לפני שבע שנים, כשבן זוגה של אביה טרכטינגוט העלה את נושא הרילוקיישן, זאת הייתה דרמה גדולה מבחינתה. "היה לי טוב פה ולא ראיתי שום סיבה לעזוב. עבדתי כמפיקת אירועים באוניברסיטת בר־אילן. מבחינתי זאת הייתה משרת החלומות והרגשתי בבית. לבעלי היו עסקים בארצות־הברית שלוש שנים לפני שעברנו. הוא היה על הקו, טס כל חודשיים־שלושה לעשרה ימים. הסתדרתי עם זה: גרנו קרוב להורים, היה לי צי של בייביסיטריות, חברות שעטפו אותי ואת העבודה שלי. לא ראיתי סיבה לשנות את זה. יום בהיר אחד הוא אמר לי: 'כדי להגדיל את ההזדמנויות שלנו, יש מצב שנצטרך לבדוק אופציה לעבור לגור בארצות־הברית'. בסופו של דבר השתכנעתי".
היא בת 39. גדלה בפתח־תקווה, נשואה לאבי, גם הוא פתח־תקוואי ("הכרנו בבני עקיבא") והם הורים לארבעה: יעל (13), דביר (11), יובל (שמונה) ודניאל (שלוש). יש לה תואר ראשון ושני בתקשורת מבר־אילן. לאחר שהחליטו לעבור לארצות־הברית, חיפשו יעד מדויק לרילוקיישן. "רצינו קהילה יהודית או ישראלית שנעים לחיות בה. נסענו לבדוק את הקהילות ביוסטון ובדאלאס, ובחרנו באחרונה".
איך היו הנחיתה וההתאקלמות?
"אין מילים לתאר את גודל ההלם. עולם אחר. חשבתי שאני יודעת אנגלית, אבל לא באמת ידעתי. הילדים שלי לא ידעו מילה, היום הם מדברים בשטף. הם התאקלמו מהר - ככל שצעירים יותר, זה קל יותר".
"מה שאת חווה נורמלי. עברת ממשרה מלאה ללשבת בבית ולנסות להבין איך מבקשים חזה עוף לשניצל בסופר או איך מזמינים מכרה לקפה"
אבל בכל הקשור להתאקלמות שלה, האתגר היה גדול יותר: "עברנו בתחילת אוגוסט, והלימודים התחילו בשבוע השלישי של אוגוסט. השוק הגדול היה כשהילדים הלכו לבית הספר, בעלי לעבודה ואני נשארתי עם עצמי. מאישה סופר־פעילה עברתי לשיממון, לכלום. השכונות שקטות נורא, הכול רגוע ושלו. את יכולה למות בבית ואף אחד לא יֵדע" (צוחקת). "לא ידעתי מי אני בלי כל העטיפה המשוגעת של ישראל. בלי המשפחה, הקולגות, החברות. פתאום הייתי המון לבד. חיפשתי קבוצות ווטסאפ קהילתיות ולא היו. מרבית ההתנהלות הייתה במיילים. לא אשכח שהזמינו אותנו לארוחת שבת במייל".
כאבים בפה
אביה הבינה שהיא צריכה לחפש עיסוק: "נרשמתי לקורס הדרכת הורים לישראליות ברילוקיישן. התוכן דיבר אליי, אבל בדיעבד הבנתי שחיפשתי קרבה ישראלית. בשנה השנייה הייתי מורה בבית הספר של הילדים שלי. הייתי המחנכת של הבת שלי. נהניתי מזה, למרות האתגר. שיפרתי את האנגלית שלי ללא היכר. שרירי הפה כאבו לי, כי האנגלית עובדת על שרירים שונים מאלה של העברית. הקושי הכי גדול היה לשלוח בכל שבוע מייל להורים של ילדי הכיתה, אבל עזרו לי. בסוף שנת ההוראה ביקשתי לרדת ל־70% משרה. זה היה לי טו מאץ', ולראות את הילדים שלי כל הזמן גרם לי עומס רגשי. בבית הספר לא הסכימו והתבאסתי, אבל הכול לטובה. במקום זה למדתי אימון הורי, איך לעבוד עם הילדים שלי מבחינת ההתנהלות בבית".
המטרה הייתה לעסוק בזה?
