יציאה לפנסיה? תשכחו מזה! שמונה נשים בעשור התשיעי או העשירי לחייהן מסבירות מדוע לא הפסיקו לעבוד:
"יש לי קליינטורה של 50 שנה שעדיין מגיעה"
לאה סדון, בת 93, בעלת חנות "פינת ההובי" בבת־ים, אלמנה זה עשור, אם לארבעה, סבתא לשישה וסבתא־רבתא לשניים, מתגוררת בבת־ים, לא רחוק מהחנות שלה.
"כשאמא שלי הייתה מאוד מבוגרת, היא הלכה למועדונית של קשישים וכל הפטפוטים על המחלות עשו לה רע, היא השתעממה ועזבה", נזכרת סדון. "אמרתי לעצמי שכשאני אהיה בגילה, תהיה לי תעסוקה. כשבנו את הבניין הזה נדנדתי לבעלי שאני רוצה לפתוח כאן חנות כדי לא להשתעמם כמו אמא והתעקשתי שנמכור את האוטו כדי לקנות את החנות. בסוף הוא הסכים".
כבר 51 שנה סדון היא בעלת "פינת ההובי", שיושב בפאתי פסאז' סמוך לכיכר "המצבה" בבת־ים. כאן היא מציעה חוטי צמר, ייעוץ בסריגה, מוצרי סידקית ואף עושה תיקונים במכונת תפירה. "יש לי קליינטורה של 50 שנה שבאה ומתייעצת איתי בסריגה", היא אומרת בגאווה. "אני אוהבת את המקצוע ומבסוטית שאני יכולה לעזור למישהי שתקועה באמצע סריגה ולא יודעת איך להמשיך. את צריכה לראות איך אנשים באים, מחבקים אותי ומבקשים עצות ואחרים שבאים במיוחד להגיד שלום. זה מה שנותן לי אנרגיה".
"אני כל הזמן חושבת על מה צריך לעשות בחנות - וגם בלילה אני חולמת מה אעשה ביום המחרת"
לא בא לך קצת לנוח על חוף הים הנהדר שיש לכם כאן?
"בשום אופן לא. זה רעיון מזעזע בעיניי. זה לא בשבילי. הראש עוד עובד, אני כל הזמן חושבת על מה צריך לעשות בחנות - וגם בלילה אני חולמת מה אעשה ביום המחרת".
איך את שומרת על עצמך?
"עד לפני כמה שנים נהגתי לצעוד כל בוקר שישה קילומטר על החוף ואז נכנסתי לשחות. כיום אני צועדת רק שני קילומטרים ביום, בימים שיש לי כוח ברגליים. אם קשה לי, אני נחה קצת וממשיכה".
טיפ לנשים לפני פרישה: "אני ממליצה לעשות תוכניות ובשום אופן לא לשבת סתם בסלון. חשוב מאוד למצוא תעסוקה לגיל השלישי ולצאת מהבית כל יום".
עוד כתבות בלאשה
"אני פרזנטורית של תכנון החיים לאחר הפרישה"
ד"ר שרה זיו, בת 82, ראשת התוכנית להכשרת מנחים לפרט ולקהילה בגיל השלישי במכללת סמינר הקיבוצים, נשואה, אם לשלושה, סבתא לתשעה וסבתא־רבתא לאחת, מתגוררת ברמת־השרון.
"אני מאמינה שאנשים בכל גיל צריכים לחיות חיים משמעותיים ולהרגיש בעלי ערך לעצמם ולחברה, בין אם זה בהתנדבות ובין אם בשכר", אומרת ד"ר זיו. "הקביעה שצריך לצאת מהמערכת בגיל 65 היא לא רלוונטית ודורשת שינוי, נוכח תוחלת החיים המתארכת. בשנת 2035 יהיו בארץ מיליון וחצי איש בגיל 65 ומעלה, וההערכה היא שבעולם כולו תוך עשור נגיע ליותר מ־30% מבני הגיל השלישי. אלה יצטרכו לתכנן מראש 35-20 שנים אחרי הפרישה לגמלאות כדי לחיות חיים משמעותיים. אני מרגישה שאני חייבת לתרום לשינוי התפיסה ומנסה לשמש דוגמה, אני פרזנטורית של תכנון תקופת החיים החדשה לאחר הפרישה".
