כמה חודשים לאחר שיפית שפירא (34), מנהל התיכון החברתי ע"ש דב הוז בתל אביב־יפו, החל בתהליך ההתאמה המגדרית להפוך לגבר, אמר לו אחד החניכים שלו, "יפית, הקול שלך השתנה". הוא ענה לו, "גם שלך". "אבל אז הלכתי הרבה זמן עם המחשבה הזו ששמים לב לתהליך שעברתי", מספר שפירא, "ומשהו בתהליך הזה דורש להגיד בשלב מסוים משהו לעולם: 'אני גבר, אני אישה, אני משהו באמצע, אני לא אף אחד מהם'. ואני חושב שעד היום, ארבע שנים מאז תחילת השינוי, אני עדיין הולך בשביל הזה".
האם חלק מהעניין הוא שלא שינית את שמך?
"כן. אני לא צריך להוכיח למישהו משהו ולהסביר בכותרת מי אני. זה פשוט שלב שקרה, חייתי כאישה הרבה שנים, היה לי טוב וגם קשה, ואז עשיתי שינוי. מבחינתי היום לענות 'אני גבר' זה לענות את התשובה הכי לא מעניינת, אני אגיד את זה לנהגי אוטובוס או למוכרות בארומה, כי זה חסר משמעות מבחינתי, זה פשטני מדי. אני פשוט יפית שמדבר בלשון זכר. יש אנשים שהתשובה הזו מספקת אותם, ויש אנשים שמתבלבלים ביחס לשם שלי ואני צריך להסביר משהו.
"התחלתי את תהליך ההתאמה המגדרית הפיזי שלי הרבה לפני שהתחלתי את תהליך ההתאמה המגדרית החברתית. התלבטתי הרבה, היו לי חששות לגבי מה אם אני אתחרט והבנתי שאני יכול לחיות עם זה".
ואתה עדיין קורא לעצמך יפית.
"בהחלט, וכן, אנשים מתבלבלים. במהלך השנה, למשל, אנחנו מקבלים פניות מהורים להצטרף לתיכון, כשאני מתקשר אני מציג את עצמי: 'שלום, אני יפית מהתיכון החברתי', ותמיד שואלים אותי: 'אפיק?', ואני מתקן, ואז מתחילים לדבר בלשון 'את', ואני צריך להגיד: 'לא את, אתה'. אבל למדתי בחיים שאנשים שיש להם חלופות בראש מצליחים להכיל, ומי שאין להם נותנים לעצמם תשובות. יש אנשים שלא משנה כמה פעמים אגיד שקוראים לי יפית, הם יחשבו שקוראים לי יפים, אפיק או שהם בכלל מחליטים לקרוא לי יפת".
"הרגשתי שאם אני מצפה מהילדים להביא בכנות את מי שהם, להשתנות, להתפתח ולתפוס את המקום הזה בעולם, אז הדבר הנכון לעשות עבורם הוא לצאת"
עברה בך המחשבה לשנות אותו?
"אני בחוויה ששם הוא מתנה שאת מקבלת מההורים שלך. יש אנשים שהמתנה הזו לא מוצאת חן בעיניהם והם משנים אותה. אני יפית, זה השם שלי, זה הבן אדם שבי, ככה כולם מכירים אותי. חוץ מזה, זה חופר להחליף את השם שלך - במיילים, בפייסבוק, באינסטגרם. בסוף אני פוגש בן אדם, וכשאני אומר לו שקוראים לי יפית, אז עוברת לו מחשבה בראש, ואני שמח מזה. כי האמת היא שהתשובה הפשטנית של 'אני גבר, תתקדמו', לא מתאימה לי ואני לא רוצה אותה, היא לא הסיפור שלי ולא מי שאני בעולם".
זה תפס אותי לא מוכן
הסיפור שלו בעולם הוא בראש ובראשונה להיות איש חינוך. התלמידים (שנקראים חניכים) הם הדבר הכי חשוב מבחינתו. בית הספר, שמונה כיום 150 תלמידים, הוקם לפני ארבע שנים ויפית עבד שם כמחנך מהיום הראשון. כיום הוא חולק את הניהול עם אוהד להב.
"אחד הדברים שעזרו לי להחליט לשתף את החניכים בתהליך שלי היה כשהבנתי שהם חווים חוויות דומות לשלי, שאנחנו נמצאים בשינויים גדולים מאוד שמשפיעים על החיים שלנו ואנחנו רוצים להביא את עצמנו החוצה. הרגשתי שאם אני מצפה מהילדים להביא בכנות את מי שהם, להשתנות, להתפתח ולתפוס את המקום הזה בעולם, אז הדבר הנכון לעשות עבורם הוא לצאת.
