הייתי בראשית שנות ה־20 לחיי כשילדתי את בני בכורי, אורי שלי. אני זוכרת את הרגע המכונן, הנדיר בעוצמתו, שבו המיילדת שמה את הגור הקטן הזה עליי, ואהבה שלא ידעתי כמוה הציפה את כולי. הפכתי להיות אמא.
תוך שנייה הבנתי את מהות האימהות: מצד אחד אהבה טוטלית, מצד שני צמחה לה מיד דאגה עמוקה, שגם אותה לא הכרתי קודם. "מכאן ואילך", אמרתי לעצמי, "חיי כבר אינם שלי בלבד. נלקחה ממני חירותי. כאשר יהיה לו טוב, יהיה גם לי טוב, כאשר יהיה לו רע - יהיה רע גם לי". לתמיד, עד יום מותי.
לפעמים אני מתקשה להבין איך קלטתי את כל זה מיד. והרי הייתי כה צעירה, בקושי הבנתי מהחיים שלי (כמו שהיינו אומרים פעם). וכמה צדקתי. בסופו של דבר, וכבר צברתי מספיק שנים על מנת להסתכל על חיי לאחור, הילדים הביאו איתם את האושר הגדול ביותר אבל גם את הקשיים והמהמורות הגדולים ביותר.
אהבתי להיות אמא, אבל אולי מתוך אותו כובד אחריות רציתי מגיל מאוד צעיר להגיע כבר לשלב הבא. הייתי אולי בת 35 כשייחלתי בכל מאודי להיות סבתא. הסבתאות נראתה לי פחות כבדת משקל ויותר מתגמלת מהאימהות. אחרי הכול, זו כבר לא תהיה האחריות הבלעדית שלי. לנכדיי יהיו הורים שיגדלו אותם. דמיינתי שכאשר אהיה סבתא יהיה אפשר גם קצת לצחוק על כל העסק. אולי משום שבילדותי היה לי סבא מהאגדות, סבא וילי השובב, שהיה בונה לי עפיפונים ויחד היינו אצים, רצים ומעיפים אותם ליד ביתו בעמק המצלבה.
כמובן שנאלצתי להמתין עוד המון זמן עד שהפכתי לסבתא. הילדים של היום לא ממהרים לשום מקום, הם לא מקימים משפחה בתחילת שנות ה־20 שלהם כמו שעשו בני דורי. אבל בסופו של דבר הם הפכו להורים, והיום אני סבתא ביג־טיים. בכור נכדיי יהיה השנה בן 17, והקטנה שביניהם תהיה עוד מעט בת שנה. יחד עם ילדיו של בן זוגי אלי, אנחנו סבא וסבתא ל־13 נכדים. חמסה.
באותה שבת ארורה, כשעוד לא הבנו בכלל מה קורה, כבר גויס בני הבכור למילואים. כלתי, שנשואה לבן הצעיר, גויסה מיד גם היא, וכבר באותו היום הוא הגיע לגור אצלנו עם שלוש פעוטות. הקטנה שביניהן הייתה אז בת חמישה חודשים, עדיין יונקת. פתאום נאלצה ללמוד לאכול מבקבוק. היא, מצידה, סירבה בתוקף. בצדק, מה היה לה רע קודם?
הגיעו הורי הכלה לעזור מקיבוץ חולתה. הבאתי עוד שתי נכדות שישחקו עם הקטנות. הבית התמלא אנשים. היה צפוף. היינו צריכים להיזהר לא לדרוך על מישהו בטעות. המון עבודה, בישולים, אמבטיות, השכבות, ניקיונות, כביסות, שעות של טיפול בילדים. חתיכת תקופה.
"זה לא קשה?", נשאלתי לפרקים. מה קשה? מי יכול מאז 7 באוקטובר להוציא את המילה "קשה" מהפה. אנשים מתים בעזה, נערות נאנסות, שבויים גוועים ברעב במנהרות, משפחות איבדו את יקיריהן.
קשה זו לא מילה של סבתות. אני מגויסת. כל כולי חדורת מטרה. כל כולי זקנת השבט, על כל המשתמע מזה. יש לי משפחה להגן עליה, לשמור עליה מכל משמר. זו מהות הווייתי היום. וההכרה הזו היא מקור כוח גדול. אנחנו סבא וסבתא. אנחנו כאן בשבילכם.
דברים שאני כבר יודעת: פתאום הבנתי. סבא וילי לא בנה את העפיפונים רק בשבילי. זו הייתה גם עבורו הזדמנות לחזור ולהשתעשע כילד. להיות סבתא זה לפעמים לחזור ולהיות קצת ילדה.
>> לטור הקודם: בגינת המשחקים עם הנכד, אני לא מעניינת את האמהות הצעירות בשיט