בנוסף לעבודתה בסמינר הקיבוצים עובדת ד"ר זיו במכון מופ"ת, העוסק במחקר ופיתוח תוכניות בהכשרת מורים וגם באקדמיה לפיננסים של פירמת ראיית החשבון BDO, שם היא מנסה לקדם הקמת מרכז פרישה. היא גם יו"רית הרשות הלאומית לתרבות היידיש וחברה באגודת ידידי בית החולים בילינסון בהתנדבות.
"כשאנשים רואים איך אני מתנהלת, מתלבשת, מדברת ויוזמת, זה יוצר תגובה הפוכה מגילנות. אני מקבלת הערכה, לפעמים אפילו ברמה מביכה"
נשאר לך גם זמן לבלות?
"בטח, אני הולכת לסרטים, מתאמנת פעמיים בשבוע עם מדריכה בחדר כושר, צועדת וגם מטיילת. בשבוע שעבר טיילנו בעקבות מעפילים מעתלית למעגן־מיכאל, ובשבוע הבא נטייל ברמת הגולן. אני מקדישה זמן למשפחה ומדי שבת בבוקר, חורף וקיץ, אני מבלה עם הנכדים בים. קורה אמנם שחברה מציעה לי ללכת להצגה ואני עונה שאני עסוקה בעבודה, אבל זו הבחירה שלי ואני מבקשת ממנה שנתאם יומנים מראש כדי שאוכל להבא להצטרף".
נתקלת בתופעות של גילנות במכללה?
"לא, כי מה ששחרר את הגילנות כלפיי זה מה שאני מייצגת בהתנהגות ובדעות שלי - את ההפך ממה שהם מייחסים לגילנות, שרואה באיש מבוגר מסכן, חסר אונים ונטל על אחרים. כשאנשים רואים איך אני מתנהלת, מתלבשת, עושה, מדברת ויוזמת, זה יוצר תגובה הפוכה מגילנות. אני מקבלת הערכה, לפעמים אפילו ברמה מביכה".
טיפ לנשים לפני פרישה: "היערכו, תכננו וחשבו על תקופת חיים מצוינת שעומדת לפניכן ואיך אתן יכולות להפוך אותה למשמעותית באופן שיתרום לבריאותכן הפיזית והנפשית".
"כל יום שאני לא רוקדת, הוא יום רע"
רנה שינפלד, בת 84, רקדנית, כוריאוגרפית, מורה למחול ומנהלת תיאטרון־מחול הקרוי על שמה, נשואה, אם לשניים וסבתא לחמישה, מתגוררת בתל־אביב.
רנה שינפלד, שזכתה בפרסים בינלאומיים רבים על עשייתה בתחום המחול כמו גם בתואר "יקירת תל־אביב" ובפרסי רוזנבלום ולנדאו, ממשיכה לרקוד גם היום, מלמדת לפחות פעמיים בשבוע, עושה חזרות עם להקתה, מופיעה ומרצה על מחול בזום לקהלים בחו"ל. כל ההכנסות מועברות לעמותה של להקת המחול שלה. "כל יום שאני לא רוקדת הוא יום רע", היא פוסקת.
"בגיל צעיר הגוף חורק מאוד, כי יש איזו אמביציה של וירטואוזיות ואקרובטיקה. בגיל מתקדם את רוקדת כמו ילדה סקרנית, מלאת המצאות"
והגוף משתף פעולה? לא קצת חורק?