"קצת לפני ששיתפתי, אחת האמהות ניגשה אליי ושאלה אותי אם אני עושה תהליך. זה תפס אותי לא מוכן וזה היה זרקור על כך שהגיע הזמן להגיד. לא רציתי שכולם ידברו מאחורי הגב, רציתי להיות בבעלות על הסיפור שלי, כי אני חושב שחינוכית זה הדבר הנכון לעשות - שהמחנך של החניכים והחניכות יבוא ויגיד להם".
"היינו שתי לסביות, ועכשיו היא נתקעה עם בן נמוך. אבל אנחנו עוברות הכול ביחד בגבורה ומאוד אוהבות אחד את השנייה"
איך עשית את זה?
"רציתי קודם כול לדעת מה יהיה נכון בשביל החניכים. ניסיתי לשמוע ממורים אחרים, חיפשתי אנשי חינוך טרנסג'נדרים שיספרו לי איך הם יצאו מהארון ומה היו התגובות. אמרתי שאני חייב למצוא לפחות אחד כזה. זה לא שאין אנשי חינוך על הקשת הטרנסית, אבל לא הצלחתי למצוא את הדבר המדויק לי, לא הצלחתי למצוא את הבן אדם שהיה מחנכת ועשה איזשהו שינוי ואז המשיך עם אותם תלמידים ועם אותו צוות. חלקם החליפו עבודה, חלקם מנהלים חיים כפולים או שנמצאים בתחילת התהליך. אז החלטתי לגבש לעצמי את הדרך שלי. לא פחדתי שמישהו לא יאהב אותי, לא פחדתי שההורים יכעסו עליי, הם אהבו אותי לפני והם אוהבים אותי היום".
2 צפייה בגלריה
"לא פחדתי שההורים יכעסו עליי, הם אהבו אותי לפני והם אוהבים אותי היום"
(צילום: עוז מועלם)
אז איך היו התגובות?
"בסופו של דבר לא נרשמה הפתעה בשום מקום. שיתפתי, וכולם אמרו: 'אוקיי'. החניכים שלי התקדמו מהר מאוד, ולהורים שלהם זו הייתה הזדמנות להגיד תודה על העבודה שעשיתי עם הילדים כמחנך. זה היה נחמד כי אתה פותח דלת לאנשים, נותן את האינטימיות הזו ואוהבים אותך בחזרה".
היא גאה בי
יפית מתגורר היום בשדרות יחד עם אור, בת זוגו זה חמש שנים, ונוסע כל יום לתל אביב. "לפני זה היינו לסביות, והזהות הלסבית זה אפילו משהו שאני מתגעגע אליו, יש משהו בלהיות אישה חזקה במרחב שאין לו תחליף. היינו שתי לסביות, ועכשיו היא נתקעה עם בן נמוך. אבל אנחנו עוברות הכול ביחד בגבורה ומאוד אוהבות אחד את השנייה".
"יש אנשים שלא משנה כמה פעמים אגיד שקוראים לי יפית, הם יחשבו שקוראים לי יפים, אפיק או שהם בכלל מחליטים לקרוא לי יפת"
איך היא קיבלה את השינוי?
"אור שמחה בשבילי ומעריכה אותי וגאה בי. אנחנו זוג תומך. אתה נכנס לזוגיות בתנאים מסוימים, ומתישהו התנאים משתנים, אבל אני חושב שכל ההחלטות שקיבלתי הן החלטות טובות ואמיצות שכיף להיות חלק מהן".
אתה סבור שהתהליך שעברת השפיע על החניכים שלך?
"ברור, לא רק לנערים ונערות טרנסים, עבור כל בני הנוער שיכולים לראות חלופות שקיימות בעולם - זה דבר טוב, זה מגדיל את האפשרות שלך לחיות חיים של אדם מאושר.
"עבור החניכים הטרנסים זה דבר לא מובן מאליו לראות אדם מבוגר, טרנס, חי חיים טובים, שטוב לו בהם, שהוא אהוב, שהוא עובד בעבודה טובה. זה נותן להם השראה. אם אתה לא פוגש אף אדם טרנס מבוגר בחייך, אתה עלול לטעות ולחשוב שאין דבר כזה. כשאני גדלתי לא הכרתי אף טרנס, הייתה רק דנה אינטרנשיונל שהיא מדהימה, אבל היא הייתה היחידה".
