בקיץ 2005 התגלתה בלוטה חשודה בצווארה של מיכל יפת. בביופסיה אובחנה לימפומה (סרטן בלוטות) כרונית. הרופאים אמרו שלא צריך לעשות דבר חוץ ממעקב, והיא המשיכה בחייה האינטנסיביים.
כשנתיים לאחר מכן, באביב 2007, התגלתה בלוטה חריגה בגודלה בגופו של שהם, בנה היחיד - אז תלמיד י"ב. "נראה שהלימפומה מקומית ובשלב מוקדם", אמרו הרופאים וראו את ההבראה באופק הקרוב.
אלא שהאבחנה המרגיעה שקיבלו שניהם, כל אחד בזמנו, השתנתה. שהם נשלח לבדיקות נוספות והחל מיד בסדרת טיפולים כימותרפיים וביולוגיים ובהקרנות. יפת הבחינה במקרה בבלוטה חריגה בגודלה בתחתית הצוואר שלה. בביופסיה שעברה התגלה שהלימפומה הכרונית שינתה צורה והפכה למחלה פעילה.
בימים אלה יצא לאור "פס אור", ספרה של יפת (הוצאת כרמל) - מסמך כובש בישירותו, הפורש חוויית מחלה והחלמה לאורך שלוש שנים. בפרקים קצרצרים וצלולים וללא טיפה של רחמים עצמיים ארגה יפת סיפור של התמודדות כפולה, על קשייה המורכבים, וגם של תקווה ורגעי יופי שנצנצו בה כמו פסי אור.
כותרות ענק
יפת (68), מעצבת פנים, נולדה בתל־אביב, בכורה בין חמישה, לאלה ולארנסט יפת, מי שהיה יו"ר ומנכ"ל בנק לאומי.
אבא שלך, שהיה איש דומיננטי בכלכלה הישראלית, היה מעורב בפרשת ויסות מניות הבנקים שהתפוצצה ב-1983 והורשע בשורת עבירות בשל הפרשה. איך התמודדת עם ההסתבכות שלו, באיזה מקום היית בחייך באותה תקופה, ואיך זה השפיע עלייך?
"אבא שלי היה בנקאי. במשך כל שנות הילדות והנעורים שלנו הוא תמיד עבד קשה והרבה. הייתי מודעת לתפקידו כמנהל בנק אך לא למעמדו המשמעותי כבכיר בנקאי ישראל או כאיש דומיננטי כל כך בכלכלת ישראל. באותה תקופה בנקאים כמעט לא הופיעו בתקשורת. בתקופה שבה פורסמו מסקנות ועדת בייסקי, שטיפלה בחלקם של הבנקאים בוויסות מניות הבנקים, הייתי כבת 30. עליתי על טיסה מפריז לארץ, ומסקנות הוועדה מילאו את דפי העיתונים שחולקו במטוס. אלה כללו תמונות רבות של אבא שלי מלוות בכותרות ענק. החיצים העיקריים היו מכוונים אליו כבכיר הבנקאים והאיש החזק מביניהם. בשקט הזה של הטיסה העברתי דף ועוד דף, מוסתרת מאחורי העיתון, מנסה להבהיר לעצמי מה כל זה אומר. למען האמת, לא היה לי מושג.
"כ'בת של' מצאתי את עצמי חשופה לאש הציבורית. התייצבתי לצד אבא שלי. היה שיטפון של ביקורת בכל אמצעי תקשורת אפשרי. זה כמו צונאמי. שטף את הטוב ואת הרע שהיו קשורים באבא. נמנעתי במידת האפשר מלראות או לשמוע חדשות. חייתי את חיי. למזלי הם היו מלאי תוכן באותה תקופה, כך שהיה אפשר גם להיות מלאה, מוצפת, שקועה בעניין ובהתלהבות בתכנים אחרים".
יחסים עם ספרייה
כשהייתה חיילת במלחמת יום הכיפורים שירתה בלשכת אלוף פיקוד מרכז. אחרי השחרור נסעה ללונדון ולמדה עיצוב פנים וסביבה בבית ספר לאמנות ששייך לאוניברסיטת לונדון. בלימודים הכירה גבר אנגלי ונישאה לו. את השיבה לישראל, אחרי ארבע שנים בלונדון, עשו כזוג, אבל אחרי שנתיים נפרדו והוא חזר לאנגליה. "כשחזרתי ארצה התחלתי לעבוד בקולנוע כארט־דיירקטורית. עשיתי תפאורה ותלבושות לסרט 'סיפור אינטימי' שביים נדב לויתן, עם חוה אלברשטיין בתפקיד הראשי. זה היה די חריג באותה תקופה, שבה בדרך כלל גברים עשו את התפאורה ונשים את התלבושות".
15 שנה עבדה בתור מנהלת אמנותית בסרטי קולנוע ופרסומות ואהבה את עיסוקה. במהלכן הכירה את רם, שהפך לבן זוגה. בסוף 1988 נולד בנם המשותף. "נפרדנו כששהם היה בן עשר ונשארנו בקשר מתמיד", היא אומרת. "לא גרנו יחד, אבל גידלנו אותו במשותף".