"ממש לא, להפך. הוא חורק פחות. בגיל צעיר הגוף חורק מאוד, כי יש איזו אמביציה של וירטואוזיות ואקרובטיקה. אני אישה בת 84 ויש לי את הבעיות הבריאותיות שלי, אבל כשאני רוקדת הכול נשכח. אני כבר לא מופיעה כדי להצליח, את השם שלי כבר עשיתי. זה לא שאני קמה בבוקר ואומרת, 'אוי אוי אוי, עכשיו אני צריכה להמציא ריקוד, לכסוס ציפורניים, לחכות לקהל שיבוא לסוזן דלל ויגיד שאני טובה'. לא. פיקאסו אמר: 'הייתי זקוק לארבע שנים כדי ללמוד לצייר כמו רפאל, ולתקופת חיים שלמה כדי ללמוד לצייר כמו ילד'. בגיל מתקדם את רוקדת כמו ילדה סקרנית, נטולת השפעות ומלאת המצאות, מגיעה לאמת שבדברים ולא למה שחינכו אותך. אני רוצה לגעת בקהל ולא להרשים אותו, לפתוח את הלב ולהיפתח. כל אדם צריך לבטא את עצמו ולמצוא את השמחה שלו".
עד מתי?
"ריקוד הוא אמנות, הוא ייעוד. לרקוד זו מלאכה רוחנית, ריקוד הוא שיר ולא שריר. החיים הם לא מנוחה, אלא סקרנות, גילוי, למידה על עצמך ועל הסביבה".
טיפ לנשים לפני פרישה: "אדם צריך למצוא את השמחה שלו. מי שעובדת בעבודה שהיא לא אוהבת, שתחפש את השמחה שלה במקום אחר. לא כל אחת צריכה לעלות על במה, אבל עליה לבטא את עצמה ולמצוא את החיים שלה מבפנים".
"אם יוצאים לפנסיה, מזדקנים מהר יותר"
ברט בדיחי, בת 91, מועסקת בעמדת המודיעין של "יד ושם" בירושלים, אלמנה כ־40 שנה, אם לשני בנים, סבתא לתשעה ("הנכד הבכור נהרג בצבא, לפני 21 שנה") וסבתא־רבתא לעשרה, מתגוררת בדיור המוגן "נופי מוצא".
היא דוברת כמה שפות ועובדת במוזיאון כבר 30 שנה, גם כעדה־שורדת המספרת את סיפור חייה לקבוצות מבקרים. "חשוב לי מאוד שאנשים שבאים לפה, בייחוד צעירים, ישמעו על מה שקרה בשואה ממישהו שהיה שם וייזהרו שזה לא יקרה שוב בעולם", היא אומרת.
בדיחי נולדה בצרפת. בגיל תשע הוריה השאירו אותה אצל בני משפחה בהרי האלפים הצרפתיים. היא נשארה שם במשך שנתיים וחצי וכך ניצלה. עד ינואר 2023 היא עבדה בכל יום, וכעת היא עובדת רק פעמיים בשבוע, בשכר מלא. "תאמיני לי, המשכורות ביד ושם הן מינימליות, אני לא עושה את זה בשביל הכסף. אני חושבת שזה כוח פנימי שעוזר לי להמשיך - ואולי הגנים המשפחתיים. אמא שלי התנדבה ביד ושם עד גיל 100 ונפטרה בגיל 104".
"זה כוח פנימי שעוזר לי להמשיך ואולי גם הגנים המשפחתיים. אמא שלי התנדבה עד גיל 100 ונפטרה בגיל 104"
נתקלת בהערות שקשורות לגילך?
"יש כאלה שאומרים בפליאה, 'אה, את עדיין עובדת!', אבל כולם מסכימים איתי שאם אני מסוגלת לעשות את זה, אז למה לא? אני מאמינה שאם יוצאים לפנסיה, מזדקנים יותר מדי מהר".
טיפ לנשים לפני פרישה: "לנסות לעשות משהו, להיות מעורבת במשהו כמה שיותר זמן, גם אם זה לא ממש עבודה. עניין בחיים ויצירת קשר עם אנשים הם דברים חשובים, ששומרים על הראש ועל הבריאות".
