חן לוי (36) מוזיקאית ויוצרת, תנהל את פסטיבל הג'אז שיוקדש ליצירה נשית ויתקיים ב-24 עד ה-26 למאי ב"צוללת הצהובה" בירושלים.
איך נולד פסטיבל ג'אז שמוקדש כולו ליצירה נשית?
"זו יוזמה מדהימה ומרגשת של מועדון 'הצוללת הצהובה' בירושלים. אצ'ה בר, המנכ"ל, ראה פוסט שכתבתי ובו התרעמתי על סדרת ג'אז שנערכה בהיכל התרבות שהופיעו בה רק גברים. כתבתי שאני לא מבינה למה ממשיכים להתעלם מג'אזיסטיות מדהימות שיש לנו בארץ ולא מקבלות במה, וזה נהיה ויראלי ויצר סערה. אצ'ה זיהה בי איזו תשוקה או כאב, והחליט להרים את הכפפה. הוא הציע לי לנהל ליין ג'אז לנשים, ותוך כדי פיתוח זה הפך לפסטיבל".
"כתבתי פוסט ובו התרעמתי על סדרת ג'אז שנערכה בהיכל התרבות שהופיעו בה רק גברים. כתבתי שאני לא מבינה למה ממשיכים להתעלם מג'אזיסטיות מדהימות שיש לנו בארץ. זה נהיה ויראלי ויצר סערה"
מהם המאפיינים של מוזיקת הג'אז?
"בגדול יש במוזיקה הזו מרכיב מרכזי של אילתור, אבל היא עברה הרבה מאוד שינויים מאז שנות ה־30. בתחילתה זו הייתה מוזיקת מיינסטרים, אבל היא קפאה בזמן ונדחקה הצידה. היום לצערי זו מוזיקה שנחשבת אליטיסטית ומרוחקת".
למה בעצם יש פחות נשים שפועלות בז'אנר?
"כמו בהרבה תחומים אחרים, הרבה מאוד שנים לא הייתה לנו זכות בחירה בכלל ולא היה לנו עם מי להזדהות - כשאני פועלת בסביבה שהיא לא שלי, אני לא יכולה לפרוח בה. זה לא קרה מתוך כוונה למדר אותנו, זו השתלשלות עניינים טבעית שבה גברים מזמינים את החברים שלהם לנגן איתם. אבל עכשיו מתחולל שינוי והפסטיבל הוא חלק מהשינוי הזה".
"שושנה דמארי הייתה פמיניסטית בכל רמ"ח איבריה, לפני שמישהו דיבר פה על פמיניזם. היה לה אומץ אדיר להגשים את עצמה, וזה הגניב אותי"
מה נראה בפסטיבל?
"מופעי ג'אז של מוזיקאיות מהארץ ומחו"ל שייערכו ב'הצוללת הצהובה' (23 עד 26 במאי): ענת פורט (פסנתר) ומאיו שבירו (צ׳לו) במפגש ששואב השראה בדמותה של קרלה בליי; הביג בנד של מיטל ולדמן (קול) וניצן קולקו (פסנתר) במופע ג'אז אמריקאי עם 13 נגנים על במה אחת בה הם יארחו כוכבות צעירות עולות; יוליה פלדמן (קול) וחגית גולדברג (קול) יערכו מחווה לאלבום הדואט של בטי קרטר וכרמן מקרה; הגיטריסטית ענבר פרידמן (גיטרה) תחשוף את חומריה המקוריים, עם טקסטים משובחים ונגינה וירטואוזית; אריאל ברט (מפוחית) במופע ג'אז ישראלי מחומריה המקוריים; מחווה מסקרנת לאליס קולטריין בביצוע הדר נויברג וקטיה טובול; כמו כן יערך מופע אפרו ביט קובני שמח ומרים.
וגם מופע שיוקדש לשושנה דמארי ולשירתה. המופע נולד אחרי שראיתי את הסרט הדוקומנטרי על חייה ויצאתי מהקולנוע מהופנטת, כי לפני שמישהו דיבר פה על פמיניזם היא הייתה פמיניסטית בכל רמ"ח איבריה. היה לה אומץ אדיר להגשים את עצמה, וזה הגניב אותי. התחלתי לשחק עם המוזיקה שלה ולקחתי אותה לכיוון הג'אז, עם הרבה כבוד ללחנים המקוריים".
איך התחיל המסע שלך במוזיקה?
"הכל התחיל בפסנתר שאבא שלי קנה, שהיה הרהיט הראשון בבית. הרבה זמן היה לנו סלון ריק ופסנתר. ההורים שלי היו אנשי תרבות בלבם, אבל החיים שלהם היו לא פשוטים. כשהייתי בת 12 אבא שלי חלה בסרטן, בעקבות הקרנות שהוא קיבל בצעירותו נגד מחלת הגזזת. הוא בילה שנתיים בבתי חולים בתל־אביב, נסענו לבקר אותו פעם בשבוע ואני לקחתי אחריות על המשפחה, כי אמא הייתה שקועה בטיפול באבא ועבדה בשלוש עבודות. הדרך שלי לברוח מהסיוט הזה הייתה שימוש בסמים קלים ובמשככי מציאות למיניהם. הייתי ילדונת, היום אני רואה ילדים בני 12, ומדהים אותי איך התמודדתי עם הכל".
ולמה בחרת במוזיקה כמקצוע?
"אחרי הצבא הייתי אבודה, והאקדמיה למוזיקה הייתה בחירה טבעית, כי המוזיקה תמיד הייתה עוגן בחיים שלי. הלכתי בעקבות אחי, המוזיקאי אדיר לוי, שכבר למד שם. לא בחרתי בג'אז, זה פשוט מה שהיה לאקדמיה להציע, מלבד מוזיקה קלאסית. אדיר לימד אותי הכל, לא היה לי מושג בכלל מה זה ג'אז".
"אחרי הצבא הייתי אבודה, והאקדמיה למוזיקה הייתה בחירה טבעית, כי המוזיקה תמיד הייתה עוגן בחיים שלי. לא בחרתי בג'אז, זה פשוט מה שהיה לאקדמיה להציע, מלבד מוזיקה קלאסית"
ואז הגעת לבית הספר למוזיקה "רימון".
"באתי להחליף מורה בחופשת לידה והציעו לי להישאר. אחרי שנה הוחלט לפתוח מחלקת ג'אז ווקאלית והציעו לי לנהל אותה, אבל לצערי אחרי שנתיים היא נסגרה. אני עדיין מלמדת ברימון קורסים באילתור, ג'אז ווקאלי ופיתוח קול, אני חברה בפאנל הבוחנים וחברת דירקטוריון".
את גם מופיעה?
"יש לי שני אלבומים באנגלית שכתבתי והלחנתי ולפני הקורונה הופעתי מלא. בזמן הקורונה התחלתי לכתוב שירים בעברית, בסגנונות שונים, לאו דווקא ג'אז".
איזו מוזיקה את שומעת בבית?
"הרבה אינדי ושוליים. לאחרונה אני שומעת הרבה פול סיימון, ואל תשאלי אותי למה".