בגיל 40 חזרה לתחום הלימודים המקורי שלה ופתחה עם שותפה משרד לעיצוב פנים. כשגילתה את היחס העמוק שאנשים מפתחים לספרים ולספרייה שלהם, יצרה את ספרה הראשון "חיים עם ספרים" (הוצאת אחוזת בית) - שיחות עם אנשים, בעיקר יוצרים, על הקשר שלהם לספרים.
אוספים כוחות
האבחון ב"לימפומה שקטה" לא שינה את חייה. "המשכתי להרגיש טוב, אבל זו תחושה מוזרה שיש לך סרטן ולא מנסים לרפא אותו. קיבלתי אותה כעובדה, הבנתי שזה יכול להתמיד כך, באותו מצב, שנים ארוכות", היא כותבת ב"פס אור". "המשכתי בחיים, אם כי בעדינות מסוימת, כאילו הושם פילטר דקיק, בגוון חדש, על העדשה שלי".
אחת ההחלטות שקיבלה הייתה לעזוב את המשרד, להפסיק להעסיק אנשים ולעבוד מהבית. כך חלפו שנתיים, ואז סיפר לה בנה על הבלוטה שהוא מרגיש. שהם, אז בן 18, בעיצומן של בחינות הבגרות, עבר טיפולים בהמטולוגית ילדים בשיבא - תמיד מלווה בשני הוריו. בו־זמנית ערך את סרט הגמר במגמת קולנוע בעירוני א', שעסק בשלושה גברים בני 70 שמדברים על מוות. "הוא כתב את זה לפני שהיה חולה", מדגישה אמו. הסרט, שהוקרן בפסטיבל הסרטים של חיפה, זכה במקום הראשון בתחרות לסרטי תלמידים, כשהיה בטיפולים. בהמשך התנדב לצה"ל ושירת כצלם בדובר צה"ל.
בתחילת 2008, חודשיים אחרי ששהם סיים את ההקרנות ושנתיים וחצי לאחר גילוי הבלוטה הראשונה בצווארה, אושפזה מיכל. מחלתה התגלתה כקשה ומייסרת.
איך הגיב שהם על מחלתך?
"הוא הגיב עניינית. הגיע מדי יום עם אביו לבית החולים, התעניין, היה בוחן את הבדיקות, הרגיש אחריות ודאגה, אבל גם המשיך בחייו".
לאחר כשנה של אשפוזים וטיפולים, החלימה. "לקח לי עוד כשנה להתאושש פיזית ולחזור לחיים. להתאושש באופן פנימי־נפשי זה תהליך הרבה יותר ארוך". חלק ניכר מזמן ההתאוששות הוקדש להתנדבות - היא הפעילה עם חבר חוג אמנות במועדוניות של "אכפת" לילדים בסיכון בדרום תל־אביב.
כחמש שנים אחרי ההחלמה החליטה לכתוב מדריך מאויר להתמודדות עם המחלה, וכבר הייתה בעיצומה של עבודה עליו. ואז הגיעה הקורונה והמדריך נעשה ספר. "תוך כדי הכתיבה הבנתי שהספר יכול לעניין אנשים במקצועות הרפואיים והפארא־רפואיים וגם אנשים רגילים, כי יש בו עיסוק בגוף וברוח, בהתמודדויות שמזדמנות בחיים ובעצם באפשרויות שיש לכל אחד מאיתנו לאסוף כוחות כדי לעבור את ההתמודדות שלו. כל אחד יכול להיעזר באפשרויות שניסיתי ואולי להבין מהן שגם לו יש את הכוחות הדרושים".
אגב, שאלת את שהם אם הוא מרשה לך לכתוב את הסיפור שלו, בשמו האמיתי?
"בהחלט. הוא קרא ואמר שזה מקובל עליו".
הספר כתוב באיפוק רב, במשפטים קצרים, נזיריים, ללא החצנת רגשות. זה מכוון?
"אני לא מדלגת שם על רגעים קשים, על אי־נוחות וכאבים, אבל גם בזמן ההתרחשות האמיתית העדפתי להשקיע את כמות האנרגיה המצומצמת שלי בדברים היפים שהיו לגביי פס אור ושאני רוצה לשלוח גם לקוראים".
למה חיכית 12 שנים עד שהוצאת את הספר?
"עשיתי זאת כשהרגשתי שאני מוכנה להוציא את הדברים החוצה".
אני לא יכולה להימנע מהשאלה מה היה לך קשה יותר: המחלה שלך או המחלה של בנך?
"של שהם, כמובן. אין לי ספק שמחלה של ילד הרבה יותר קשה ודורשת ממך כוחות גדולים יותר. לא המחלה אלא הדאגה".
מה עם שהם היום?
"הוא מסיים לימודי רפואה ומתחיל התמחות ברפואת ילדים".