"אני לא גברת של בתי קפה וברידג'"
אלישבע חיימובסקי, בת 83, קוסמטיקאית עצמאית ובעלת מכון "אלי7" בתל־אביב, נשואה, אם לארבעה, סבתא לעשרה וסבתא־רבתא לאחת, מתגוררת בתל־אביב
היא עבדה כגננת בצעירותה, ובשנת 1962 עזבה את החינוך, עברה קורס קוסמטיקה והפכה למנהלת ההדרכה ויחסי הציבור של חברת "הלנה רובינשטיין", תפקיד שאותו מילאה במשך 20 שנה. "המדריכות שלי ואני נסענו ברחבי הארץ", היא נזכרת. "לפעמים יצאתי מהבית בשש בבוקר וחזרתי בעשר בלילה. זה לא היה קורה בלי אישי היקר, שהיה שותף מלא בגידול הילדים". בשנת 1982 פתחה מכון משלה, "יש לי לקוחות שנמצאות איתי כבר 40 שנה", היא אומרת בגאווה. "יש כאלה שבאות כל חודש וכאלה שבאות פעמיים בשנה, מירושלים, ראשון־לציון ורחובות. יש לי אפילו לקוחה מאילת שמגיעה אליי מדי שנה ביום ההולדת, אני חלק מהחגיגות. יש סבתות, אמהות ונכדות מאותה משפחה שהן לקוחות שלי, מה אני צריכה יותר מזה?".
"אם יגידו לי משהו על הגיל שלי, אענה שאני כבר שכחתי את מה שהם עדיין לא למדו"
גם כיום ממשיכה חיימובסקי להתעדכן מקצועית באמצעות ימי עיון של החברות השונות ומגבילה את עצמה לשני טיפולי פנים ביום, שעה וחצי כל אחד. "אני אוהבת מאוד את מה שאני עושה. אם אין לי טיפול אחד ביום, עצוב לי. אני לא גברת של בתי קפה וברידג'. התחביב שלי והמקצוע שלי - אחד הם".
עד מתי?
"אני לא רואה את עצמי מפסיקה לעבוד. אחרי שעברתי ניתוחים, מה שהציל אותי היה החזרה לעבודה".
נתקלת בהערות לא נעימות על הגיל שלך?
"יכול להיות שמישהו אמר משהו, הרי לא יגידו לי את זה בפּנים. אם יגידו, אענה שאני כבר שכחתי את מה שהם עדיין לא למדו. כשיש לי סיפוק מהעבודה או מקומפלימנט של לקוחה, אני מרגישה בת 18".
טיפ לנשים לפני פרישה: "אם את נהנית מהעבודה שלך, למה לפרוש? קשה לך פיזית? תעבדי רק ארבע שעות. זה בלתי אפשרי במקום העבודה הנוכחי? תתנדבי בבית חולים".
"אני לא לוקחת על עצמי טיולי אקסטרים"
לאה שץ־סופר, בת 83, מדריכת טיולים עצמאית, התאלמנה פעמיים, אם לשניים, סבתא לחמישה וסבתא־רבתא לשלושה, מתגוררת ב"אחוזת צהלה".
10 צפייה בגלריה
לאה שץ־סופר. ""יש כאלה שבגיל 60 הם גרוטאות, ויש כאלה שבגיל 90 משחקים פינג־פונג"
(צילום: מוטי קמחי)
היא החלה להדריך טיולים בארץ ובחו"ל בגיל 40 ("כשהילדים גדלו") וכעבור 18 שנה בחרה להתמקד בהדרכה בארץ לדוברי עברית, אנגלית, גרמנית, איטלקית וצרפתית. "חשבתי שתיירים לא ירצו לראות מדריכה זקנה, אבל נוכחתי לראות שמקבלים אותי ונהנים איתי. אני עובדת דרך סוכן, שמשבץ אותי לקבוצות", מספרת שץ־סופר. "אם תיירים היו מתלוננים שהמדריכה זקנה מדי, לא היו קוראים לי שוב, אז כנראה שלא התלוננו. אני בוחרת להדריך רק תוכניות שמתאימות לי פיזית ולא לוקחת על עצמי טיולי אקסטרים או שביל ישראל. כשהמטיילים מגלים בת כמה אני, הם שואלים מאיפה יש לי את הכוחות האלה".
