו בעלי לשעבר, אבל ההפך הגמור״, היא אומרת, ״מה שאני יודעת זה שאני צריכה גבר מרשים מאוד לידי - אינטלקטואל, אדם קורא. לא סתם אני קוראת לו ׳שר התרבות שלי', הוא צרכן תרבות יותר ממני אפילו. אבל את יודעת מה? אין מתכון לכלום. הוא יכול היה להיות גם האינסטלטור שלי. אולי זה מקרי".
בעצם נכנסת לזוגיות מהר מאוד. לא התנסית בבליינד דייטים כושלים?
"התחיל איתי קורא שלי, שהיו לי איתו שני דייטים. ויצאתי עם עוד מישהו מהפייסבוק שהיה מקסים אבל NO NO עבורי".
טינדר?
"בערך שבוע הייתי שם, וזה היה מבהיל. זה מקום מבאס להיות בו. אם הייתי רואה את תימור בטינדר, לא הייתי פונה אליו ואם הוא היה פונה אליי, לא הייתי משיבה. מהר הבנתי שזה לא בשבילי. בכיתי לחברה שלי שמגיעה לי אהבה, והיא ענתה, 'יש לי'".
ההיכרות עם מלמד החלה בשיחת טלפון שנמשכה משמונה בערב עד שתיים בלילה. אחר כך נפגשו. "לפגישה הראשונה שלנו הוא אפה לי קונכיות בצק ממולאות בקרם פטיסייר", היא שיתפה את עוקביה בפייסבוק, "מיד שאלתי אותו בטקט אם הוא רוצה להתחתן איתי, ותימור צחק וענה, 'בכיף, אבל אולי כדאי שנכיר קודם?' בפגישה השנייה הוא בא אליי הביתה ותיקן לי את האור בחדר העבודה ופתאום הבנתי שבמשך כל השנים האלה כתבתי די בחושך".
התאהבת.
"התאהבתי נורא. אני כמובן לא מתכננת להינשא שוב ברבנות, שלא תהיינה אי־הבנות. תשמעי, זה קרה מהר משום שהייתי בבדידות גדולה וכמהתי לקשר. מגע היה בינינו מהר מאוד. אני דלת ניסיון והיה לי מדהים כי הוא מלא אהבה. הוא קורא לי 'אהובתי'. מעולם איש לא קרא לי 'אהובתי' לפניו. זה מרגש. כשהוא קרא לי כך בפעם הראשונה, נשמתי ואמרתי, וואו, מה זה?"
אני מניחה שלא תעברו לגור יחד בקרוב, כי הוא מגבעתיים ואת גרה בטבעון.
"נכון. אולי זה גם נכון כרגע. יש לזה כוח. עם כל מה שיש לנו, כל אחד הולך לבית שלו. אנחנו נמצאים המון אחד עם השני. תימור נורא צוחק עליי, ׳אני מבין שאת צריכה להשלים פערים׳ כי יש המון דברים שאני ממש מרגישה שבשבילי זה ללכת מהקצה לקצה השני. בעלי לשעבר ואני לפחות עשר שנים לא הלכנו לסרט לבד. תימור הוא איש תרבות מטורף, בן של נגן לשעבר בפילהרמונית ולראשונה בחיי הלכתי לקונצרטים של מוזיקה קלאסית. אנחנו גם הולכים ושוכבים על החול בחוף הים ומסתכלים על כוכבים. אני אישה של עשייה, ובזכות תימור למדתי גם לעצור ולא לעשות כלום. רק לנשום".
"הוא קורא לי 'אהובתי'. מעולם איש לא קרא לי 'אהובתי' לפניו. כשהוא קרא לי כך בפעם הראשונה, נשמתי ואמרתי, וואו, מה זה?"
גם היחסים עם בעלה לשעבר נהדרים. "מעולם לא רציתי להרע לו", היא אומרת, "היום אנחנו כמעט פרסומת לגירושים. אנחנו חצי־חצי בטיפול בילדים. הוא חי לידי בטבעון, כדי שיהיה קל לילדים".
הקלפים הסתדרו טוב על השולחן.
"הכל מלמעלה. קורים לפעמים דברים שהם גדולים מהחיים. תסתכלי על הנעליים שאני נועלת (היא מרימה רגל וחושפת נעלי עקב קטנות בצבע תכלת). מה את אומרת?"
משגעות.
"מצאתי אותן הבוקר ליד מתקן המיחזור. חדשות בקופסה. מידה 37. בול. לקחתי. מי שמאמין בניסים, הניסים קורים לו".