"לא, זה היה נטו בשבילי. הייתי בהיריון כשהתחלתי את הקורס. בסופו החונכת שלי הציעה לי להירשם להכשרת מאמנות דרך הזום - 10:00 בשעון ישראל, אמצע הלילה אצלי. אחרי שהיא שכנעה אותי לנסות, התיישבתי בשתיים בלילה לריאיון בזום. למחרת הודיעו שהתקבלתי. הקורס התחיל כשהייתי בשבוע 39 - אחת לשבוע משתיים בלילה עד שבע בבוקר. את השיעור השני כבר עברתי בחדר לידה ואת כל הקורס העברתי עם תינוק בעריסה. הרגשתי שזו הזדמנות לעשות משהו גדול בשביל עצמי. מהר מאוד הבנתי שצלחתי פה שנתיים וחצי־שלוש משוגעות ושאני רוצה לעזור לנשים ברילוקיישן".
שמעת קודם על המושג "אימון רילוקיישן"?
"לא. חשבתי שהכול יהיה בסדר ושאני יודעת הכול. טעיתי בגדול. אם הייתה לי עזרה כמו שאני נותנת לאחרות - אני מרשה לעצמי להגיד את זה עם טפיחה על השכם - האתגר היה מתגמד".
אימון נותן אוויר
היום היא מלווה בעיקר נשים בתהליכי רילוקיישן. יש כאלה שפונות אליה לפני המעבר, והיא ממשיכה ללוות אותן בתהליך. יש מי שפונות אליה אחרי שכבר עברו וכשהן נואשות לעזרה. "בעיניי לעשות אימון לפני המעבר זו לא פריבילגיה, זו ההכנה הכי בסיסית. את מעתיקה את החיים שלך למקום חדש. לא מספיק לדעת איזה ביטוח בריאות יש לך ואיפה הילדים ילמדו, אלא איך מתמודדים רגשית עם הדבר הזה".
"זו דילמה פנימית: יש לי בית עם בריכה. איך יכול להיות שלא טוב לי?"
אילו כלים את נותנת?
"קודם כול יש ערך לעצם הידיעה שמישהו אובייקטיבי מבין אותך באמת, בלי עצות או השוואות. את יכולה להתפרק ויש מי שיחזיק לך את היד. אני עוזרת לנשים ולמשפחות להבין איך הן מתכוננות לדבר הזה, כי הכאפה תגיע בכל מקרה. כשמגיעים מוכנים, הטלטלה הרבה פחות אגרסיבית. אני רואה הבדל בין אלה שעושות אימון מקדים ובין אלה שבאות אליי אחרי חצי שנה, כשהן איפשהו בתהום והצליחו לגרד את עצמן בשביל להגיד 'אני חייבת עזרה'.
"אחד הדברים המשמעותיים בתהליך זה לתת לגיטימציה לקושי, לרגש. הרבה מאיתנו אומרות: 'שטויות, הכול טוב', לא, אחותי, זה בסדר להיתקע על זה. מה שאת חווה נורמלי. עברת מלעבוד במשרה מלאה ללשבת בבית ולנסות להבין איך מבקשים חזה עוף לשניצל בסופר או איך מזמינים מכרה לקפה. הילדים והבעל עוברים הסתגלות, כולם חוזרים הביתה ואת צריכה להחזיק אותם תוך כדי שאת מחזיקה את עצמך.
"אימון נותן אוויר. כשיש לך אוויר, את נושמת. כשאת נושמת, את יכולה גם לעזור לאחרים. אחרי שאנחנו נותנות לגיטימציה לקושי, אנחנו מפרקות סיטואציות ומבינות יחד מה נכון למתאמנת. אני מלמדת גמישות מחשבתית - לכל בעיה יש יותר מפתרון אחד. למשל, אני מנסה לייצר קשרי חברות במקום אחד וזה לא הולך. מה אעשה עכשיו? אשתבלל? אכנס לסרטים או אנסה למצוא דרך נוספת?".