בנוסף לעיסוקה כמדריכת טיולים היא משמשת גם כיו"רית עמותת דיירי הדיור המוגן, שנאבקת למען זכויות הדיירים מול הרשויות ובעלי הבתים ומספקת סיוע משפטי.
"לנוח יהיה לי מספיק זמן בקבר. כל זמן שאפשר לעשות דברים מעניינים ולהתחדש, טוב לי. ההדרכה ממלאת אותי"
"הזדקנות היא עניין אינדיבידואלי", גורסת שץ־סופר. "אסור להתייחס לגיל לפי סטריאוטיפים. יש כאלה שבגיל 60 הם גרוטאות, ויש כאלה שבגיל 90 משחקים פינג־פונג. אני מכירה בת 100 שמשחקת ברידג' ומנצחת את כולם".
את לא מתעייפת לפעמים? חשה לא במיטבך?
"בשביל זה אני עובדת עם סוכן. אם אני מרגישה לא טוב, אני מתקשרת לסוכן ומבקשת שישלח מחליפה. אני מודעת לגבול האפשרויות שלי ומשתדלת לקחת על עצמי אחריות שאוכל לעמוד בה".
אז אין מה לדבר על קצת מנוחה?
"לנוח יהיה לי מספיק זמן בקבר. כל זמן שאפשר לעשות דברים מעניינים ולהתחדש, טוב לי. ההדרכה ממלאת אותי".
טיפ לנשים לפני פרישה: "להמשיך לעסוק במה שגורם לך סיפוק. אם עבדת בעבודה ששעממה אותך, אל תמשיכי בה, חפשי עיסוק אחר שימלא אותך, לפחות לכמה שעות ביום, והכיני תוכנית מסודרת חודש קדימה. זה כל כך מרומם את הנפש. אדם צריך שיהיה לו חלום, כדי שיהיה לו מה להגשים".
"כשיש לך עניין, תוכן ויעדים, יש לך חיים"
דבורה יצחקי, בת 81, יו"רית דירקטוריון "המשביר לצרכן", התאלמנה פעמיים, אם לשלושה וסבתא לשישה, מתגוררת בהרצליה.
כבר 64 שנה עובדת דבורה יצחקי ב"המשביר לצרכן". מיד לאחר שקיבלה תעודת בגרות ("בזמני זה היה כמו תואר שני"), היא ניגשה למשרדי המשביר לצרכן והתקבלה לעבוד כמזכירתו של מייסד הרשת. אחרי שנים רבות הפכה לקניינית של מחלקת הגברים, תפקיד שעשתה במשך 30 שנה ובמקביל שימשה כיו"רית הוועד הארצי של העובדים. "כשרמי שביט קנה את הרשת, הוא המליץ עליי לתפקיד יו"ר הדירקטוריון, ואחרי ראיונות ובחינות נבחרתי פה אחד". מאז 2009 מכהנת יצחקי בתפקיד זה, וגם לאחר שהייתה אמורה לפרוש לפנסיה, המשיכה לעבוד בשכר: "מעולם לא עשיתי תוכניות לזקנה ולא הכנתי את עצמי ליציאה לפנסיה", היא מספרת, "אני אשת עבודה מטבעי, אוהבת לקום בבוקר וללכת לעבודה. התמזל מזלי שאני עובדת בחברה מאוד דינמית, מעניינת ומשפחתית. חברות שלי שיצאו לפנסיה מקנאות בי שאני עובדת.