לא כזה נוצץ
באינסטגרם שלה היא מציגה סרטונים מחיי היומיום כדי להציג את חיי הרילוקיישן כמו שהם: "אני מוציאה את הרילוקיישן מהארון. יש מחשבה שהוא גלאמי, שאנחנו עשירים. אנשים עסוקים בלהציג חזות שהכול מהמם. תפסיקו לעבוד על כולם. זאת הסתגלות פסיכית. זה בסדר להגיד 'קשה לי'. זו גם דילמה: איך יכול להיות שלא טוב לי? יש לי בית עם בריכה, אני גרה חמש דקות מסטארבקס והילדים שלי בבית ספר פרטי עם 15 ילדים בכיתה. הם שולטים בשפה, חיים טוב, אבל הגיוני שתהיה הסתגלות אם נתלשת או בחרת לעבור מהחיים שהתרגלת אליהם. יש גם געגועים לישראל, לתחושת השייכות שקשה ליצור בהתחלה. אני זוכרת שאמרתי לבעלי: 'אני כל כך בודדה, אני מתגעגעת לכל מה שהיה לי בארץ'. הוא ענה: 'מאמי, אני מצטער, אבל אני לא יכול לספק לך את העטיפה שאת זקוקה לה' - החברות, העבודה ותחושת המשמעות שלא הייתה לי אז.
"הילדים והבעל עוברים הסתגלות, כולם חוזרים הביתה ואת צריכה להחזיק אותם תוך כדי שאת מחזיקה את עצמך"
"חלק מתהליך האימון הוא להבין מה המשמעות שלי פה, מי אני בלי כל זה. חלק מהביטחון העצמי שלנו נובע מתחושת המשמעות שלנו בעולם. הבנתי שאם אני רוצה שיהיה לי טוב, אני צריכה להיות אקטיבית ולדאוג לעצמי לחברויות, לשגרה, לתעסוקה. אף אחד לא יעשה את זה במקומי".
עם איזה פער תרבותי היה לך הכי קשה?
"אחד הדברים הכי בולטים זה הגבולות. לישראלים אין גבולות. בישראל יהיה בסדר אם אני אצעק למלצר מרחוק. אצל האמריקאים אין דבר כזה. גם רמת השיתוף בין חברות - כישראלים אנחנו שופכים הכול לאדם חדש - אצל אמריקאים זה לא ככה. אני טיפוס פתוח ומשתף, עם הזמן הבנתי שזה לא מותאם תרבותית ועלול להרתיע. הן חוות את זה כאובר וולמינג. תרפי, זה TMI".
איך הצלחת ליצור קשר עם אמריקאיות?
"הן לא שיפוטיות והן ציוניות. הן קיבלו אותי למרות שיש לי שגיאות בשפה והן לא יתקנו אותי בחיים. הן יבינו למה התכוונתי והכול בסדר. לוקח זמן לבנות חברויות. הקצב הרבה יותר איטי מבישראל. את צריכה לייצר את הסיטואציות. למשל, להציג את עצמך בפני אמא מהכיתה ובהמשך להציע לה לשבת לקפה. הכול בעדינות, בזהירות, בלי לחצות קווים. אסור לגרום לה להרגיש לא בנוח".
מה הרווחת מהרילוקיישן?
"זה ביי פאר הדבר הכי טוב שקרה בחיי הבוגרים (חוץ מהמשפחה, כמובן). זה קרש קפיצה למסלול מטורף של צמיחה והתפתחות אישית. מבחינה משפחתית וזוגית זו החוויה הכי מגבשת, כי חיים בסוג של מעבדה. אתם לבד בארץ זרה, מתמודדים יחד עם אתגרים, שפה ופערי תרבות. גמישות מחשבתית ויכולת למצוא פתרון לבעיות גורמות לתחושת מסוגלות. נוצרת פתיחות לקבל את מי שנמצא מחוץ לשבלונה הדתית. יש מטרה לחיות יחד בכבוד וככה זה מתנהל".
במקביל לאינסטגרם, היא הקליטה פודקאסט מצליח ששמו "רילוקיישן זה בלב", הכולל ריאיונות עם שי־לי שינדלר ורביטל ויטלזון־יעקבס ופרקים על מערכות יחסים, חברויות, זוגיות, ילדים ותזונה.
קשה לך כששואלים מתי אתם חוזרים לארץ?
"קשה לי כי אני רוצה לחזור, כמו כולם. בשום מקום בעולם לא נרגיש שייכים כמו בארץ. כשאחזור אתם תדעו, מבטיחה".