"אוי ואבוי אם אני לא הולכת יום אחד לעבודה, אני נעשית חולה. לפעמים אני עובדת יום שלם, לפעמים רק כמה שעות"
"כשיש לך עניין, תוכן ויעדים - יש לך חיים", היא קובעת בנחרצות. "אני אוהבת מאוד להיות בעשייה וככה אני הכי מאושרת בעולם. מה, אני אשב בבית ואבשל ממולאים? אסדר ואנקה? אין לזה תכלית. אני מעדיפה לשבת עם אנשים, להציג את העמדה שלי, להתווכח וללמוד, זה נותן לי הרבה סיפוק. אמשיך לעבוד עד היום האחרון שלי".
את עובדת בכל יום?
"כן, אוי ואבוי אם אני לא הולכת יום אחד לעבודה, אני נעשית חולה. לפעמים אני עובדת יום שלם ולפעמים רק כמה שעות, לפי דרישות התפקיד. בשעות הפנאי אני הולכת לסרטים, להצגות ולפגישות עם חברות".
טיפ לנשים לפני פרישה: "אם לא טוב לך בעבודה, צאי לפנסיה ותחליפי דרך. אבל אם טוב לך, את מתקדמת, נהנית ומתמלאת סיפוק, למה שלא תמשיכי?".
"זו לא עבודה, זו סיבת חיים, אוויר לנשימה"
עדי עציון־זק, בת 80+, שחקנית, זמרת ויוצרת מונודרמות, נשואה, אם לשלושה (שביניהם השחקנית עלמה זק) וסבתא לשבעה, מתגוררת בתל־אביב.
כבר 15 שנה שעדי עציון־זק מארחת בביתה קבוצות של 30-20 איש להצגות יחיד, העוסקות בגיבורות נשיות ידועות, מרחל המשוררת (שאת ההצגה עליה ביימה עם שפרה מילשטיין, קרובה של המשוררת) ועד מרלן דיטריך. "בהצגות האלה אני הכותבת, מעצבת התלבושות, התפאורה והמוזיקה, הבמאית, התאורנית, הכול", היא אומרת. "היצירה בשבילי היא אדמה לדרוך עליה, היא כמו נשימה, זו לא עבודה, זו סיבת חיים".
תסבירי.
"להיכנס לדמות ולהעביר אותה לאנשים, שניגשים אליי בסיום ההצגה, נרגשים, מחבקים ואף בוכים, זה דבר שמעניק לי סיפוק גדול. כשאני מופיעה עם אחת ההצגות שלי מחוץ לבית - אתמול למשל הופעתי בקיבוץ עין־חרוד - אני אורזת את התפאורה והתלבושות, פורקת ושוב אורזת. לפעמים יש לי קצת התכווצות שרירים למחרת, אבל אם המופע עבר בהצלחה, כל זה לא משנה. חברות שואלות אותי: 'כמה זמן את חושבת שתוכלי להמשיך ככה?'".
"כל זמן שהראש שלי לא מתנקם בי, אני ממשיכה. כעת אני כותבת מופע חדש. בכל מקרה, לשבת בבית קפה זה לא בשבילי"
באמת, עד מתי?
"כל זמן שהראש שלי לא מתנקם בי, אני ממשיכה. כעת אני כותבת מופע חדש. בכל מקרה, להעביר חצי יום בבית קפה זה לא בשבילי. כולם שואלים אותי, 'איך יש לך כל כך הרבה אנרגיה?' או 'למה את רצה?'. אגב, כל דמות שאני משחקת במונודרמות מתחילה בגיל הנעורים. איך אני מעיזה לשחק צעירה? אני מעיזה".
האם יש לך גם דרייב כלכלי?
"להפך. המופע עולה לי הרבה - עיצוב הביגוד, הבמה, ההקלטות, ההדפסות".
טיפ לנשים לפני פרישה: "אם אתן עובדות בעבודה שכרוכה באפקט חיובי, כמו יצירה, אל תפסיקו לעבוד, זה יכניס אתכן לדממת דיכאון. אדם צריך לעשות דברים, ליצור, והעשייה צריכה להיות מלווה בסיפוק ובשמחה".
